עלילה ודם

בשבת, 8 בפברואר 1840, פשטו שוטרים וחיילים זועמים על בתי הרובע היהודי של דמשק. הם קרעו שטיחים, עקרו רצפות, הפכו ארונות וחיטטו בבגדים, בספרים, ברהיטים ובחפצים אישיים. גם קברים טריים בבית הקברות היהודי נפתחו. באישורו של שריף פאשה, בנו המאומץ של שליט מצרים וסוריה מוחמד עלי, ובעידודו הגלוי של הקונסול הצרפתי בדמשק רטי מנטון, הפכו החיילים כל אבן. כאחוזי תזזית הם חיפשו רמז כלשהו לתעלומת היעלמם של הנזיר הנוצרי האב תומאס מהמנזר הקפוצ'יני הצרפתי ומשרתו המוסלמי איברהים עמארה.

זה שלושה ימים היו השניים בחזקת נעדרים, אך החיפושים אחריהם העלו חרס. הנזיר, לבוש מלבושים שחורים, היה מוכר בכל רובעי דמשק, שהרי הוכשר כרוקח וחיסן אלפים בעיר נגד אבעבועות שחורות. ביום חמישי, 6 בפברואר, היה האב אמור להשתתף בארוחת ערב עם קבוצת אורחים מאירופה אצל ד"ר מסארי, רופאו האישי של הפחה, אך הוא לא הגיע לשם. 

האיחור לא היה אופייני לאיש דייקן כתומאס. המחפשים מיהרו לדירת מגוריו שבמנזר ומצאו במטבחו שולחן לזוג, ערוך לארוחת ערב. בדירה לא היו סימני פריצה, דם או מאבק. משנקפו השעות התגודד ברחובות המון רב והחלו לחישות כי האב תומאס נעלם ברובע היהודי, וכי היהודים העלו אותו לקורבן.

כך נראו רגעיה הראשונים של עלילת דמשק, אחת מעלילות הדם הנוראיות שנרקמה מאז ומעולם נגד היהודים. השפעתה היתה עתידה לחרוג הרחק מעבר לזמן ולמקום התרחשותה. 

באותן שעות עדיין נלחשו החשדות במסדרונות השלטון בדמשק מפה לאוזן ובחשש מה, אבל בשבועות ובחודשים הבאים הם היו עתידים להפוך להאשמה פומבית בוטה וחד־משמעית: הפחה והקונסול הצרפתי בדמשק רטי מנטון (שהנזיר הנעדר היה נתינו) האשימו את היהודים פורמלית כי הם שחטפו ורצחו את הנזיר ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לחג הפסח. רבים מהם עונו כדי לחלץ מהם הודאות שקריות. חלקם עונו עד מוות. 

שליט מצרים מוחמד עלי נפגש עם משלחות בריטיות // צילום: באדיבות ד"ר אליעוז ענתבי-חפר

היתה זאת הפעם הראשונה שבה חדרה האנטישמיות האירופית למזרח התיכון הערבי בעוצמה כה גדולה, וטמנה זרעים של שנאה לעלילות נוספות שתתפרצנה בעוצמה מאוחר יותר עם צמיחת הציונות. היתה זאת גם הפעם הראשונה שבה הפגינו יהודי העולם, אם כי באיחור ניכר, ערבות הדדית, בבחינת מבשר לתנופת הציונות. העלילה גם הביאה להקמת בתי ספר מערביים בקהילות ישראל במדינות ערב, שדרכם חדרה האידיאולוגיה הציונית לקהילות אלו.

בימים אלה רואה אור הגירסה העברית של הספר "עלילת דם - דמשק 1840", רומן היסטורי מרתק ומתועד היטב מאת הסופר וההיסטוריון רונלד פלורנס, איש אוניברסיטת ויסקונסין שבארה"ב. המו"ל של המהדורה העברית של הספר אינו מו"ל שגרתי - רשות העתיקות, ומי שחתום על הגירסה הזו הוא איש הרשות ד"ר יוסי נגר, צאצא ליהודי דמשק ומומחה לאנתרופולוגיה פיזית, שתירגם, ערך, הוסיף וביאר את המהדורה האנגלית. נגר רתם לפרויקט את מנכ"ל רשות העתיקות ישראל חסון, בעצמו יליד דמשק, וחסון פרש עליו חסות.

