חילצו - ואימצו

שאול שר (38) מקיבוץ אושה לא האמין שזה קורה לו. הרגעים המרגשים והמאושרים בחייו, שהיו מהולים גם בלא מעט דאגה, כמעט הפכו באותה שבת - 25 באפריל 2015, לפני שנה - לטרגדיה נוראה. את השבועיים שקדמו לאותו יום העביר שאול בקטמנדו בירת נפאל; לפני שבועיים ילדה אם פונדקאית את ילדיו, הבת עמק והבן נגב. השניים, שנולדו פגים, אושפזו בבית חולים פרטי בעיר. הוא בא לבקר אותם שוב, להתרשם משתי התוספות החדשות למשפחה. ואז האדמה רעדה.

"הרעידה התרחשה בערך ב־12:00 לפי השעון המקומי", נזכר שאול, רופא עיניים, ברגעי האימה, "אני הייתי בפגייה שבקומה החמישית בבית החולים. בדיוק האכלתי את נגב, ועמק שכבה באינקובטור. המצב שלהם כבר היה טוב יותר מאשר בלידה, והם עלו קצת במשקל - מקילו ו־400 גרם לסביבות קילו ו־700, אבל שניהם עדיין היו צריכים טיפולים. פתאום היה רעש אדיר והכל התחיל לעוף. נפלתי, עפתי מצד לצד והספקתי לקחת גם את עמק על הידיים. הפגייה נהרסה לגמרי, התקרה קרסה".

כמה זמן זה לקח?

"לא בדקתי, אבל זה הרגיש כמו נצח או לפחות הרבה מאוד זמן. פשוט ישבנו על הרצפה וחיכינו שזה ייגמר. פחדתי שהבניין עצמו יקרוס עלי ועל הילדים. אחרי הרעידה יצאתי מהר עם עמק, נגב, שאר הפגים ושתי אחיות מקומיות. בקומה מתחת היו מאושפזות כמה פונדקאיות לפני לידה ואחת אחרי לידה, וגם אותן אספנו בדרך החוצה. הייתי ההורה היחיד בשלב הזה, הצוות הנפאלי היה בהיסטריה מוחלטת".

באותם רגעים הצלחת להבין את גודל הרעידה?

"פשוט ירדנו למטה והבנו שזהו, אין יותר בית חולים. הטלפון שלי כמעט לא תיפקד, פעם בכמה שעות הוא עבד בערך לשתי דקות. אחרי כמה שעות של חוסר אונים במגרש החניה, ביקשנו מאנשי בית החולים רכב לשים בו את הילדים. היו עוד כמה רעידות משנה די חזקות, והיתה גם ידיעה שעומדת להיות רעידה נוספת, חזקה במיוחד, ובאחת בלילה היא באמת קרתה. בין לבין יצאתי לעיר ומצאתי אוכל לתינוקות. את הפונדקאיות פינו בינתיים הנציגים הנפאלים מהחברה הישראלית תמוז, שאחראית עליהן, ואנחנו נשארנו עם הילדים. הצוות הרפואי הפסיק לטפל ומי שעזרו לי עם עמק ונגב היו ההורים הישראלים האחרים, שהיו איתי ועם התינוקות שלהם. הרופאים לא תיפקדו, את האחיות השארנו שם בכוח. זו היתה סיטואציה מאוד לא נעימה".

היה שביב של תקווה? 

"קיבלתי מסר שאל על הוציאה מטוס שאמור לנחות ביום ראשון בבוקר, אבל בבוקר קיבלתי עוד שתי הודעות: אחת מהן היתה שאין מטוס של אל על, והשנייה שמגיע מטוס של חיל האוויר ושאני חייב איכשהו להתפנות לשגרירות ולהגיע לשדה כדי לעלות עליו. כל אותו הזמן היינו בחניה של בית החולים, עם קצת שמיכות, מים ואוכל שהבאתי מבית מרקחת. בלילה היו עוד רעידות. בינתיים הילדים היו במצוקה וירדו במשקל. היה פחד גדול שהם לא ישרדו, ומסביב שכבו פצועים וחולים אחרים מבית החולים. הנפאלים לא יכלו לספק פתרון ורצו לפנות אותנו במסוק להודו, אבל החלטתי שאני מגיע למטוס של חיל האוויר".

 

"פתאום צץ לך איזה הר"

באותן שעות החלו להציף את כלי התקשורת תמונות ודיווחים על רעידת האדמה הקטלנית, 7.8 בסולם ריכטר - הקשה ביותר שפגעה באזור זה 80 שנה. 8,786 בני אדם נהרגו, 22,304 נפצעו ומאות אלפים נותרו ללא קורת גג. 

לישראל הגיעו ידיעות שהדירו שינה מעיני רבים על ההורים לתינוקות הפגים הנמצאים בקטמנדו, כמו גם על 188 הישראלים מנותקי הקשר ברחבי המדינה ששהו בעיקר באזורי הטרקים ברכס ההימלאיה. הוחלט על יציאת משלחת ענק לחילוץ ולסיוע, שעליה פיקד אל"מ יורם לרדו. המשלחת המריאה בשני מטוסי הרקולס ובמטוס בואינג של חיל האוויר: 260 אנשי צוות מפיקוד העורף ומחיל הרפואה ו־95 טונות ציוד, כולל בית חולים שדה. 

אחד הישראלים מנותקי הקשר, אור אסרף ז"ל בן ה־22, נהרג במפולת סלעים שגרמה הרעידה. "אביו של אור, פטריק, הגיע לנפאל עם חבריו של בנו ליחידת אגוז שלחמו איתו בקיץ במבצע צוק איתן, כדי לחפש את בנו", מספר לרדו, "המשלחת ממש אימצה אותו, ובעזרת ציוד מיוחד והצלבות של תשובות מצד כל מי שנתקל באור בימים ובשעות שלפני הרעידה, הצלחנו להגיע כמעט למיקום המדויק שבו נמצאה גופתו. זה היה רגע עצוב מאוד ממשלחת החילוץ הזו, שנחרט אצלי".

עוד לפני יציאת המשלחת הגדולה, הוזנק לקטמנדו כוח חלוץ קטן שאנשיו נאספו מכל הארץ. סא"ל רון (41), מפקד טייסת מטוסי הנחשון (גלפסטרים) בנבטים, היה באירוע משפחתי בנהריה בזמן שאדמת נפאל רעדה; רס"ן עידן (34), אחד הטייסים, גלש בקיט־סרף שלו בנתניה; והטכנאי המוטס בועז (50), העובד בתעשייה האווירית זה 27 שנים, היה באזכרה לחמיו בגדרה. כל אחד מהם נקרא לדגל והתייצב מייד, בלי שאלות.

מפקד הטייסת סא"ל רון. "מבחינתנו, עמק ונגב הם פגי הטייסת" // צילום: דו"צ

"עיקר עיסוק הטייסת הוא במשימות מודיעין, אבל אנחנו תופסים כוננות לפקודת חילוץ, הצלה ומתן מענה רפואי במקומות מוכי אסון", מסביר סא"ל רון, "מדינת ישראל, באמצעות חיל האוויר, נותנת מענה ראשוני למקומות שיש בהם אסונות מהסוג הזה, ומדובר בכוננות הפעלה מיידית. אני אישית שמעתי על האסון, שאירע בערך ב־15:00 לפי שעון ישראל, בכלי התקשורת. ישר צצו מחשבות אם נוקפץ לשם. לא עוברות 20 דקות ומפקד הבסיס מתקשר ואומר: תתחילו בהכנות. הגעתי לבסיס ב־18:00 והתחלנו בהכנות ראשונות - תכנון הטיסה וכל עבודת הלוגיסטיקה". 

מה למעשה היתה המשימה שלכם?

"המשימה היתה להטיס צוות חלוץ של אנשי פיקוד העורף, ובהם אנשי רפואה, שהם אלה שאומדים את היקף האסון ומדווחים לארץ מהשטח מה הרכב המשלחת שצריכה לצאת לנפאל. אנשי פיקוד העורף הגיעו לנבטים ב־22:00, והחל מחצות היינו מוכנים ליציאה. לקראת 02:00 המראנו לכיוון קטמנדו". 

עם אילו קשיים התמודדתם? 

"מדובר בטיסה ארוכה של 12 שעות למרחק 4,200 מייל מישראל, ממש 'על הגבול' מבחינת מגבלת הדלק, והטיסה היא לאזור שאנחנו פחות מכירים. לי באופן אישי זו היתה נחיתה ראשונה שם. האדרנלין השאיר אותנו חדים, אף שזה יום ארוך מאוד שהתחיל אצל כל אחד במקום אחר בארץ. היינו חמישה טייסים - צוות כפול, כדי שנוכל לנוח בדרך - וכולם ממוקדי מטרה. טסנו בנתיב לא סטנדרטי, לאורך הים האדום, מעל האוקיינוס ההודי, הודו ומשם לקטמנדו. אי אפשר לטוס בקו ישר, בגלל המדינות הלא ממש ידידותיות לאורך הדרך".

טיסה מתוחה מאוד, אני מניח. 

"האדרנלין החזיק את כולם ערים, והמתיחות היתה גבוהה מאוד. שעה לפני הנחיתה מודיעים לנו שהיתה רעידה נוספת, ושהשדה נסגר וצריך לפנות לשדה המשני שנמצא בוואראנסי בהודו. 200 מייל מקטמנדו, ובמדינה אחרת. קראנו למפקד כוח החלוץ, שהבין שמדובר בשדה רחוק ושאם ננחת שם וניסע עשר שעות ברכב, נאבד את כל היתרון היחסי שלנו - ההגעה המהירה לאזור האסון. הוא אמר לי, 'תעשה את כל המאמצים לנחות בשדה בקטמנדו, הזמן הוא קריטי'".

מימין: רס"ן עידן, הטכנאי המוטס בועז אברהם, שאול שר ומפקד הטייסת  סא"ל רון, שמחזיק את  עמק (מימין) ונגב // צילום: יהודה פרץ

עידן: "על פי חוקי הטיסה, אם הפקח אומר שהשדה סגור, אז הוא סגור. כאן, מכיוון שזו טיסה צבאית למטרה הומניטרית, ועם האסרטיביות הישראלית שלנו והדבקות במשימה, פשוט הודענו להם, 'על אחריותנו, אנחנו נוחתים'. כל המטוסים שהיו איתנו מעל לשדה בקטמנדו פנו לשדות משניים".

סא"ל רון: "המתנו מעל השדה עד טיפת הדלק האחרונה, שבה היינו חייבים להחליט אם לנחות שם או לפנות לשדה משני, וקיבלנו אישור לנחיתה ממש ברגע האחרון".

איך עברה הנחיתה?

"כשהגענו מעל לשדה בקטמנדו הבנו שהוא שמיש לנחיתה, אבל מזג האוויר היה מאתגר. הרבה ענני סערה גבוהים שאיתם היינו צריכים להתמודד. גם בטיסות רגילות ובימים רגילים קשה לנחות בשדה הזה: הוא גבוה ומוקף במכשולים כמו הרים, והכל עשינו בהזנקה ובפעם הראשונה שלנו באזור הזה. מדובר באתגר מקצועי ענק". 

רס"ן עידן: "לטייסים רגילים יש זמן להתכונן לנחיתה כזו, וכאן זה היה תוך כדי ריצה, מה שנקרא. טסנו בגובה 40 אלף רגל, ופתאום צץ לך איזה הר בגובה 20 אלף רגל". 

 

להאכיל תינוק באוויר

בערך ב־14:00 המטוסים נחתו בשלום והורידו את הצוות החלוץ. "בשדה שררה אנדרלמוסיה מטורפת", נזכר סא"ל רון, "קילומטרים של אנשים עמדו בתור וחיכו להיכנס, ממש טור אינסופי של אנשים שהגיע עד לעיר. מחוץ לשדה היתה עיר אוהלים של אנשים שביתם חרב".

רס"ן עידן: "מצד אחד, מסתכלים עליך כמו על סוג של אלוהים וקוראים לעזרה. מצד שני, לא מבינים מי המשוגעים האלה ולמה אנחנו הולכים בכיוון ההפוך מכולם. גם בחניה כולם חנו עם האף של המטוס לכיוון הכניסה, ואנחנו חנינו עם הפנים ליציאה, כדי שנוכל לצאת בלי להיות תלויים באף אחד".

סא"ל רון: "בנחיתה קיבלנו משימה נוספת - להטיס הביתה שלושה פגים. הבנו שהם במשקל כזה שלא נשקפת להם סכנה בטיסה, אבל חייבים להביא אותם לארץ כמה שיותר מהר, כי בתנאים בנפאל הם לא יוכלו לשרוד. אמרו לנו שבתוך שלוש־ארבע שעות הם מגיעים, ואנחנו בעצם מכינים את המטוס להמראה הביתה וממתינים".

נגב (מימין) ועמק, בגיל חצי שנה, לבושים בסרבלי הטייסת // צילום: באדיבות המשפחה

בינתיים בקטמנדו, אחרי רעש האדמה וגם כמה רעידות משנה חזקות לקינוח, המתח היה בשיאו. "הבנו שאנחנו חייבים להתפנות במהירות", משחזר שאול, "הגענו לשגרירות ישראל. אמרתי לשגריר שאני יודע על המטוס הסודי שנוחת, אבל הוא ענה, 'מה פתאום? אין שום מטוס'". 

ב־24 השעות שעברו עמק ונגב השילו כ־20 אחוזים ממשקלם. "הם ממש הצטמקו והצהיבו והיתה חרדה גדולה מאוד. בצהריים היתה רעידה חזקה נוספת. היתה ממש תחושת סוף העולם, ברחובות הכל קרס. זו תחושה קשה מאוד. חשבתי שהילדים לא ישרדו, ושזה יקרה לי בידיים".

מה עשית?

"בכל רבע שעה הלכתי לקונסול ואמרתי לו שאני חייב לעלות על המטוס שמגיע. בסוף השגריר אמר שיוצאת טיסה עוד 20 דקות, ושצריך אישור רופא כדי לעלות. חתמתי, ידעתי שאני חייב לצאת משם. כשהגענו למטוס לא הייתי בטוח מה יהיה בטיסה. התינוקות היו בסך הכל מכוסים בשמיכות וכבר העבירו 36 שעות מחוץ לאינקובטור. כל השעות לא אכלנו ולא שתינו, כדי שלא נצטרך ללכת לשירותים. פחדתי מזיהום, מתופעות לוואי".

רס"ן עידן: "זה לא סוג המשימות שאנחנו רגילים לעסוק בהן. כשהם הגיעו עם הרכב פתאום ראינו דבר כל כך אישי, כל כך קרוב. הם היו כל כך קטנים. המבט בעיניים שלהם גרם לי להבין פתאום מה זה להציל חיים. היינו בהלם מכל מה שעבר עליהם. כל כך הרבה רגשות יצאו, זה היה ממש מטורף. תחשוב שלנסיעה קצרה ברכב מארגנים ילדים בכיסאות, וכאן זו טיסה של 12 שעות, הכל על הידיים. פתאום אתה מוצא את עצמך מחזיק תינוק, דואג לאוכל".

בועז: "כשהם עלו למטוס שאלתי אותם בצחוק, 'מה אתם רוצים לאכול, סטייק או קציצות?' כשהבנתי את המצב התחלתי להוציא להם כל מה שהיה לנו, העיקר לעזור בכל מה שאפשר".

סא"ל רון: "היינו צוות של חמישה ועוד 11 איש, שמהם שלושה פגים ושמונה מבוגרים. אחד מהם היה מוצ'ילר פצוע עם רגל שבורה וקביים. יצאנו מקטמנדו, וכשיצאתי מתא הטייס ראיתי את אחת התמונות הכי מרגשות שהיו לי בחיים - בועז החזיק את עמק והאכיל אותה בחלב שהכינו שם ממים ומאבקה. תחשוב שטכנאי מטוסים מוצא את עצמו מחזיק תינוקת פגה על הידיים. זו היתה תמונה מרגשת שנחרתה בזיכרוני".

 

באים בלי לשאול שאלות 

שנה אחרי הרעידה, ובבסיס חיל האוויר בנבטים נפגשים סא"ל רון, רס"ן עידן ובועז עם שאול, עמק ונגב. מראה התינוקות שגדלו ממיס לבבות בקלות, גם את אלה של אנשי חיל האוויר המשתדלים להצטייר כקשוחים. "זו תחושה מדהימה להיות שותף במענה שהמדינה נותנת לישראלים בצרה, בכל מקום על הגלובוס", אומר סא"ל רון כשהוא מחזיק את נגב בידיו ומחייך בהתרגשות, "כמפקד הטייסת, זו משימה ערכית מהמעלה הראשונה. אין הרבה הזדמנויות לסיוע כזה, ברמה של הצלת חיים. זו זכות גדולה, שממלאת את כולנו בהרבה אנרגיה להמשך השירות. ציונות כאן היא לא מילה גסה, אלא גאווה". 

בועז: "זו בהחלט גאווה לאומית. קודם כל אתה פשוט בא, בלי לשאול שאלות".

שאול: "הנחיתה בנבטים היתה מרגשת מאוד, המשפחות חיכו לנו והיתה הקלה עצומה. נשאבתי לשיגרת טיפול בתאומים כאב חד־הורי, ולא היה לי זמן להתעסק במחשבות. בקיץ שעבר היה אירוע עשור לטייסת והזמינו אותי, ואז קלטתי את גודל המאורע".

סא"ל רון: "אנחנו כמובן עדיין בקשר, מדברים בחגים, רואים תמונות של הילדים גדלים. מבחינתנו, עמק ונגב הם פגי הטייסת, פגי הנחשון. בעוד 18 שנים נסגור מעגל והם יתגייסו וישרתו כאן. הרי סרבלי טיסה כבר יש להם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו