יש אימרה עממית שגורסת שאיפה שלא הולך בכוח - צריך להפעיל יותר כוח. זו, בפשטות בוטה, תפיסת העולם של האחים ביילסקי כפי שהיא מוצגת ב"התנגדות," סרטו של אדוארד זוויק מ־2009. הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של שלושת האחים לבית ביילסקי, טוביה (דניאל קרייג), זוס (ליב שרייבר) ועשהאל (ג'יימי בל). השלושה - יהודים כפריים פשוטים, נטולי יומרות - ברחו ליערות שהכירו היטב כדי לשרוד, לאחר שהנאצים הגיעו לחלק של פולין (היום בלארוס) שבו התגוררו. באינסטינקט פרימיטיבי, חייתי כמעט, הם נאבקו על חייהם, פשטו על חוות של פולנים כדי לאכול, ובעיקר שרדו.
אלא שאט־אט השמועה עשתה לה כנפיים, ועוד ועוד יהודים - גברים, נשים וטף - הצטרפו לחבורת ביילסקי שביער.
ללא שום תכנון מוקדם, רק מכורח המציאות, מצאו עצמם שלושת האחים אחראים לחייהם של 1,200 איש. באופן מאוד לא יהודי אופייני הם התבססו על כוח פיזי בלבד, ניהלו את המחנה שלהם ביד רמה ובהצלחה מסחררת. הם "סחבו" תרנגולות מהלולים מבלי להיות מודעים לפלמ"ח, והצליחו להאכיל את הקבוצה, להסתיר אותה למרות גודלה ולהעניק לאנשיהם תחושה שנשללה כמעט מכל יהודי אחר באירופה: תחושה של חירות ואחריות לגורלם. התנאים היו קשים, הקור עז והגרמנים קרובים. אבל באופן משונה, הם היו אולי היהודים המאושרים ביותר באירופה, בוודאי במזרח אירופה.
טוביה ביילסקי // צילום: מתוך ויקיפדיה
כמעט כמתבקש, העבירו את מבצע שרידותם צעד אחד הלאה, והחלו לנהל פעולות פרטיזניות יזומות ולזנב בגרמנים, לפוצץ מסילות ברזל ולנקום בפולנים שהסגירו יהודים. בכוח, ובלי להתנצל. שמעם הגיע גם לאוזני יחידות הפרטיזנים הסובייטיות, ונעשו ניסיונות לפעולות משותפות נגד הגרמנים. שיתוף פעולה זה הרגיז מאוד את הפולנים, שהאשימו אותם בזמנו בהשתתפות בטבח שביצעו הפרטיזנים הסובייטים בפולנים בנליבוקי, והסרט זכה לקריאות בוז כשהוקרן ברחבי פולין. התקשורת הפולנית כינתה את הסרט "שכתוב ההיסטוריה" וציינה ש"היהודים לא בחלו באמצעים כשבאו לקחת אוכל מהפולנים. הם בזזו, אנסו ורצחו".
האחים ביילסקי לא תופסים מקום מרכזי באתוס השואה. בוודאי לא כמו מורדי גטו ורשה, לדוגמה. הסרט הוא גם לא "רשימת שינדלר". מבלי להפחית מגאוניותו של סטיבן שפילברג, אולי זה גם משום שמה שמייצגים הביילסקים והסרט עצמו עומד בסתירה לתפיסת הקורבן חסר הישע, המאפיינת את שיח השואה. מה היה קורה, למשל, אם היו עשר חבורות ביילסקי ברחבי אירופה? או מאה? יכול להיות שהדימוי הכוחני של הביילסקים גרם לאינטליגנציה היהודית לעקם קצת את האף, אבל נדמה לי שהם תרמו מבלי דעת לצמיחתו של "היהודי החדש" בישראל, שכוח פיזי הוא לפחות אחד ממרכיבי דמותו.
דניאל קרייג וליב שרייבר עושים עבודה טובה כשני האחים המתחרים על הנהגת המחנה, והסרט הוא הוליוודי במלוא מובן המילה, כלומר מהוקצע ולוחץ על כל בלוטות הרגש ההכרחיות.
"התנגדות" - ערוץ ההיסטוריה, יום חמישי, 05.05, בשעה 22:10
המשחררים מול המשוחררים
"משחררי המחנות" הוא סרט שואה יוצא דופן, מדויק וממוקד - ועם זאת, רגיש מאוד, שמייצר מפגש אינטימי בין שתי קבוצות זעירות של אנשים: ניצולי מחנה המוות דכאו ומשחרריו, חיילי הצבא האמריקני. לא רבים מאלה או מאלה נותרו בחיים, כך שמדובר באנשים ספורים. אנחנו לא יודעים עליהם כמעט דבר מחוץ להקשר של המפגש ההדדי וגם הרקע הדוקומנטרי הכללי ניתן באופן מרוכז וטלגרפי, מנקודת המבט האמריקנית יותר מאשר האירופית. בסרט מודגשת הנהירה להתנדבות של החיילים האמריקנים, שלא היססו לזייף את גילם כדי להתגייס. העולם היה אז ברור יותר, הטובים - טובים והרעים - רעים. "היינו גאים להיות אמריקנים", סיכם אחד מהם.
הדברים המצמררים מלווים בקטעי ארכיון, שחלקם לא נראו עד כה, ומתעדים את רגעי העימות של המצילים עם הזוועה במחנה, המראות והריחות, שאינם מרפים מהם גם 70 שנה אחרי. מבלי משים, נוצרת השוואה מרתקת בין שני ביקורים משמעותיים במחנה (למדתי, אגב, שדכאו הפך לסוג של מוקד עלייה לרגל לאחר שחרורו): ביקורו של הגנרל אייזנהאואר שהופך את מחנות המוות - עבורו, אך במידה רבה עבור העולם כולו - משמועה למציאות היסטורית. "אלמלא ראיתי את זה במו עיניי", הוא מצוטט, "לא הייתי מאמין שזה אפשרי". מפי אייזנהאואר העולם היה מוכן לקבל את האמת הקשה הזאת. הביקור השני הוא סיורי החובה שנעשו במחנה לטובת השכנים: תושבי העיירה דכאו, שאטמו עיניהם ואוזניהם מהנעשה מטרים ספורים מגדר גינתם המטופחת. ועוד פרט יומיומי לכאורה אך מהפך קרביים: היהודים נאלצו לשלם עבור העברתם למחנות, וחברת הרכבות הגרמנית הרוויחה הון מהגירוש. בטובה, העניקה החברה הנחה של 50% לבני 10-4, והסיעה בחינם אל מותם ילדים מתחת לגיל 4.
סצנת הפתיחה של הסרט הזה תלווה אותי לאורך זמן: שני אנשים קשישים עומדים על שפת הים; אחד מהם חובש כובע קסקט, זקוף ונראה חסון הרבה יותר מחברו, שנעזר בהליכון כדי לעמוד בקושי על רגליו. דווקא הקשיש החסון הוא הניצול - יהושע קאופמן, ניצול דכאו; הדמות השברירית יותר היא המשחרר, דניאל גילספי. קאופמן מחבק אותו ואומר לו בקול חנוק: "לעולם לא אשכח את היום שבו פתחת את קרון הבקר ושיחררת אותי. ולא היה לי הכוח לכרוע לרגליך ולנשק את נעליך. כי הייתי חלש. אז כעת אכרע על ברכי ואנשק את נעליך". והוא מסמיך מעשה לאמירה, כורע ומנשק את נעליו, כשגילספי ממלמל מבעד לדמעות: "בבקשה, אל תעשה את זה... אתה לא חייב לי כלום...", ואז קאופמן קם על רגליו ואומר: "זה היה החלום שלי".
"משחררי המחנות" - ערוץ ההיסטוריה, יום רביעי, 04.05, בשעות 16:25 ו־22:50