 

200 מלקות והודאה

שני נוצרים יוונים־אורתודוקסים היו הראשונים שסיפרו כי הגיעו לרובע היהודי ביום שבו נעלם הנזיר, וראו שבעה־שמונה אנשים שפניהם מכוסות במטפחות הולכים בחופזה במורד הרחוב הראשי. השניים העידו שאחד הגברים, שהיה במרחק כמה צעדים מהם, שאל את משרתו של האב תומאס לאן פניו מועדות, ושהמשרת ענה: "אני הולך להחזיר את אדוני הביתה". אחר כך נמצאה מודעה בדבר מכירה פומבית לצורכי צדקה, שהאב תומאס תלה לכאורה על הקיר החיצוני של מספרה, ליד בית הכנסת.

חיפוש ראשוני ברובע היהודי לא העלה דבר, ובערב החליט שריף פאשה לשחרר מצינוק ארמונו את האסיר המוסלמי סעיד מוחמד אל־תלי. הוא הבטיח כי בתמורה לשחרורו ינצל את קשריו בקרב היהודים ויסייע בפתרון התעלומה. 

ואכן, לא חלפו כמה שעות ואל־תלי הצביע על הספר היהודי סלימאן אלחלאק, שהמודעה שהאב תומאס כביכול תלה נמצאה מעל חנותו. אלחלאק נעצר מיידית עם עוד שלושה אנשים. הם נלקחו לתשאול בקונסוליה הצרפתית. גם הרב הראשי יעקב ענתבי זומן לחקירה. הרב הכחיש כל קשר להיעלמות הנזיר אך תשובת הפחה כמו היכתה בראשו: "ברור לי שאתם היהודים הורגי נפשות ושאתם הרגתם אותו בשביל לקחת את דמו וזה מנהגכם לעשות".

הרב יעקב ענתבי. שיחה דרמטית עם בני הקהילה // צילום: באדיבות ד"ר אליעוז ענתבי-חפר

ענתבי ההמום שוחרר ובפנים קודרות מיהר לכנס את בני קהילתו. מישהו תקע בשופר, וספרי התורה הוצאו מארון הקודש. הרב דרש מידע שיסייע בהפרכת העלילה. הוא היה כה נואש עד שאיים בחרם ובנידוי על מי מבני קהילתו שיתגלה כי הסתיר דבר מה. זמן קצר אחר כך סיפר מוכר הטבק יצחק יאבו לרב ענתבי, שראה את האב תומאס ואת משרתו עוזבים את העיר לפני השקיעה בערב שבו לכאורה נהרגו, דרך שער החומה המערבי, הרחק מהרובע היהודי שמצוי בפינה הדרום־מזרחית של העיר.

לרגע אחד היה נדמה כי נמצא מי שיזים את העלילה, אלא שבמקביל נחקר גם הספר. רטי מנטון ומתורגמנו בודין חקרו אותו אישית לאורך שלושה ימים, אבל הספר אלחלאק חזר ונשבע שאינו יודע דבר. לבסוף העבירו אותו השניים לחוקרי הפחה בסראיה (בית הממשלה), שהיו ידועים ב"כושר השכנוע הנמרץ" יותר שלהם. תחילה הוצעו לו 50 אלף פיאסטרים וחנינה מלאה אם יתוודה שרצח את הנזיר. משסירב החלו להצליף בו בכפות רגליו בשוט הקורבש הפוצע, קרוב ל־200 מלקות. אלחלאק זעק מכאבים, וכשלא היה יכול לסבול עוד, שינה את גרסתו. הוא סיפר לחוקריו כי ביום היעלמו של הנזיר ביקר בחנותו מורד אל־פתאל, משרתו של דוד הררי, וביקש ממנו שיתלווה אליו לבית הררי, כדי להקיז שם דם למצות הפסח. שם, בבית הררי שברחוב האבנים, העיד הספר, "ראיתי את האב תומאס שרוע על חלק מוגבה של הרצפה, ידיו קשורות מאחורי גבו ופיו חסום, כשחבורת גברים אוחזים בו: דוד הררי, אחיו יצחק ואהרון, דודיהם ר' יוסף לניאדו ויוסף הררי והרבנים משה אבולעפיה ומשה סלוניקלי". הספר טען שדוד הררי הורה לו לבצע חתך בגרונו של הנזיר, אולם הוא סירב.

פלורנס ונגר מציינים כי זה היה הרגע שבו הולבש המיתוס השקרי - שלפיו היהודים הורגים נוצרים ומשתמשים בדמם למטרות פולחניות נסתרות - ממשות שקרית ונוראה. שניהם מציינים את שידוע היום: סיפור הדם מנוגד בתכלית הניגוד לערכי היהדות הבסיסיים, לאורח המחשבה ולחוק היהודי. הגועל שמעורר קניבליזם והאיסור הגורף לצרוך דם הם מושגי יסוד בחוק העברי. דיני הכשרות אוסרים לחלוטין צריכת דם. ביצה שטומאה בטיפת דם אחת, אינה כשרה ואסורה באכילה, וגם בשרים אמורים להיות מטופלים באופן מיוחד שיסיר מהם שאריות של דם, ולמרות זאת נוצרים לאורך הדורות השתעשעו בעלילה חסרת ההיתכנות הזאת. 

כריכת הספר (הוצאת רשות העתיקות)

אלא שהעובדות לא עניינו לא את הפחה ולא את הקונסול הצרפתי רטי מנטון. דוד הררי, שהועלל על ידי הספר המעונה סלימאן אלחלאק, סיפר לחוקרים שלא ראה את האב תומאס זה חודשיים או שלושה. יוסף לניאדו סיפר לחוקריו שישב שבעה על בתו. כל הגברים הנחקרים הכחישו אף הם כל אחד בנפרד את דבריו של הספר ואמרו לחוקריהם שמדובר בהמצאה. הפחה ורטי מנטון לא האמינו לנחקרים, אך הניחו להם לעת עתה. הם ניגשו לחקור את יצחק יאבו, שהעיד כי ראה את הנזיר עוזב את דמשק מצידה המערבי, ולא אהבו את תשובותיו.

 

מותו של יאבו

יאבו התעקש שדבריו אמת, ונשלח גם הוא לסראיה, שם הולקה שוב ושוב במשך יממה רצופה. דם רב זב מגופו, וחתיכות מבשרו נתלשו. נאנק מכאבים דבק יאבו בעדותו בגבורה כמעט על־אנושית, עד שאיבד את הכרתו. יומיים אחר כך - מת מפצעיו. 

גם שומר הלילה, שהקהילה היהודית העסיקה בפיקוח על רחובות הרובע, נחקר אך דבק באמת. גם הוא עונה עד מוות. סוחרים שאיששו בפני היהודים את עדותם של יאבו ושומר הלילה, סירבו להעיד, מחשש פן יעונו אף הם. הפחה והקונסול הצרפתי היו להוטים להשיג עדות נוספות, שכן בהאשמותיו נטולות הראיות של אלחלאק לא היה די כדי להשיג הרשעה. 

הפחה פנה אפוא לטקטיקה חדשה: בפתאומיות רבה וללא התראה מראש פשטו חייליו על הרובע היהודי ועצרו 65 ילדים, כמה מהם בני חמש בלבד. הם נלקחו לסראיה ונכלאו בשני תאים צפופים, ללא שמיכות ובגדים מתאימים להגנה מהקור, ללא תנאים סניטריים מינימליים ועם מנה זעומה של לחם ומים שחולקה להם פעמיים ביום. חוקרים תשאלו את הילדים שוב ושוב, עד שילד קטן אחד אמר שאביו הרג את הנזיר וזרק אותו לבור שבחצר בית הספר שלהם. אנשי הקונסול והפחה מיהרו לבור, אך לא מצאו בו דבר.

שלושה שבועות חלפו כבר מאז נעלמו הנזיר ומשרתו, והספר, שעדיין היה כלוא, זומן לסידרה נוספת של הלקאות שהביאה לשבירה נוספת שלו. עכשיו כבר קשר עצמו אלחלאק ישירות לרצח. הוא סיפר־המציא כי משך בזקנו של הנזיר והיטה את ראשו כלפי מעלה כדי לאפשר לדמו ליזול אל קערת נחושת. הוא הוסיף שמאוחר יותר הוא ומשרתו של הררי ריסקו את גולגולת הנזיר, ביתרו את גופתו ובחסות החשיכה גררו אותה אל אחת מתעלות הביוב שברובע היהודי.

חיפוש מהיר בתעלת הביוב העלה שברי עצמות, פיסת קרקפת וסמרטוט חסר צורה, העשוי מחומר שממנו מייצרים תרבושים. הפחה והקונסול הצרפתי חשו שהם מתקדמים. הילדים שנכלאו במרתפי הסראיה שוחררו לבתיהם, וחבורת הגברים, רבים מהם מראשי הקהילה, שבשמותיהם נקב הספר - נעצרה. העינויים החלו מייד. 

יצחק הררי, סוחר בן כ־50, הוכה בסראיה בסטירות ואגרופים, אוזניו נמרטו, שעווה רותחת טופטפה על חזהו החשוף, ואשכיו נמעכו. דוד הררי נשלח לשלושה סבבי הלקאות, וזרועותיו נצבטו במלקחי ברזל ששימשו למלא גחלים לוחשות בנרגילות. אהרון הררי עבר עינויים דומים. יוסף לניאדו בן ה־50 ויוסף הררי בן ה־80 הוכו בשוט. משה סלוניקלי זכה אף הוא ב־300 הצלפות. החיילים דחפו שיפודי עץ מתחת לציפורניו בארבע מאצבעות ידו הימנית ובשלוש מאצבעות ידו השמאלית. איברי המין של חלק מהנחקרים נמעכו, וחסם עורקים נכרך סביב ראשם והודק בעוצמה על ידי סיבוב מקל. אחרי סידרת עינויים קשים נוספת, הוטל הררי לאמבט מי קרח קפואים, וכשהוצא ממנו מבועת, רועד ובוכה, מיהר להסכים עם עדות הספר ומסר תצהיר רשמי שיהפוך לחלק מפרוטוקול המשפט. 

עתה עומתו הנחקרים האחרים עם עדותו ועם עדות הספר - והודו. גם דוד, אחיו של הררי, ומשה אבולעפיה נכנעו ללחץ ומסרו הודאות. יוסף הררי ויוסף לניאדו הודו אף הם, אך משהעזו לחזור בהם מעדותם הוכו למוות. רק גבר אחד, רבי משה סלוניקלי, עמד בעינויים הזוועתיים והתעקש: "מעולם לא ראיתי כלום. שום דבר".

אלא שאחרי כל זאת עדיין לא היו רטי מנטון והפחה מרוצים. הם ביקשו למצוא את צנצנת הדם שכביכול נלקחה מגופת הנזיר, שכביכול נרצח על ידי היהודים. גם אל־פתאל, המשרת של משפחת הררי, עונה עד שהמציא בפרוטרוט גם את "רצח" המשרת. אל־פתאל עירב ברצח הזה גם את מאיר פרחי, מעשירי דמשק, ואת משפחתו. 

מבט פנורמי על דמשק, 1840 // צילום: באדיבות ד"ר אליעוז ענתבי-חפר

כאילו לא היה די בכך, הובאו עתה לקבורה העצמות שהוצאו מצינור הביוב, כאילו היו אלה עצמותיו של האב תומאס. מחוץ לכנסייה קרא ההמון להוציא להורג את היהודים שרצחו את הנזיר. 

בחדרי החקירות הגיע תורה של משפחת פרחי. אסלאן פרחי, שהיה נשוי לבתו של הרב הראשי, נעצר ועונה. הוא נשבר ודיקלם באוזני החוקרים את שרצו לשמוע. בן אחר של מאיר פרחי התגלה כשהוא מסתתר בביתה של כובסת מוסלמית. הפחה הורה להלקותו עד שיגלה היכן מסתתר אביו. גם אמו נעצרה, אך סירבה לבגוד בבעלה. רק משהוכה הבן הצעיר לעיניה 300 מלקות - היא נשברה והסגירה את בעלה. מאיר פרחי, אחד האנשים המשפיעים ביותר על כלכלת דמשק, נעצר והובא לסראיה.

למוד ניסיון הודיע הסוחר פרחי לחוקריו שאם מטרתם לדעת את האמת, הרי הוא וחבריו אינם יודעים דבר על היעלמות הנזיר, אך אם המטרה היא לאלץ אותו להודות - "אזי צריך הוד מעלתו רק להודיעני איזו הודאה תספק, ואני מוכן לתת לו אותה ללא צורך בעינויים". להשלמת איסוף הראיות ירדו חיילים אל תעלת ביוב ומצאו בה עוד שברי עצמות. נגר, האנתרופולוג הראשי של רשות העתיקות, מעיר כי לא ייתכן שגופה תהפוך בתוך כמה ימים לשברי עצמות. אך מה שנראה כחסר היגיון בימינו, שימש עבור הפחה והקונסול הצרפתי הוכחה ניצחת: העצמות "זוהו" כשרידיו של משרת הנזיר, איברהים עמארה. 

את ה"הוכחות" לכך שכל מעשה הרצח שזור ב"סוד יהודי עתיק", שאבו הקונסול הצרפתי והפחה מספרו של נזיר נוצרי אורתודוקסי ממולדביה, שלא היה אלא אוסף של בדיות מגוחכות ועיוות של טקסי דת יהודיים. הנזיר כתב בין היתר כי במהלך ברית המילה מערבב הרב את דם התינוק עם דמו של נוצרי בכוס עם יין, וכן שחתן וכלה יהודים אוכלים ביצה שפוזר עליה אפר של ממחטה שהוטבלה בדם נוצרים. הנזיר המולדבי שממנו שאבו הפחה והקונסול השראה כתב גם שבפורים חוגגים היהודים את שחרורם על ידי רצח נוצרי, ושבפסח רוב המצות נאפות ללא דם, אולם הרבנים עושים גם מצה מיוחדת שנקראת אפיקומן, ושבה הם מערבבים אפר של בד שנספג בדם נוצרים ונשרף. אלא שגם הכנסת קטעים מתורגמים מתוך ספרו של הנזיר המולדבי לכתב האישום שהלך ונרקם, עדיין לא סיפקו את הפחה והקונסול הצרפתי, והם החזירו לסבב עינויים נוסף את הרבנים ענתבי ואבולעפיה.

בסוף הסבב חייכו השניים בסיפוק. אבולעפיה הודה כי הוא שהעביר את הדם לרב הראשי ענתבי, שאף אירגן את העניין כולו. "הדם שמשמש ללחם קודש", המציא אבולעפיה לחוקריו, "ואינו מחולק בין כולם, אלא ניתן רק לחכמים לפני פסח. החכמים שולחים את הקמח לרב הראשי והוא מכין בחשאי את הלחם במו ידיו". כשסיים להעיד אמר הרב אבולעפיה לפחה שהוא רוצה להתאסלם. עשרה ימים אחר כך הפך משה אבולעפיה למוחמד אפנדי. באחת האפיזודות המוזרות ביותר בסאגת חקירת היעלמותו של האב תומאס, מינה עצמו הפחה כיושב ראש בסידרה של עימותים רשמיים בין מוחמד אפנדי (לשעבר אבולעפיה) לבין הרב הראשי ענתבי, על ממשותם של ציטוטים שונים מהתלמוד.

 

העולם היהודי התעורר

רונלד פלורנס, וד"ר יוסי נגר בתורו, מגלים בספרם כי אחד הראשונים שנחלץ לעזרת היהודים בדמשק היה דווקא יהודי מומר בשם ג'ורג' פייריץ, רב לשעבר. פייריץ העביר לקונסול הבריטי בדמשק, נתנאל וו'רי, איגרת מסגן הקונסול הבריטי בירושלים וחיווה באוזניו את דעתו שההאשמות נגד היהודים בדויות. 

במקביל פנו יהודי דמשק לצבי הירש לעהרן, ראש ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם, שהיה יהודי דתי שעסק באיסוף כספים מחבריו בהולנד לתמיכה בקהילות ארץ הקודש. הם העבירו לו בכתב את מסכת העינויים, הבדיות, החקירות, וגם דיווחו על מותם של ארבעה מהנחקרים. לעהרן התחלחל ומיהר להכניס בסוד העלילה ונפתוליה גם את משפחת רוטשילד רבת ההשפעה. סוף־סוף החל העולם היהודי מתגייס לעזרת אחיו בדמשק.

המפתח לשינוי היה המשנה למלך מוחמד עלי, שבנו שריף פאשה היה אחד מרוקמי העלילה. תחילה נענה מוחמד עלי לבקשתו של הקונסול הכללי האוסטרי פון־לורין וניפק צו שאוסר על שימוש בעינויים בחקירות בדמשק. אחר כך שוכנע על ידי פון־לורין לקיים חקירה עצמאית באלכסנדריה, אך חקירה זו לא היתה אלא בדיחה עצובה. החקירה "העצמאית" נוהלה על ידי מקסים דה מלוואז, המשנה לקונסול הצרפתי באלכסנדריה, תחת ההנחיה שלא להפליל את הקונסול הצרפתי בדמשק, רטי מנטון, שהיה שותף מרכזי לעלילה. מכיוון שכך היא לא שינתה דבר.

כשהגיע לדמשק הצו שאוסר עינויים, בחתימת מוחמד עלי, הגיב ההמון הנוצרי שם בפוגרום. ברובע היהודי של דמשק הותקפו יהודים ורכושם נבזז. אספסוף נטל טליתות ותפילין מבית הכנסת ועטף בהן כלבים. בתי הקברות יהודיים חוללו. מצבות נותצו וחלקי גופות ועצמות פוזרו. שמונה יהודים נרצחו.

ב־20 באפריל 1840 התכנס בלונדון חבר הנאמנים שייצג את חמשת בתי הכנסת הגדולים בעיר. בחבר הנאמנים ישבו בין היתר סר משה מונטיפיורי והברון ליונל דה רוטשילד. בסוף אותו חודש הצליח החבר לרתום את שר החוץ הבריטי פלמרסטון לפעילות להצלת יהדות דמשק ועצוריה. במקביל, התכנסה בפאריס הקונסיסטוריה המרכזית, הגוף המייצג העליון של היהודים למוסדות השלטון, מקבילו של חבר הנאמנים הלונדוני. הרוח החיה בכנס בפאריס היה אדולף כרמיה, עו"ד רדיקלי ומבריק, רטוריקן ובעל כושר שכנוע. הקונסיסטוריה ביקשה את סיועו של ראש הממשלה אדולף טייר, אך הוא היה קואופרטיבי פחות מפלמרסטון האנגלי. 

סר משה מונטיפיורי. ברית עם כרמיה למרות היריבות // צילום: באדיבות ד"ר אליעוז ענתבי-חפר

כדי להגביר את השפעתם החליטו היהודים מצרפת ומאנגליה לאחד כוחות. הם כפו, למעשה, על כרמיה ועל מונטיפיורי, שתי אושיות ציבוריות יהודיות שלא העריכו יתר על המידה איש את רעהו, לעבוד יחדיו. השניים, מלווים בנשותיהם ובפמליות נכבדות, יצאו למצרים, אל מוחמד עלי. הרוטשילדים וממשלת בריטניה העניקו להם את ברכת הדרך.

המסע למצרים לא היה שקט ולווה בהקנטות ובריבים בין הפמליות. כשהגיעה ספינת הקיטור של המשלחת לנמל אלכסנדריה חיפשו להן שתי המשלחות בית מלון בנפרד, עדות ליריבות בין מונטיפיורי לכרמיה. כרמיה היה הראשון שניגש לעניין והחל לתשאל את הקונסול הצרפתי המקומי, קושלה. זה האחרון העריך באוזני כרמיה שמוחמד עלי לעולם לא יאשר חקירה חוזרת, כדי לא להביך את שלוחיו בדמשק ובמיוחד את הקונסול הצרפתי שם. 

כרמיה הזועם כתב ביומנו כי הוא חש שהדם עולה ומציף את ראשו למשמע החשש מפני פגיעה בשמו הטוב של פקיד צרפתי, שגובר על הצורך לעשות צדק לגברים האומללים מדמשק. עם זאת, הן כרמיה והן מונטיפיורי דאגו לא רק ל"גברים האומללים". הם חששו מפני אפשרות שכדור השלג מדמשק יתגלגל בסופו של דבר גם על ראשם של יהודי המערב; שהעולם יאמין שיהודים אכן זקוקים לדם נוצרים כדי לקיים את מצוות דתם.

אחרי התייעצויות מרובות החליטו השניים להניח לדרישתם לחקירה מחודשת ולהסתפק בכך שמוחמד עלי יחתום על מסמך שמצהיר על חפותם של האסירים ועל שחרורם. הם גם ביקשו ממוחמד עלי להצהיר שאינו מאמין שהיהודים ביצעו רצח לשם לקיחת דם לטקסיהם. 

אלא שפגישתם הראשונה עם מוחמד עלי היתה מאכזבת. השליט אמר להם, באדישות מה, כי עדיין לא הקדיש מחשבה רבה לסוגיה בשל עניינים דחופים אחרים. כרמיה ומונטיפיורי החליטו להסתפק במועט; הם ניסחו שוב את בקשתם ודרשו את שחרור האסירים בלבד. עלי נמנע שוב מלהגיב והשניים כמעט נואשו. אלא שאז הגיעה הבשורה בעיתוי בלתי צפוי לחלוטין, דווקא מרופאיו של מוחמד עלי.

ימים רבים סבל השליט המצרי ממוגלה שהצטברה באחוריו, ובימים שבהם ביקרו אצלו מונטיפיורי וכרמיה הוא סבל מכאבים וחולשה גדולה. בבוקר 28 באוגוסט טיפלו בו שני רופאים, ד"ר גטני וקלו־ביי. השניים החליטו לנצל את הסיטואציה והעלו בפניו את גורלם של יהודי דמשק ואת דבר העלילה שנרקמה נגדם. תוך כדי הטיפול בו הפתיע אותם מוחמד עלי: "אני מתכוון להעניק לאסירים את חירותם ולהרשות לעריקים לחזור. אתן את הפקודות הנחוצות". 

הרופאים הנרגשים סיימו לטפל בשליט ומיהרו בכרכרה אל ספינת הנהר שעליה כבר עלו כרמיה ואשתו בדרכם לקהיר. כרמיה יידע את מונטיפיורי, אך הפציר בו לשמור על כך בסוד. הוא חשש מהפכפכותו של מוחמד עלי וביקש שהרופאים יהיו אלה שימשיכו להתנהל מולו. 

הפחה של דמשק // צילום: באדיבות ד"ר אליעוז ענתבי-חפר

מונטיפיורי התעלם מעצתו־בקשתו של כרמיה. הוא מיהר לארמון של עלי ושמע ממנו על כוונתו לשחר את האסירים היהודים. כרמיה זעם. מונטיפיורי "גנב" לו את התהילה. כרמיה מיהר גם הוא אל מוחמד עלי, כדי לשמוע את אותם הדברים מכלי ראשון. כעבור מספר ימים נוסחו דבריו של השליט כצו שלטוני. לבקשת כרמיה ומונטיפיורי הוחלפה המילה "חנינה", שרמזה על אשמת האסירים והנמלטים, במילה "שחרור". הצו לא כלל עם זאת הודעה בדבר ביטול ההאשמות ברצח פולחני. מונטיפיורי גם נכשל בניסיונו להביא לכך שתוסר המצבה שהוצבה בדמשק לזכרו של האב תומאס. על המצבה נכתב באיטלקית שהנזיר נרצח על ידי היהודים ב־5 בפברואר 1840.

 

כדור שלג של הסתה

הצו שפירסם מוחמד עלי הפך לפירמאן רשמי שבו נכתב כי "על פי בחינה מדוקדקת של האמונות וספרי הדת של היהודים, ההאשמות שהוטחו כלפי היהודים הן הוצאת דיבה לשמה". פלורנס מציין בספרו כי הפירמאן ציטט בעצם מתוך עלילת הדם מרודוס, במקום זו מדמשק, אבל מונטיפיורי עדיין החשיב זאת כניצחון גדול וכינה אותו "המגנה כרטה של היהודים בשטחים שבשליטת הטורקים".

אלא שהמאבק בשנאה, בדעה הקדומה ובבורות היה רחוק מסיום. פלורנס, ובעקבותיו נגר, מספרים כי הוגי דעות מכל קצות הקשת השתמשו בעלילת דמשק כמצע לדיון ברעיונותיהם האנטישמיים. "תיאולוגים גרמנים ראו בעלילה הוכחה לכך שהיהדות שימרה עד ימינו את פולחן הקרבת האדם", הם כותבים בספרם, "קיצונים מימין ומשמאל השתמשו בטיעונים התיאולוגיים כדי להצדיק את התנגדותם למתן אמנסיפציה ליהודים. פרסום הפרוטוקולים של המשפט ב־1846 בצרפתית וב־1850 באיטלקית, סיפק עושר רב של מסמכים לטורי הדעות בעיתונים, שהביאו מובאות מחוץ להקשרן, כשם שציטטו בדור שלפניהם מהתלמוד". 

העיתון "ניו יורק הרלד", למשל, כתב באפריל 1850: "מי היה מעלה בדעתו שקנאים ישתמשו בדם אנושי כדי ללחלח את הלחם היבש שלהם?" בצרפת ציטטו אדוארד דרומון ואנרי דפורט בעקביות את פרשת דמשק בחיבורים אנטישמיים ידועים לשמצה, שהפיצו בשנות ה־80 של המאה ה־19. משרד החוץ הצרפתי, אומר פלורנס, סייע בעקיפין למוביל הקמפיינים האנטישמיים, כשעובדיו קיטלגו את מסמכי "פרשת דמשק" באגף מסווג בארכיון משרד החוץ. חוקרים שביקשו לעיין בחומרים - נדחו. בתקופה שבה נכבשה צרפת על ידי הנאצים, איתרו הגרמנים את מסמכי הפרשה והעתיקו קטעים מהם לצורכי תעמולה. 

מוסטפה טלאס, שר החוץ הסורי לשעבר, פירסם ב־1983 את ספרו "מצת ציון", אוסף "תגליות" כביכול על הפרשה. הספר נמכר היטב בחנויות הספרים במדינות ערב יחד עם הפרוטוקולים של זקני ציון, ונמצאו גם פלשתינים אחדים ששילבו את העלילה בתעמולתם בדורנו אנו.

 בבתי ספר בישראל כמעט אין מקדישים היום תשומת לב לתולדות העלילה הזאת, שהפכה לציון דרך בהתפתחות עלילות הדם ושהשפעותיה ניכרות עד היום. היו עלילות לפניה והיו עוד עלילות אחריה, אבל זו, כך נראה, הותירה את רישומה לדורות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו