היהודים באים, שישי, ערוץ 1, 21:30
"הוא היה החמצן והחנקן, הכל הוא היה", אומר ידידו של רחבעם זאבי, בשורה בלתי נשכחת בתחקיר "עובדה". "גנדי - האמת מאחורי המיתוס" יהיה מהתחקירים של "עובדה" שייזכרו ויילמדו. בכל עונה יש סיפור או שניים שנויים במחלוקת - ע"ע הראיון עם ארז אפרתי, תחקיר עזרא נאווי - שמעוררים דיון ציבורי חריג. הפעם בחרה אילנה דיין להביא את התחקיר של צוות בראשות עמרי אסנהיים, ולהגיש לצופים מארז עדויות קשות נגד איש ציבור שנרצח לפני 15 שנים. חומרים לא קלים לעיכול, גם אם רובם לא חדשים. בשורה התחתונה יצאו הצופים שישבו מול המסך עם יותר סימני קריאה מסימני שאלה, והמהדהד שבהם נוגע למפעל ההנצחה ע"ש גנדי. אירועי זיכרון וחלוקת מלגות הם חלק מהמפעל שתקציבו כמה מיליונים. הודות לתחקיר "עובדה", הטקס שיתקיים השנה לזכרו ב־ל' בתשרי יהיה בעל אופי שונה. וריח אחר.
הזרקור על "הצדדים האפלים של גנדי" האיר לא רק את סיפור הלביאה והאריה המיתולוגי, אלא סיפק כתב אישום חריף נגד דור הגנרלים. בבחינה זו, דיין ואסנהיים רקחו כתב אישום נגד התרבות המיליטריסטית השוביניסטית, שגנדי היה נציג בכיר שלה (ע"ע "מיידלע", מילה שחזרה על עצמה לאורך התחקיר). הסאב־טקסט של התחקיר אמר: דמות ציבורית נותרת ציבורית גם אחרי מותה, וחשדות כבדים וחמורים - כמו אלו שהביא הצוות - יש לאוורר בפומבי.
באמצעות סרטי ארכיון המדינה ותמונות סטילס מהתקופה שזורים בכותרות "העולם הזה" ובפסקול משירי להקת פיקוד מרכז, נבנתה האווירה ששלטה בישראל של שנות השישים.
הקצין המיתולוגי גנדי עמד במרכז העדויות שהביאו דמויות ציבוריות בולטות, ובהן חיים טופול, רבקה מיכאלי, רפי איתן ויעל דיין. הראיון של דיין היה הצורם מבין שורת העדים בעלי השם. דיין נזכרה ברגע "אלים ומוגזם" שבו שחט גנדי עז עם טורייה, מעשה "לא תקין ערכית". דיין נופפה במחי משפט את זכר אביה מהדיון, אבל דמותו של דיין האב - שמעשיו המפוקפקים והפליליים לא זכו עד כה לתחקיר "עובדה" - העצימה את מיתוס הגנרלים תאבי השררה וחובבי השואו־אוף. לגמרי מי שביתו עשוי מזכוכית וכו'...
אסנהיים התמקד בשרטוט דמותו של גנדי, ובחר להתמקד בתאווה להרג שבויים, בחברות עם כנופיית כרם התימנים, באיומים על עיתונאים ועל כוכבת התקשורת מיכאלי ובתשוקה הבלתי נשלטת לנשים. העדויות הקשות והחידוש העיתונאי נשמרו לסוף.
מיכאלי וארבע נשים אנונימיות העידו על תקיפות מיניות שביצע גנדי, שלוש מהן בוצעו לכאורה בחיילות שהיו תחת פיקודו. עדות נוספת חיזקה את הדברים, וביססה את "קשר השתיקה" שהיה קיים בפיקוד. "עובדה" הציפה את נרטיב דור הנשים שפחד להתלונן על אונס או על ניסיון אונס. בזו אחר זו חשפו הנשים את הבושה, השיתוק וההלם, אשר גרמו להן לשתוק עשרות שנים. ושהיה גם מי שהסביר להן שלא כדאי להתלונן.
לדעתי תפקידה של עיתונות חוקרת הוא להציף סיפורים כאלו בדיוק. עוולות שנשארות במחשכים, מעשים מפוקפקים ומחדלים שהמערכת מנסה לטאטא מתחת לשטיחים בכל מיני לשכות. "היהודים באים" הביאה זווית משלה לדברים עם מערכון סרקסטי, "כשגנדי פגש את גנדי". שני המדינאים ערכו השוואה ביניהם, וגילו את קווי הדמיון הרבים בין סמל ההתנגדות הלא אלימה לנושא דגל הטרנספר בהסכמה.