באה מאהבה
במשך 43 שנים ליוותה אביבה פוקס מאות משפחות שכולות כמתנדבת של משרד הביטחון. דפקה על דלתותיהן, טיפלה בצורכיהן והקשיבה במשך שעות - בסבלנות, במסירות אין קץ, וללא שום תמורה • עכשיו, בגיל 85, היא פורשת ומדברת על המשא הנפשי הקשה ועל הרגעים האופטימיים
בפעם הראשונה שאביבה פוקס דפקה על דלת של משפחה שכולה, מייד לאחר שתוצאותיה הקשות של מלחמת יום הכיפורים התבהרו במלוא היקפן, נטרקה בפניה הדלת.
"אני לא מעוניינת לשוחח עם אף אחד, בטח שלא עם נציגוֹת של משרד הביטחון", אמרה האם ששכלה את בנה, מכונאי מוטס בחיל האוויר. השכל הישר של אביבה אמר לה לעשות אחורה פנה, אבל ליבה, שהלם מהתרגשות לקראת המפגש הטעון, השאיר אותה שם.
אביבה דפקה שוב בעדינות על הדלת, וכשזו נפתחה, הניחה את רגלה על המפתן ואמרה לאם הכואבת: "רק תקשיבי למה שיש לי להגיד לך. אני אמא בדיוק כמוך. גם הילדים שלי משרתים בצבא. אני מרגישה שאני חייבת להיות איתך, תני לי בבקשה".
43 שנים אחרי, פוקס עדיין מתרגשת מהסיפור ההוא. "זה לא ייאמן איזה קשר יצרתי עם המשפחה הזאת מאז. לצערי שני ההורים כבר לא בחיים", היא אומרת. "הם היו ניצולי שואה, ושני בניהם לחמו ביום כיפור. דווקא הבן הקרבי שרד את המלחמה, והמכונאי המוטס נהרג כשהמסוק שלו הופל.
"אני זוכרת לילה אחד, שבמהלכו הגענו אני ועוד מתנדבת אחת כדי להיות עם האמא, שהיתה במצב נפשי מאוד ירוד. האבא עבד בלילות, ולא היה מי שיהיה איתה. נשארנו שם כל הלילה והיינו שם בשבילה. ישבנו בלי שום שיפוטיות או ביקורת והענקנו לה את מה שהיא הכי נזקקה לו באותו לילה: אוזן קשבת. לא זזנו ממנה עד הבוקר, עד שהרגשנו שהיא התאוששה ושאנחנו יכולות להשאיר אותה לבדה".
באגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון קוראים לה "אם המשפחות השכולות". כמעט 50 שנים רצופות, מאז מלחמת ששת הימים, התמסרה לפעילות במערך ההתנדבות, שמטפל במשפחות שכולות. תמיד עשתה את זה בלב רחב, בנתינה אינסופית. עכשיו, בגיל 85, אביבה פוקס פורשת.
"כמה שהיא קטנה בגובה, רק מטר וחצי, ככה היא ענקית בעשייה שלה", אומרת עליה טלי זוננשיין, עובדת סוציאלית ומרכזת קבוצות תמיכה ומתנדבים באגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון. "היא איתנו עוד מהתקופה שבה לא היתה הפרדה בין אגף השיקום, שמטפל בנכי צה"ל, לאגף משפחות והנצחה, שמטפל במשפחות השכולות ובאלמנות צה"ל. היא נהגה לבקר בבתים של נכי צה"ל, יושבת בחברתם, משוחחת איתם, מקריאה להם סיפורים של ש"י עגנון בסבלנות אין קץ".
• • •
היא נולדה בתל אביב, בת להורים ילידי הארץ. אביה, שמואל מילשטיין, היה ממקימי ההתאחדות לכדורגל בישראל. "היה לי אבא נפלא שרק עשה למען אנשים אחרים", היא אומרת, "ממנו ספגתי את עניין הנתינה".
בצבא שירתה כחיילת במטה הצפון במשך שנה וחצי ואז נישאה ליהונתן (יונה) פוקס, היום בן 90, בעברו שחקן כדורגל ידוע בהפועל תל אביב. כבר חמישה עשורים הם מתגוררים יחדיו בשכונת רמת אביב. יש להם שלושה ילדים - אורית (62), משה (56) ורננה (51), שבעה נכדים ושישה נינים.
הקשר שלה למשרד הביטחון נולד בתקופת מלחמת ששת הימים, כשקבוצת נשות ויצו ברמת אביב, שבה פעלה, התבקשה לעזור באיסוף ובמשלוח של חבילות לחיילים. "במקביל, גיששו אם נהיה מוכנות להגיע גם למשפחות שכולות, אם הדבר יידרש, כי נוצרה תחושה שהעובדים הסוציאליים לא מצליחים להשתלט על העבודה הרבה שהיתה להם.
"בהתחלה כולן חששו להיכנס לבתים של משפחות שכולות. במלחמת ששת הימים עדיין לא היו מתנדבות אזרחיות שנכנסו לבתי המשפחות השכולות, היתה רתיעה מהעניין. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים הבנו שאנחנו חייבות לעשות את זה כי אין ברירה. התחלקנו לזוגות, קיבלנו רשימות, והתחלנו לפקוד את בתי המשפחות".
פוקס מחזיקה רשימות של מאות משפחות, שאותן פקדה לאורך השנים. משפחות ששימשה להן אוזן קשבת, בדקה את מצבן ודיווחה לאנשי משרד הביטחון מה צורכיהן. עד היום, בכל פעם שמתקרב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היא נזכרת בגעגוע צורב ב"כל המשפחות שלי", כפי שהיא מכנה אותן, "אלה שעבורן כל החיים הם יום זיכרון אחד ארוך".
איך אוספים כוחות לדפוק על דלת של משפחה שכל עולמה חרב עליה?
"בלילה הראשון, לפני הביקור שלי אצל המשפחה השכולה הראשונה, לא ישנתי מרוב התרגשות. בעלי יונה דאג לי, התחנן שלא אעשה את זה. הוא פחד שלא אעמוד בעול. נתתי לו את מילתי, שאם ההתנדבות תגבה ממני מחיר נפשי שהוא מעבר ליכולות שלי, לא אעשה את זה שוב. לשמחתי עמדתי בזה.
"זה לא שהכל הלך חלק. גם עשינו שגיאות רבות לאורך הדרך, למרות שהכוונות שלנו היו טובות. לדוגמה, חשבנו שאנחנו צריכות לעשות הכל עבור המשפחה. ללכת בשבילה למוסדות, לסדר למענה מיני סידורים. חלק מהמשפחות הפכו להיות תלויות בנו, וזו תלות שלא היתה נכונה, בסופו של דבר.
"אחרי יום הכיפורים, עם כל הפאניקה שהיתה, פשוט נכנסנו למשפחות ללא שום הדרכה מאורגנת. רק בהמשך הדריכו והנחו אותנו בקבוצות מסודרות, איך להתייחס לכל המצבים הפנימיים המורכבים שמשפחה שכולה מביאה איתה: היחסים בין ההורים לבין עצמם, בינם לבין האחים החיים, ובין כולם לאלמנה, שלרוב היא בחורה צעירה, לפעמים עם ילד קטן או תינוק. איפה מתערבים, במה לא נוגעים, מה אומרים, מה לא, וגם איך שותקים".
• • •
לפחות שלוש פעמים בשבוע נהגה לנסוע לבתי המשפחות, באוטובוסים. התייחסה לתפקיד כאל משרה מלאה. בחגים ובאירועים של המשפחות היתה קונה להן מתנות מכספה שלה. לא פעם נאלצה להתמודד עם פרידה מהורים שכולים ממלחמת יום הכיפורים וממלחמת לבנון הראשונה, ותמיד הקפידה לבוא ללוותם בדרכם האחרונה.
"לפעמים היה לי קשה מאוד, והייתי חוזרת הביתה שבורת לב ובוכייה. אבל היו גם מקרים שבהם חזרתי מאושרת וליבי קל. אני זוכרת מקרים שבהם נכנסתי למשפחה ומצאתי אמא שכולה במצב נוראי, ממש אישה נואשת. ואז, אחרי שישבתי איתה כמה שעות ורק האזנתי לה, היא היתה מלווה אותי לדלת ואומרת לי לפני פרידה, 'אביבה, עשית לי את היום'. אני צריכה יותר מזה?
"היה פעם נכה צה"ל, שנקלע למשבר זוגי עם רעייתו וטילפן אלי בערב יום העצמאות, כשהייתי עסוקה בהכנות למסיבה אצלנו בבית. הוא אמר לי שהוא נואש ורוצה להתאבד. אמרתי לו שאני באה מייד לקחת אותו. הוא הרגיש לא נוח להטריד אותי, ודרש שלא אבוא. אמרתי לו, 'שמע, אתה מחכה לי עד הבוקר ולא מתאבד. בבוקר אני באה אליך. אתה תחזיק מעמד'.
"בבוקר נסעתי אליו ולקחתי אותו אלי. בהמשך המשבר נרגע והכל בא על פתרונו. לצערי, הוא נפטר מאז, אבל אני בקשר עם אשתו עד עצם היום הזה".
הרשית לעצמך לבכות לידם?
"אף פעם. אבל כשיצאתי הייתי מתפרקת. איך את יכולה להחזיק מעמד כשאת דופקת על דלת של משפחה ופותחת לך אלמנה צעירה, עם תינוק על הידיים? אחר כך לא הפסקתי לבכות. בכיתי על התינוק, שכבר לא יזכה להכיר את אביו, ועל האישה הצעירה, שאיבדה את אהוב ליבה".
מרים נאמן עם תמונת בנה, טוראי יגאל ארז ז"ל // צילום: יהושע יוסף
והיו גם מקרים שבהם קיבלה יחס שלילי מצד בני המשפחות. "היו כאלה שהטיחו בי דברים קשים, כי זיהו אותי עם המערכת. הייתי מתיישבת מול אימהות, והן היו מלאות אנטגוניזם כלפיי. הרגישו כאילו יש להן מונופול על האבל. למרות הקושי, הקשבתי להן בסבלנות. לא ויתרתי עליהן, ובסוף הן התרככו. אף פעם לא יצאתי מבית בלי הרגשה טובה של שני הצדדים.
מרים נאמן (92), ששכלה את בנה הצנחן, טוראי יגאל ארז ז"ל, בתאונת אימונים חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אומרת שהיא מעריצה את אביבה. "אני מעריצה אותה על שהיה לה הכוח - לא הפיזי, אלא הנפשי - להיכנס ללב של האנשים ולגרום להם לרצות לדבר ולספר. עד לפני שנים ספורות היא היתה באה לבקר אותי בבית מדי שבוע. תמיד נתנה לי הרגשה שיש שותפה לכאב שלי, לטראומה שלא מרפה.
"לידה הרגשתי שאני יכולה לדבר בפתיחות ובביטחון. היא היתה באה אלי בצנעה, בלי טררם והצגות, אישה מרגשת שפיה וליבה שווים, שפשוט נמצאת שם בשבילי".
• • •
בנותיה מעידות שבין השעות הרבות שהקדישה למשפחות, מצאה את הזמן גם למשפחה שלה. "אמא תמיד קיבלה את פנינו עם ארוחת צהריים חמה", מספרת הבת, אורית הקר־פרויד, אחות במקצועה. "כל השנים גדלנו לאור הנתינה הגדולה שלה, וידענו שהיא עסוקה מאוד בהתנדבות. כולנו, מראשון הילדים עד אחרון הנינים, גאים בה".
הבת הצעירה, רננה קראוטהמר, מוסיפה: "גדלנו בבית של שמחה ואהבה. בית שתמיד היו בו אוכל חם, עוגות טובות ואמא שעושה בצנעה למען המדינה. מעולם לא הרגשנו שזה בא על חשבוננו. הנתינה שלה תמיד היתה מאהבת המולדת ומאהבת האדם. ללא תנאים".
היא שיתפה אתכם במה שעובר עליה עם המשפחות?
אורית: "היא שיתפה אותנו במה שעשתה, אבל תמיד הקפידה לשמור על הפרטיות של המשפחות. מעולם לא הכרנו אותן בשמן, זה היה העניין הפרטי שלה.
"היא מעולם לא קיטרה על זה שהיא צריכה לעלות לפעמים על שלושה אוטובוסים בדרך למשפחה שכולה. היא היתה אומרת בהומור, 'לכם יש רישיון נהיגה ואוטו, אבל אתם לא מגיעים לכל המקומות שאני מגיעה אליהם'".
בשנות התשעים היתה אביבה מתנדבת דומיננטית בקייטנות הקיץ שנערכו ליתומים של חללי מלחמת לבנון הראשונה. לכל קייטנה היא היתה באה לשבוע, עוזבת את הבית כדי להימצא קרוב לילדים, יומם וליל, ולספק את כל צורכיהם.
"העבודה עם הילדים היתומים היתה מאתגרת, אבל מספקת", היא מספרת. "בכל קייטנה היו שני ימים של בכי: ביום הראשון, שבו היה קשה להם להסתגל, וביום האחרון, שבו הם סירבו לעזוב ולחזור הביתה. ההתנדבות בקייטנה היתה חוויה מעשירה, אם כי לא קלה. הרגשתי שכולם שם היו ילדיי, ראיתי כמה קשה להם.
"בלילות המשיכו לי סיוטים שאני צריכה לדאוג לילד הזה ולקחת את הילד ההוא למרפאה. היה לי קשה להשתחרר מכובד האחריות.
"מי שכן הזנחתי לעיתים היה בעלי יונה, שחגג לאחרונה 90. הוא היה לבד המון פעמים, אבל לא רק שהוא לא התנגד - בסופו של דבר, הוא גם מאוד תמך. הוא היה הגבר הראשון בתולדות ויצו שקיבל מכתב הוקרה על שהוא מאפשר לאשתו להיות נפקדת מהבית לכל כך הרבה ימים.
"הרבה פעמים שאלו אותי אם אני מקבלת כסף על מה שאני עושה", היא מוסיפה בחיוך מבויש. "תמיד עניתי שרק אני יודעת כמה כסף זה עולה לי".
אביבה עם בעלה, יונה. "הוא היחיד שהזנחתי לעיתים" // צילום: משה שי
ב־1998, שנת היובל למדינה, קיבלה פוקס את אות הנשיא למתנדב כנציגת מתנדבות משרד הביטחון. "אני חוזרת ואומרת שכל אחת מחברותיי לקבוצה, נשים מיוחדות ורחבות לב, עשתה עבודת קודש", היא מצטנעת.
"אביבה וחברותיה התניעו את כל מערך המתנדבים במלחמת יום הכיפורים", אומרת זוננשיין. "לא היו אז מספיק עובדים סוציאליים שיכלו להגיע, ובלית ברירה, צירפו את המתנדבים.
"היום, המתנדבים האלה הם נציגי החברה הישראלית מול המשפחות. בכל עיר קיים מערך מתנדבים, שהם שליחי הקהילה שמוקירה את הקורבן שהמשפחות הקריבו. זה המינימום שהחברה יכולה לעשות: לשמש אוזן קשבת וחברה להורים שכולים, שלעיתים אין מי שידפוק אצלם בדלת".
מערך המתנדבים כולל כיום כ־700 איש, ששומרים על קשר קבוע וארוך שנים עם בני המשפחות, שמטרתו להקל את הבדידות ואת המצוקות, "שיהיה להם עם מי לדבר על היקיר שאיננו, על הגעגוע הצורב, על התקווה לימים טובים יותר. מישהו לא ממסדי, שלא מייצג אף אחד, אלא מתחבר כאדם אכפתי. אנחנו תמיד צריכים עוד אנשים למערך הזה, משפחת השכול בישראל מתרחבת, לצערנו, כל הזמן.
"בנוסף, מקיימים המתנדבים ביקורים רשמיים סדורים, אחת לשנתיים, שבמהלכם אוספים מידע עדכני על המשפחות ומבררים אם הן זקוקות להתערבות כלשהי של איש מקצוע.
"לא צריכים להיות פסיכולוגים או עובדים סוציאליים כדי לעשות עבודה משמעותית עם המשפחות. צריך להיות אדם אמפתי ולא שיפוטי, אחד שיש לו לב רחב וזוג אוזניים להקשיב. אביבה ניחנה בכל הדברים האלה, נוסף על אומץ לב מאוד גדול. זה לא פשוט להיכנס לבית של משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל. אביבה עשתה את זה מגיל צעיר ונחשפה לתכנים מאוד קשים של שכול. היא התמודדה איתם בדיוק כמו שאיש מקצוע היה מתמודד".
אביבה אומרת שהעשייה ההתנדבותית גרמה לה להסתכל על החיים אחרת. "התחזקתי, התחשלתי, למדתי להבין את המשמעות של פרופורציות, להודות על המשפחה הנורמטיבית שיש לי, על הילדים הבריאים ועל החיים עצמם.
"פעמים רבות שאלו אותי איך אני עומדת בזה. תמיד עניתי שאדם לא באמת יודע באילו מבחנים הוא מסוגל לעמוד, עד שהוא מנסה. מסתבר שעם כוח רצון ואמונה שדבר הוא אפשרי, ניתן לעשות את הצעד הזה. לדרוך ברגל אחת ועוד אחת, כמו שדרכתי על מפתן המשפחה הראשונה שלי, ולא לוותר. המשפחות צריכות אותנו, זה המינימום שאנחנו יכולים לתת להן".
הדור של היום יותר ציני ואנוכי.
"יש לי באמת תחושה שכנראה גדלתי בדור שיותר רצה לתת. היום כולם עסוקים בלקחת".
בתקופת מבצע צוק איתן, בקיץ 2014, ליבה נשבר על כל חייל הרוג, ששמו ותמונתו הוקרנו בטלוויזיה. "מצד אחד אמרתי שבני המשפחות של החיילים לא יודעים עדיין מה מחכה להם. מה שהיה קודם כבר לא יהיה, והמחיר יהיה כבד לכל חייהם. מצד שני, העבודה ארוכת השנים עם משפחות לימדה אותי שרובן יוצאות מהבור השחור שבו הן מצויות בתחילת הדרך. החיים מזמנים בסופו של דבר גם תקווה ופריחה. נולדים נכדים ויש לבלוב, שמגיע אחרי התהום של השכול".
מאז שפרשה היא מרשה לעצמה סוף סוף גם לבלות ולנוח. "עכשיו אני קצת נותנת לעצמי. הולכת יותר לחברות, חוטאת בלשבת לפעמים ולשתות תה עם חברה בבתי קפה. אלה דברים שלא הרשיתי לעצמי לעשות עד לא מזמן. למי היה בכלל זמן לבתי קפה?"
זוננשיין משוכנעת שגם היום, אם תזדקק שוב לעזרתה של אביבה, היא תתייצב מייד: "אם תהיה משפחה עם מקרה מורכב שיצריך מתנדבת מנוסה, סבלנית ומיומנת, אביבה תהיה שם, חיילת נאמנה. לאורך כל השנים היא עבדה מתוך תחושת שליחות, במסירות ובסבלנות, כאילו זו חובתה המוסרית והחברתית לטפל במשפחות האלה".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו