שירה מאוד רצתה שגלעד ירקוד איתה. רק איתה, במעגל של הילדים. היא אומרת שהוא סירב, בביישנות הזאת, במבט הקטן הזה שנתן למטה. "זה היה באחד מימי ההולדת שלי במצפה, כשהיינו ממש קטנים. רציתי את גלעד, שהוא ירקוד איתי. הוא לא רצה. היה בינינו חיבור יפה, אנחנו מאותו המחזור, הכיתה, המגמה. שנינו לא מסמרי הערב, לא כאלה שמארגנים את המסיבות. מופנמים. כולם אהבו אותו, גם אני".
את חושבת שהמופנמות שלו עזרה לו בשבי-
"אני כמעט בטוחה שכן. בהתחלה חשבתי שבטח הם מרביצים לו שם, עושים לו רע, אבל אחרי זה האמנתי שגם הם בטח נשבו בקסם שלו. קשה לכעוס על איש כזה".
היא לובשת חולצה לבנה שהכינו במצפה לכבוד גלעד. "כמה טוב שבאת הביתה" כתוב עליה. סוף סוף יהיה לה לילות שקטים, אולי חזרה לחיים נורמליים. אולי ייעלמו אפילו החלומות האלה, שבהם היא רואה אותו אומר לה את ה"היי" הקטן שלו, המבויש, והיא צועדת לקראתו. אולי תספר לו כמה דאגה לשלומו, אולי הוא ירצה לספר לה מה עבר עליו שם. כמה חשבה מה עובר עליו שם.
"אני לא אלחץ עליו. אתן לו את השקט שלו, אגש אליו בזהירות. עכשיו צריך לעשות הכל בזהירות. בשכל. לא להכביד. באמת, כמעט לא היתה סיטואציה שהוא לא היה איתי במחשבות אחרי שהוא נחטף. לפני כמה חודשים אח שלי התחתן. ממש בחופה, ברגע הכי מאושר בעולם, חשבתי, הי, אבל מה עם גלעד. כל הזמן, כל דקה כמעט, אצלי בראש, אצלי בלב".
שירה חבושה (25) היא החברה הקרובה של גלעד שליט. תמיד נעזרה בו בשיעורי הבית אחרי כמה פעמים שנאלצה להתאשפז בבית החולים. לא פעם נשארה איתו עד מאוחר בתיכון בקיבוץ כברי. "הוא היה מסביר לי בלי להסתכל עלי. נשארנו לפעמים עד שמונה וחצי בערב. היה שואל: 'הבנת-' ואם עניתי שלא, היה מתחיל הכל מההתחלה. 'בסוף זה ייפול לך', הוא אמר, לא ויתר, עד שבסוף הבנתי את החומר".
היה להם קשר תומך, שני חברים שידעו לעזור זה לזה, לתת מילה טובה, להרגיע, להיות יחד כשצריך באמת. 1,941 ימים חיכתה ליום הגדול הזה. בחגים תמיד השאירה לגלעד כיסא אצל משפחתה. לחמה במטה לשחרורו. אפילו הדפה איחולי מוות מצד משפחות שכולות, שלא הירפו ממנה. רק דבר אחד רצתה, וזה את גלעד בבית. ועכשיו זה כאן, גלעד חזר, והיא מצידה תצטרך עכשיו ללמוד איזה גלעד חזר. מה הוא צריך, מה הוא מבקש כרגע, ואיך הוא עושה את צעדיו הראשונים בבית, בחדר שלו, בחיים החדשים.
את גלעד פגשה כבר בגן. היא זוכרת ילד ביישן מאוד, ששיחק לבד בחצר ומעולם לא דיבר הרבה. אחר כך היו יחד באותה כיתה. פעם קיבלו משימה בזוגות, "היה דף עבודה שחילקו לנו. הוא הסתכל רק על הדף. ואז שאל בשקט, באמת בשקט, 'את מבינה-' והמשיך להסתכל על הדף".
שירה נולדה פגה, בחודש השישי להריון, עם שיתוק מוחין קל. זה פגע בעיקר ברגליים שלה. היא עברה לא מעט ניתוחים ואשפוזים, לעיתים ישבה בכיסא גלגלים. במצפה אומרים שנלחמה כלביאה עד שקמה על רגליה, ועכשיו היא הולכת עליהן, לעיתים זקוקה קצת לתמיכה ועזרה. "פעם גלעד בא אלי אחרי ניתוח שעברתי. את כל החומר שהייתי צריכה להשלים, לקחתי ממנו. צילמתי ממנו הכל - כימיה, היסטוריה. זה היה גלעד. מסודר, תמיד ידען. ולא רצה ללכת עד שהבנתי הכל. היה עקשן, חבל על הזמן".
היא זוכרת היטב איך הופתעה לגלות שגלעד הלך לשריון. "אני כל הזמן התחבטתי לאן ללכת בצבא, מה לעשות. פתאום הוא אומר לי: 'אני הולך לשריון', והוא סגור על זה. הופתעתי. גלעד? הוא הרי לא היה חזק כזה. הוא היה אחד שנשאר תמיד בבית כשהיו מסיבות של החברים, לפעמים רק הלך לשחק כדורסל. זה לא התאים לי לילד שהכרתי מהמצפה".
שירה התנדבה לצבא. יום אחד, בדצמבר 2005, פגשה בגלעד באזור רמת הגולן. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו. "אני הייתי שלושה חודשים בצבא, הוא - ארבעה. היה לי קיטבג ענקי. נפגשנו באקראי, והוא עזר לי. הוא הרים את הקיטבג עלי, ואז אני שומעת אותו ממלמל, כזה בשקט: 'צעירה'. הוא התכוון כמובן שאני צעירה בצבא לעומתו. זהו. מאז לא ראיתי אותו יותר. לא היו לנו יציאות יחד, הוא היה בשריון, אני ביחידה שלי. אחרי חצי שנה הוא נחטף".
ביום החטיפה, 25 ביוני 2006, היא היתה בחמ"ל. לא ידעה את נפשה. "הייתי בהלם. איבדתי את התחושה ברגליים, פשוט לא עמדתי על הרגליים. היה לי אובדן תחושה כללי. לא היה לי עם מי לחלוק את הרגשות שלי. כל הזמן שאלו אותי אם אני רוצה ללכת הביתה.
"דמיינתי מה עובר עליו שם. חשבתי שבטח מרביצים לו, והוא כזה מסכן. לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר. לא נרדמתי בלילה בגללו. הכל עבר לי מול העיניים. חשבתי על הדס, אחותו, שאיתה הייתי משחקת כשהייתי ילדה. חשבתי על נועם מגנן את הדשא. הגעתי אליהם הביתה. היה שם האלוף יואב גלנט, שהיה אז אלוף פיקוד דרום. אני זוכרת איך חשבתי פתאום שאני רב"ט במדים, אז אני צריכה לקום ולהצדיע לו. הייתי נבוכה, לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט הלכתי לשירותים של משפחת שליט והסתגרתי שם דקות ארוכות. רק אחרי שהוא הלך יצאתי החוצה".
היא מאוד רצתה לבכות. בהתחלה לא הצליחה להוציא החוצה את פרץ הרגשות. "שאלתי את עצמי איך אני לא בוכה. אולי משהו לא בסדר איתי. הייתי כל כך עצובה, אבל היה לי קשה להוציא את זה. יום אחד פשוט נפלתי על אחת הבנות בצבא. התפרקתי לגמרי.
"גלעד הוא אחד שכולם אוהבים. גם אני. אי אפשר לא לאהוב אותו. יש משהו באנשים השקטים האלה שמעורר רצון להיות לידם. יש משהו בגלעד, בשקט שלו, שיש בו המון עוצמה. הרבה דברים להעריך. כל פעם שרציתי לעודד את עצמי חשבתי שבטח השובים שלו גם התאהבו בו, חשו אליו סימפתיה".
שירה הצטרפה מייד למטה שליט. היתה מלווה קבוצות שרצו להגיע לבית, עבדה תחילה בתיאום מול נועם שליט, אחר כך מול מנהלי המטה, חזי משיטה ושמשון ליבמן. הלכה לעצרות, לא הניחה לעניין לרגע אחד. לפני 1,000 ימים, בדצמבר 2008, ישבה וכתבה לגלעד.
אני כותבת לך, גלעד, וכל המילים מאבדות ממשמעותן. הופכות שחוקות ושטחיות. הנשימה כמעט ונעתקת, הדופק מואץ, גם השיגרה קשה. דמותך מלווה אותי בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלך, בכל פעם ששמך מוזכר בתקשורת או בשיחת חולין, בכל מגע של חיבוק מאמא, בכל ערב שבת ובחגים כשכל המשפחה מתכנסת יחד, אך בכל זאת שורה התחושה שמשהו חסר. וגם כשעצוב והעצבות מועצמת פי כמה ובכל פעם שטוב לי, כשאני שמחה.
יותר מכל, גלעד, מפעמת בי תחושה צורבת של אשמה. קשה לי המחשבה על כך שזרם החיים סוחף אותי. אני רוקמת חלומות על עתיד, ואתה נמצא שם. ומבחינתך הזמן עצר מלכת לפני 933 ימים. כל כך קשה לתמלל את הכאב, את הפחד, החרדה, את תחושת חוסר האונים. את המועקה הכבדה המקשה על הנשימה, את המחנק בגרון הפוקק את הזעקה.
זיכרונות העבר מכים בי. רגעים קטנים של ילדות, פגישות חטופות בשבילי היישוב, שנלקחו כמובנות מאליהן. בכל יום ויום חולפות בי מחשבות ביעותים על מה שבוודאי עובר עליך, ואיך אתה בוודאי מרגיש. ואני כל כך רוצה, גלעד, שלא נסתפק רק בזיכרונות העבר, ותוכל לרקום גם חלומות לעתיד. היה חזק, גלעד, ואל תישבר. המשפחה, החברים, ואנשים טובים מכל רחבי הארץ והעולם פועלים ללא לאות להשיב אותך אלינו. אני מבטיחה לך שידינו לא תרפינה עד שתשוב אלינו.
"אני הייתי הראשונה מבין החברים של גלעד שהשתחררה, והיה לי ברור שאני במטה המאבק. רציתי שהעולם יזכור אותו כל הזמן. ביום שישי, כשאבא עשה קידוש, תמיד השארנו כיסא ריק לגלעד. הוא היה מברך אותנו, ואחרי זה גם את גלעד".
היא המשיכה בחייה, אבל הצל הלך איתה לכל מקום. "אני זוכרת שקיבלתי עבודה בלונדון, ולא ידעתי איך בכלל לספר לנועם ולאביבה שאני לא אהיה כאן, כשגלעד בשבי חמאס. אחד מבני הדודים שלו אמר לי: 'אם לא תיקחי את העבודה, אני ארביץ לך'".
לפני שלוש שנים נרשמה ללימודי קלינאות תקשורת באוניברסיטת חיפה. "בכל פעם שהייתי עוברת ליד הטכניון חשבתי שזה בטח יהיה המקום שלו, או יותר נכון שהוא היה צריך להגיע לשם כבר. היו רגעים שאמרתי, זהו, ויתרו עליו. זה עירער אותי מאוד. אני באה מבית מאוד שורשי, סבתא שלי בנתה את המדינה, ואני התחלתי לחשוב איזו מין מדינה אנחנו. איזו מין מדינה זאת, שלא ערבה ללוחמים שלה. חשבתי שכבר ויתרו עליו בגלל הפוליטיקה. לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להישאר ולחיות במדינה הזאת.
"הרבה מאוד זמן היתה תחושה ששום דבר לא זז. חשבתי, נו, כמה זמן זה עוד יימשך. הייתי נוסעת לאוהל לאביבה ונועם, לא מספיק, אבל כמה שיכולתי. חלמתי שאני פוגשת אותו ואומרת לו: 'גלעד, היי!' שאנחנו הולכים זה מול זה בשביל במצפה הילה. ואיזה ייאוש היה להתעורר מהחלום ולגלות ששוב זאת רק משאלת לב ולא יותר".
כשגברו הגעגועים שירה החליטה שוב לשבת ולכתוב לגלעד.
נסו להיזכר איפה הייתם, כשנודע לכם שגלעד נפל בשבי. באיזשהו שלב גמלה בליבי ההחלטה לא להיכנע לכאב. לא לוותר. בהמשך אותו יום כבר הוקרנו תמונות מהבית. גדודים של אנשי תקשורת שצבאו על חלקת האלוהים הקטנה שלנו המחישו לי באיזה מקום נפלא אני גרה. נוכחתי לדעת כמה הקהילה שלנו תומכת ומחבקת, נוכחתי לדעת כמה באמת אני אוהבת לגור כאן.
בליל 26 ביוני 2005, בפעם הראשונה בחיי, כעסתי על אלוהים. תמיד האמנתי שהוא קיים, תמיד האמנתי שלמרות נסיבות החיים שלי, תמיד אכפת לו. אבל באותו לילה, תקף אותי זעם בעוצמות שלא הכרתי. רציתי לשאול אותו איך הוא מעז, ולמה. להטיח בו את האשמה, להוכיח אותו.
באותו לילה הבטחתי לעצמי לעשות את המקסימום שאני יכולה כדי להשיב את גלעד הביתה. כבר חלפו יותר משנתיים וחצי מאותו לילה. הרבה עבר על כולנו, ועדיין, אנחנו יושבים כאן היום ומפללים לשובו של גלעד. כולי תקווה שבקרוב יבוא היום ונדבר על הסאגה הזו בלשון עבר. אבל עד שהיום הזה יגיע לפתחנו, ההבטחה שלי בעינה עומדת.
ביום שלישי שעבר חזרה שירה מחו"ל. היא היתה בדרכה מנמל התעופה בן-גוריון לחיפה, שם היא מתגוררת כשהיא לא במצפה הילה אצל ההורים. עיתונאית התקשרה אליה. "'שמעת? יש עיסקה!' היא אמרה לי. צעקתי במכונית, 'יש!' הייתי בהלם. מייד אחרי זה הפחד השתלט עלי. רק שזה לא יהיה כמו כל הפעמים האחרות שכבר אמרו לי שהוא חוזר. במשך שעות הייתי מחוברת לרדיו כמו לאינפוזיה, רציתי להיות בטוחה שהפעם זה אמיתי. שהוא חוזר. החלפתי תחנות בקצב אש. מאז ועד שהוא חזר הלכתי לישון מאוד מאוחר, קמתי מוקדם, חייתי את זה כל דקה. עוד לא התקשרתי לנועם ואביבה. אני לא מאלה שמתנפלים. כל דבר בזמן שלו. אני באנרגיות גבוהות. מסקרן אותי איך הוא יחזור. אני רוצה לראות אותו, לשמוע, אולי גם לחבק אותו. אני מפחדת שהוא יכעס עלינו. יש לי רגשות אשם שזה לקח כל כך הרבה זמן. ממש קשה לי עם זה.
"אני לא יודעת מה יהיה כשאפגוש אותו. מה אגיד לו. אי אפשר לתכנן מפגש כזה מראש. אני מאוד רוצה להיות שם איתו, בשבילו. מאוד חשוב לי להקשיב לו. לא אנסה לדובב אותו. מעניין אותי מה עבר עליו שם, איך התייחסו אליו, שישתף אותי. נכון, הוא אף פעם לא היה דברן גדול, אבל אם עכשיו הוא ירגיש צורך, הוא יקבל אותי עד הסוף, מכל הלב. באהבה נורא גדולה. אני מעמידה את עצמי לחלוטין לרשותו, לרשות המשפחה.
"גלעד נתן לי הרבה בחיים. בעיקר פרספקטיבה. נתן לי להבין שלא כל דבר הוא סוף העולם. שהכל עובר בסוף. אז הנה הוא פה, ותמיד היתה לו היכולת הזאת לעזור, להעניק שלווה לסובבים אותו. אולי עכשיו אחזיר לו מעט. אולי עכשיו אני אעזור לו. אתן לו את כל העזרה, אבל לא אלחץ עליו. הכל לאט, רק בכפוף לרצון שלו".
ביום שלישי בבוקר מגיעה שירה לשער הכניסה ליישוב. היא יודעת שממש עוד מעט הוא יגיע, אחרי חמש שנים וארבעה חודשים שלא ראתה אותו. היא מעריכה את כל האנשים שלא מפסיקים להגיע עכשיו למצפה הילה, אבל היא גם תשמח כשזה יירגע, שיניחו למקום שלה לחזור לאנונימיות שלו, לפסטורליות שכל כך אהבה פה. היא החליטה שהיא רוצה להישאר לחיות במצפה, לגדל את הילדים שלה במקום שיודע להעניק ערבות הדדית, משפחתיות, תמיכה והתגייסות. "אי אפשר לוותר על דבר כזה. גיליתי את זה כאן במלוא העוצמה, וזה מחמם לי את הלב".
ביום שני בלילה פתחו במצפה הילה את הפאב המקומי. גם שירה היתה שם, כמו רבים מהתושבים ומצוותי התקשורת. כולם חגגו יחד את שובו הקרב של גלעד. "זאת תחושה נהדרת, היחד הזה. התמיכה ההדדית בימים הקשים האלה". באותו לילה היא לא ישנה. לא הצליחה להירדם. "אני ממש בנשימה עצורה", סיפרה ביום שלישי בבוקר. "עוד מעט זו לא תהיה רק תמונה, זה כבר יהיה גלעד עצמו. כאדם שאוהב אותו, התפקיד שלי הוא פשוט לתת לו את השקט. לתת לו הרבה אוויר. אני לא חושבת על מקום אחד שהייתי לוקחת אותו, כי אני יודעת שהוא אוהב להיות בבית".
אחר הצהריים מגיעה השיירה הגדולה. גלעד שם, באוטו. לא בפוסטר יותר, גם לא בתמונה. הוא ממש כאן. גם שירה עומדת שם, בכיכר של מצפה הילה. יש לה דגל ביד והיא שרה עם כולם: "הבאנו שלום עליכם". ניכר עליה שהיא נרגשת מאוד: הדבר שעליו חלמה כל השנים האלה קרה, גלעד חזר. "אני שמחה שהוא במצב טוב, זו אנחת רווחה בשבילי. אני מאושרת שהוא כאן".
היא מנסה לשמור על איפוק, ואולי גם נזכרת במשפט הקצר ההוא, שאמר לה כשישבו יחד על השיעורים: "בסוף את תביני". עכשיו זה הסוף של מסע הייסורים שלו. והוא מאוד טוב.