האהבה הישנה

החתול החריב את הנשיקה

מיכל ינאי על הילדון שצעק לה "שתזכי לשנה הבאה!" וכמעט עילף אותה

אורי קראו לו. והוא היה בעיניי הדבר המושלם עלי אדמות. גבוה יותר מכולם, עם רעמת תלתלים בלונדיניים, עיניים חומות ענקיות והחיוך הכי גדול שראיתם בחיים. חיוך שלא זכור לי שאי פעם ירד לו מהפנים.

הייתי מתבוננת בו בפה פעור ובעיניים פקוחות לרווחה, וכל מה שהוא עשה נראה לי ספק גאוני, ספק מושלם. האופן שבו הוא צחק, האופן שבו בעט בכדור, האופן שבו קרא בשמי: מיכמיכ.

ביום הולדתי החמישי, כשהוא החזיק את הכיסא עם הגננת ריבה ועם אבא שלי והרים אותי גבוה, וגם צעק "שתזכי לשנה הבאה!", חשבתי שאני מתעלפת. אני לא ממש זוכרת את סדר התגלגלות האירועים, אני רק זוכרת שעוד באותו היום גררתי אותו למקלט של הגן והדבקתי לו נשיקה.

אני יכולה להישבע שהוא התמסר, אבל זה בערך כמו להישבע שמעולם לא אכלתי גלידה. נראה שהיינו ממשיכים לשחק ברופא וחולה עד עצם היום הזה, אבל חתול שעבר שם הבהיל את שנינו - ורצנו בצרחות בחזרה למעלה. אני לא יודעת אם דפיקות הלב היו מהמדרגות או מההתרגשות, אני רק יודעת שזה היה רגע קסום נטול אינטרסים, פחדים, תקוות, חלומות וחששות.

פשוט רגע כל כך נקי שהיה שייך להווה של ילדה בת 5 שהרגישה שנגעה בשמיים.

* * *

לפני שאמא שלה הסתובבה

שייקה לוי על הבחורה שנכנסה לחנות החשמל וענתה לשאלה המוזרה שלו

כל כך הרבה ספרים נכתבו, כל כך הרבה סרטים נעשו וכל כך הרבה שמחה ועצב מכיל בתוכו המושג אהבה. לפעמים נדמה שהנה זאת אהבה, ואז מתברר שזו בכלל תאווה. אלה שני מושגים שונים שמתחברים להם יחד איפשהו. אתה נמשך אליה? אל תרוץ. קח נשימה ותשאל את עצמך: מה זה?

כשאנחנו ילדים אנחנו אוהבים אחרת. כשאנחנו מתבגרים אנחנו נמשכים הורמונלית. אין סיכוי שנודה בפני עצמנו אם אנחנו אוהבים או שההורמונים מטעים אותנו. ידוע שקשה לבן אדם להיות ישר עם עצמו ולהודות באמת - גם אם היא כואבת.

אם אלוהים היה חושב שזה כל כך טוב להיות נשוי, אז למה הוא לבד?

כששאלו את הזמר הצרפתי ז'ורז' ברסנס למה הוא לא נשוי הוא ענה: "לא טוב לחתוך את התפוח לשניים, אולי יש תולעת-".

בחיי - כמו לכל אחד - היו לי חברות, ולא פעם התעניתי במחשבות: האם זוהי משיכה או אהבה?

כן, אהבה היא מילה יפה, אבל מסוכנת ומטעה. האם שמתם לב שברבנות בארץ למתחתנים יש כניסה צדדית קטנה, לעומת כניסה ענקית, רחבה ומפוארת למתגרשים? את העסקים הרציניים יותר עושים כנראה בכניסה הגדולה.

אני יכול למלא דפים רבים על אהבה וזוגיות ומה שביניהם.

אתם יודעים, אהבה לפעמים היא כמו בית ספר. זה מתחיל בכימיה, ממשיך בפיזיקה ונגמר בגיאוגרפיה - כל אחד במקום אחר. אני הרבה יותר אוהב את המילים חברו-ת או רעו-ת. כי אם אין חברות ורעות בין זוג האוהבים - חבל על הזמן, כי אז אין כלום.

ברשותכם, סיפור אהבה מהחיים: אני אוהב את המשפט "פעם שלישית גלידה". יום אחד ישבתי לי לתומי בחנות חשמל ושוחחתי עם בעל החנות על כוס קפה. פתאום נכנסה בחורה עם אמא שלה כדי לקבל מהמוכר את הנדוניה שקנתה: מיקסר, מגהץ ושואב אבק. אני מרים את ראשי, מביט בבחורה, וכאילו קול אלוהי אומר לי: "תעשה משהו, כי זה המשהו שלו חיכית". הראש ריק, אין רעיון ואני חושב: היא תיכף הולכת. מה אני עושה? איפה אמצא אותה בעולם?

ואז, בהבזק של שנייה, אמרתי לה כאילו בצחוק, כי אחרי הכל אני שייקה מהגשש: "חבל שאת קונה, כי יש לי הכל". היא גיחכה משהו ואני הוספתי: "חבל, נצטרך למכור". ושוב גיחוך מצידה, וכאן היא הסתובבה ללכת ואמה אחריה. לפני שהאמא יצאה לגמרי העזתי ושאלתי אותה: "תרשי לי להתקשר לבתך-". היא פחדה שאני בכלל נשוי. הרגעתי אותה שאינני, ואז היא אמרה: "טוב, קח את מספר הטלפון מהצ'ק שרשמנו".

למחרת התקשרתי, וההמשך כמו בספרים. אנחנו עד היום 30 שנים יחד. היא אשתי השלישית, ומכאן אהבתי ל"פעם שלישית גלידה".

באהבה, כמו בכל דבר בחיים, היו נבונים וזהירים. תחליטו נכון.

חג אהבה שמח.

* * *

האהבה באה, וגם הבושה

הילה אלפרט על הילד מכיתה ג' שעשה לה ערבובי בחילה מענגים

בגיל 8 גיליתי שאת האהבה מרגישים בבטן. קראו לו שלמה א', וכמוני הוא למד בכיתה ג' 2, הכיתה של המורה נעמי יופה. היו לו עור בהיר, גבות סמיכות וריסים ארוכים, ובכל פעם שהוא היה עובר לידי הרגשתי מין ערבובים קטנים בבטן. לפעמים, כשהיינו מדברים, הערבובים האלה היו הופכים לבחילה קטנה ומענגת. בסוף גיליתי לננה שאני מאוהבת בו, והיא סיפרה לדדה או לדבי ואיכשהו זה הגיע אליו - ושלמה א' הציע לי חברות כתובה בעיפרון על פתק.

באותו יום נעמי גילתה שאני לא עושה שיעורים בחשבון, שאני פותרת את התרגילים בעל פה, ובכיתה, כשהיא מבקשת ממני לקרוא מהמחברת, אני עושה את עצמי קוראת מתוך דפים ריקים. רציתי להגיד לה שאני מצטערת, שזה לא יפה ששיקרתי לה ככה ושיותר זה לא יקרה. רציתי לשאול מה זה בעצם משנה אם אני יודעת את התשובות, אבל במקום זה יצאו לי דמעות, כי עם האהבה באה הבושה, ואני הייתי בטוחה ששלמה א' ייקח את הפתק שלו בחזרה. הרי מי רוצה חברה בלפנית שמתעצלת להכין שיעורים מתחילת השנה.

ואז צילצל הפעמון ויצאנו להפסקה הגדולה. אני זוכרת שרצתי את כל המדרגות שמטפסות למגרש, כי חשבתי שאמצא שם את אביטל, אחותי הגדולה, ושאוכל לבכות לה על כל מה שקרה, ואפילו שהיא תמיד מנפנפת אותי כי היא רוצה להיות עם החברים שלה - אולי היא תניח עלי לרגע את היד בריח ולווטה שלה ואני אירגע. אבל אביטל לא היתה שם. במקומה הגיעו כל הבנים של הכיתה המקבילה שרצו לשחק כדורגל, ובהם גם שלמה ג' שאמר משהו על זה שאם אני בוכה אני הרבה פחות יפה. אז אמרתי לו שהוא סתם מטומטם והוא נתן לי מכה. חלשה.

שלמה ג' היה מהבנים העדינים של השכבה, אבל אני בכיתי נורא כי לא מצאתי את אחותי וכי איבדתי את האהבה, ועוד לפני ששלמה ג' הספיק לבקש סליחה הגיח שלמה א', הצמיד אותי לעץ הברוש, נתן לי נשיקה על המקום שבו השפתיים הופכות ללחי - והלך להרביץ לשלמה ג' בחזרה. אחר כך הוא נתן לי יד והלך איתי כמה צעדים, שכולם יראו שהוא ואני זוג עכשיו. "וואו", חייך אלי. "איך את פותרת ת'תרגילים בראש? את ממש גאונה".

* * *

זאת מהקדאיף ביהודה המכבי

חמי רודנר על הצעירה שפתחה לו את השער הנכסף לעיר הגדולה

היא נכנסה למשרדי קצין העיר ברחובות, לבושה מדי דקרון בהירים שהיו מונחים עליה ברישול מודע לעצמו. קטנה, ראשה נוטה קצת הצידה. שפתיה בשרניות ועיניה גדולות ויפות, תערובת של ענבר וירקרק. התאהבתי בה, בס', ממבט ראשון. מייד התחלתי לכרכר סביבה, נלעג ומקסים כמו כל נער מאוהב. היא היתה תל-אביבית ומתוחכמת, כל משפט שלה היה רווי באירוניה עדינה והסתיים בסימן שאלה רפה.

מקץ תקופת חיזור לא ארוכה הפכנו לזוג. היא גרה בבבלי והיתה חלק מחבורה מתוחכמת ומעודנת, אנשי העולם הגדול. היינו יוצאים לאכול קדאיף ביהודה המכבי, ללגום בירה וג'יי אנד בי בקולה ב"ג'יי אנד ג'יי" בירמיהו ולרקוד בפינגווין. קראנו זה לזה "מתוקי" והיינו מאוהבים עד מעל הראש.

זכורות לי הנסיעות הבהולות משהו לקצין העיר. קו 27 לתחנה המרכזית וקו 200 לרחובות. מחזיקים ידיים ומתנשקים כל הדרך. הרוכלים בשוק של התחנה המרכזית אהבו אותנו, הנוסעים באוטובוס אהבו אותנו - ורק ג' הרס"ר שנא אותנו והתנכל לנו ככל שהתאפשר לו. אני מאמין שזאת היתה גם התאהבות צפויה שלי בתל אביב והיקסמות ממנה אחרי האקזוטיקה והטירוף של גבעת ברנר.

היינו יושבים בסלון של הוריה, שלא ממש חיבבו אותי, ומחפשים קליפים ששודרו בקמצנות בערוץ הראשון. תקופת הפופ הסינתטי של האייטיז היתה הפסקול המושלם לאהבה השלנו. "דוקטור דוקטור, קנ'ט יו סי איים ברנינג ברנינג-". בעידודה ובעידונה התחלתי להתלבש ולנסות להיות תל-אביבי. מכנסי באגי בצבעי גלידה וחולצות בטן של בנטון. היא היתה החברה הראשונה שלי והיא שפתחה לי את השער הנכסף לפנטזיה התל-אביבית שלי.

בשבילי, בחור שקשריו עם נערות היו מושתתים על שיחות על ברנר עד לב הלילה, קלו-ת הדעת האידיאולוגית שלה היתה שובת לב ומרעננת. אני לא חושב שלפני זה דיברתי עם מישהי על בגדים או על אוכל. היה בה ובחבריה משהו דקדנטי, ניהיליסטי אפילו, שבהתחלה הוקסמתי ממנו. אבל ככל שבשלה בי ההכרה שיש לי ייעוד בחיים ושהייעוד הזה הוא מוסיקה; וככל שהפנמתי שאי אפשר להיות מאגניב, בטח שלא בתחילת הדרך - כך חזרתי צעד אחורה לכיוון של ברנר ושל קיבוצניקיו-ת מופשלת שרוולים וחרוצה, והתרחקתי מהקדאיפים של יהודה המכבי.

היא עברה לקצין העיר בתל אביב ואני הקמתי את איפה הילד ונפרדנו. עוד היינו בקשר שהלך ודהה עם השנים.

* * *

חיזור גורלי בכנס מחזור

ליטל שוורץ על הבחור שלא שם לב שהיא קיימת, גם המון שנים אחרי

החבר הראשון שלי היה ערן פדו, וזה היה בגן הילדים. הוא היה הבן הראשון ששיחקתי איתו ב"רופא וחולה", והעברנו את רוב זמננו הפנוי בגן באכילת קציצות חול.

אני לא יודעת אם אפשר להגדיר אותו ממש כאהבה ראשונה. תמיד הייתי זאת שרצה אחרי הבנים. האמת היא שהתפתחתי די מאוחר, גם שכלית וגם פיזית, והתחלתי לשים עיניים על בנים מבחינה רומנטית רק באזור כיתה י'.

האהבה הראשונה הרצינית שלי היתה בחור בשם שלומי גור אריה, וזאת היתה אהבה מטורפת בעיקר כי היתה חד-צדדית. הוא לא ידע שאני אוהבת אותו. הייתי עוקבת אחריו ומבררת עליו כל מיני פרטים (מספר תעודת הזהות למשל). ידעתי, לדוגמה, מה הציונים שלו בבגרות. דאגתי שנהיה יחד בפרויקט מחויבות אישית, ובגללו נרשמתי לתנועת נוער - אף על פי שהנושא הזה כלל לא עניין אותי. הייתי הולכת לפעילויות וסובלת רק בשביל לראות אותו.

בקיצור, הייתי עוקבת אחריו, סוג של סטו-קרית. זה אשכרה היה חיזור גורלי. פעם התקשרתי אליו עם חברה ועבדתי עליו. קבעתי איתו במרכז המסחרי של קריית ים בלי להגיד לו מי אני, והגעתי לשם לראות אותו. אח, זאת היתה אהבה גדולה.

האהבה אליו לא מומשה אף פעם. לפני שנה בערך היה לנו כנס מחזור, ורק שם סיפרתי לו שהייתי מאוהבת בו. הוא אמר לי שהוא מעולם לא שם לב אלי. התעניינתי לדעת אם הוא פנוי. איזה פנוי! יש לו שני ילדים, וגם אני כבר אמא לילדה, כך שזה לא רלוונטי. הוא הציע שנשמור על קשר - אבל מה שהיה היה.

לפני שראיתי אותו בכנס שאלתי את עצמי אם היקום התנקם בו אחרי כל השנים על ההתעלמות ממני - והפך אותו לשמן ומקריח. אבל לא! הממזר הזה נראה אפילו טוב יותר מאשר כשהיה צעיר. האהבה הראשונה שלי היה עדיין גבר מהמם.

* * *

פתאום היא לא עמדה שם

רם אורן על הנערה המסתורית שהגיחה בפנטזיה ונעלמה בחלום

מאז שהגעתי לגיל שבו התחלתי לגלות עניין בבנות, ראיתי אותה שוב ושוב בחלומי. במשך חודשים היתה באה ומתייצבת מול עיניי, יפה ומושכת, חושפת שני טורים של שיניים מושלמות בחיוך מקסים. לא ידעתי את שמה ולא היכן היא גרה, אבל הייתי בטוח שאפגוש אותה ביום מן הימים.

בין סיום לימודיי בבית הספר התיכון לבין השירות הצבאי לקחתי חופשה, ביליתי עם חברים וחברות, טיילתי בארץ. אחר צהריים אחד ירדתי להתרחץ בחוף הים של גבעת עלייה ביפו. לא הבנתי מדוע בחרתי דווקא במקום הזה. מעולם קודם לכן לא הרחקתי כלל מחופי תל אביב.

על החוף היו רק מעט אנשים.

וגם היא היתה שם. לבדה.

לא האמנתי למראה עיניי, אבל לא היה לי כל ספק: זו היתה הנערה מן החלום שלי, אותו חיטוב גוף, אותו חיוך בלתי נשכח.

ניגשתי אליה רועד ונסער ופשוט עמדתי ובהיתי בה.

"מה אתה עומד ככה-", הרימה אלי את עיניה.

"אני לא מאמין שאת כאן", מילמלתי.

"למה-".

"כי תמיד באת לי רק בחלום".

היא צחקה.

"מה חלמת-".

"שאפגוש אותך".

"פגשת. עכשיו מה-".

"עכשיו", העזתי, "אני רוצה להזמין אותך לצאת איתי הערב".

ליבי הלם בפראות כשהשיבה בחיוב. בילינו ערב נפלא ולילה נפלא לא פחות. שלושה ימים ושלושה לילות נישאתי על ענן של אהבה שלא האמנתי שיש עזה ממנה. ידעתי את שמה ולא שום דבר אחר עליה, אבל לא ממש היה אכפת לי כל עוד היא נשארת איתי.

ביום הרביעי נסענו לחוף הים של גבעת עלייה. היא אמרה שזהו החוף האהוב עליה. שכבנו על החול. השמש היתה חמה ומסנוורת. עצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותן הנערה מהחלום נעלמה.

חיפשתי אותה לאורך החוף, אבל היא לא נראתה באף מקום.

חזרתי למקום שבו שכבנו על החול.

סמוך השתזפה נערה בהירת שיער ושזופה מאוד.

שאלתי אותה אם ראתה את זו שעימה באתי.

"בטח חלמת", אמרה, "לא היתה כאן אף אחת".

"אולי באמת חלמתי", השבתי.

"אל תצטער. אני מקווה שלפחות זכית בחלום טוב".

ישבתי לידה שעה ארוכה. גם היא היתה חיילת בחופשה.

"את באה לכאן לעיתים קרובות-", שאלתי.

"בכלל לא. אף פעם לא הייתי בחוף הזה. לא יודעת מה פתאום הגעתי לכאן".

הצעתי לה ללכת יחד לקולנוע בערב.

"רעיון מצוין", השיבה, וכמה שנים לאחר מכן עמדתי איתה תחת החופה.

* * *

החצאית התרוממה, ואני איתה

יהושע סובול על האחת שנגלתה לו מחדש דווקא בצעדה מקרית של הפיקוד

היא היתה הילדה הכי משגעת בכפר. היו לה עור חלק ושזוף, שיער בגוני דבש ועיניים ירוקות. בכל פעם שהיו ריקודים בבית העם, היתה מעיפה את הסנדלים שלה ורוקדת יחפה. החצאית הכחולה היתה מתרוממת עד המותניים, והיו רואים את השוקיים והירכיים היפות שלה, והיו רואים לה גם את התחתונים, ולא היה לה אכפת, וכולם אהבו אותה.

גם אני אהבתי אותה. יום אחד כמעט החלטתי ללכת אליה ולגלות לה שאני אוהב אותה. אבל בדיוק כשהלכתי להגיד לה, אחד הבנים הגדולים תפס אותה וסובב לה את היד, והיא התכופפה לאחור, וראיתי את העיניים שלה שהסתכלו עליו צוחקות ומתגרות ומזמינות ורוצות, ולא רציתי יותר להגיד לה כלום, ושמחתי שלא ניגשתי אליה ולא פתחתי את הפה לדבר.

כשהיתה בת 15 או 16 התאהבה במורה לריקודים שהביאו אותו מהעיר כדי להכין הופעה למסיבת סיום בבית הספר. המורה לריקודים היה איש צעיר, רזה ושחור. היה לו חזה שקוע, עיניים מוצפות דם ומצח מלא קמטים. אחרי שנגמרה החגיגה חזר המורה לריקודים העירה, וכעבור זמן קצר גם היא נעלמה מהכפר. אבל אני לא שכחתי אותה. בלילות הייתי רואה אותה בדמיוני רוקדת, צוחקת ויפה.

כשהייתי חייל השתתפתי בנבחרת הצעדה של הפיקוד. בלילות ישנו במחנות אוהלים בלב שדות וחורשות, ובבוקר השכם היינו קמים ויוצאים לדרך. יום אחד עצרנו לחניית התרעננות בפאתי עיירה. הייתי צמא ונכנסתי לחצר של בית אבן, לשתות מים מברז שטיפטף ליד עץ זית. כשפתחתי את הברז והתכופפתי לשתות יצאה מהבית אישה שהחזיקה בידיה קערה גדולה מלאה כביסה. שני ילדים קטנים, יחפים ומלוכלכים, רצו אחריה וייללו בקולות לא נעימים. האישה לבשה שמלה פרחונית כחלחלה דהויה ומרופטת, שהיתה רטובה מהכביסה. רגליה היו תקועות ברישול בנעלי בית קרועות שמהן ביצבצו קרסוליים עם עור עבה ומבוקע. האישה התחילה לתלות את הכביסה על החבל שהיה מתוח בין העצים.

זו היתה היא. החזה שלה היה נפול. בטנה תפחה, עורפה התעבה וגבה היה כפוף מעט, כאילו התחילה לצמוח לה חטוטרת. שערותיה דהו ועיניה היו כבויות. כמעט פתחתי את הפה לקרוא לה בשמה. כמעט שאלתי "מה קרה לך-". אבל ברגע האחרון עצרתי. במקום להגיד את המילים האלה הסתובבתי ויצאתי מהחצר בשתיקה.

* * *

צעקתי אותה בשירים

אביב גפן על השחקנית שגרמה לו לספור עלים בעצב בדרך הארוכה לבית שלה

ללא ספק, אהבתי הרצינית הראשונה היתה השחקנית קארין אופיר.

הכרנו בבית הספר רימון כשהייתי בן 17 וגרתי אז במושב בית יצחק. היא היתה תל-אביבית.

מצאתי את עצמי עושה את דרכי באופן קבוע באוטובוסים מהכפר לרחוב בארי בתל אביב, וכך גם גיליתי את העיר.

זו היתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם קנאה, עם תלות, עם רכושנות כלפי אדם אחר ועם לא מעט כאבים שהיו שם - כמובן לצד רגעים יפים.

רוב שירי האהבה הראשונים שלי נכתבו עליה, ואלבומי הראשון "זה רק אור הירח" עסק ברובו בקשר שלי איתה ובהתמודדות הראשונה עם זוגיות.

למזלי, הוריי עברו מהמושב לתל אביב, במרחק של ממש כמה רחובות ממנה, כך שהרגליים כאבו פחות.

אני מכיר כל עלה, כל גזע וכל מהמורה בכביש בדרך אליה, ואיפשהו זה הזיכרון הכי גדול שנשאר בי. אני זוכר את חדר המדרגות של הבניין הלא נגמר שבו היא גרה יותר מאשר רגעים בחדרה.

ללא ספק, אם נכונה התזה שאומרת שבמערכת יחסים יש תמיד אחד שאוהב יותר - אז אני הייתי האדם הזה במשוואה שלנו.

מצאתי את עצמי כואב יותר ויותר והולך בלילות לאולפני "גל קול", לצעוק ולפרוק בתוך השירים את מה שכאב לי.

בחורף 1991 זה נגמר. תלשתי מהקיר שלי את הפוסטר של הקיור שהיא הביאה לי במתנה. על הפוסטר היה כתוב "Boys Don't Cry". בנים לא בוכים.

ופתאום הבנתי שרוברט סמית, הסולן, משקר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו