"עשינו היסטוריה, וזה לא היה נחמד ונקי. זה לא היה קל, זה היה מורכב", נזכרת פעילה חברתית בימי המהפכה השחורה, חיוך דק על שפתיה. "היה זעם ברחובות, זה היה בכל מקום", משחזר פעיל אחר.
סרט התעודה האמריקני בן שני החלקים (החלק השני ישודר הערב) סוקר את האירועים והגיבורים של אותה מהפכה מטלטלת שהתרחשה בשנות השישים והשבעים בארה"ב. מהגטאות השחורים באוקלנד, קליפורניה, דרך אופנת הפנתרים השחורים, המעצרים, האיומים, החקירות - ועד ליום שבו התיישב נשיא שחור בבית הלבן, "הפנתרים השחורים" הוא שיעור היסטוריה מאלף וחשוב להבנת תהליכים חברתיים - לכל מאן דבעי המעוניין ללמוד משהו על רדיקליות וניהול מחאות חברתיות.
"הפנתרים" מצליח לא ליפול למלכודת הראשים מדברים, אף על פי שהוא נסמך על הרבה מאוד ראיונות ועדויות. כמסמך קולנועי הוא משופע בסרטוני ארכיון, כתבות חדשות ותמונות סטילס חזקות, המספרות לא פעם את הסיפור כולו.
אלימות משטרתית נגד שחורים באה לידי ביטוי בתמונות האילמות האלה, והווידויים מחזקים את תחושות הקיפוח והאפליה החריפות שחשו הפנתרים ("שוטרים זינקו עליך, היכו אותך, כיוונך לראשך רובה. זה מה שחווינו על בסיס יומי"). השאלה אם זעם הוא בסיס פעולה חזק מספיק נענית בסרט ב"כן" מהדהד.
על רקע פסקול מוסיקת נשמה, צומחת תמונת פסיפס מפוארת, המלווה את צמיחת התנועה ("התייחסנו אל עצמנו כאל חיל החלוץ"), התרחבותה ופעילותה.
המרואיינים מתארים את הסולידריות, ההתלהבות והעוצמה שהיו טמונות באותן כנופיות גברים שחורים חמושים שהחליטו שהם אינם מוכנים לספוג עוד השפלות, מעצרים ואלימות, והתגייסו לפעולה. האומץ שלהם, הגבורה שלהם והיהירות שלהם קסמו לשחורים רבים, מסיבות מובנות. הפנתרים המביטים בדיעבד אל המחאה ההיא אינם חוסכים ביקורת על עצמם, ומספרים בגילוי לב גם על הכוחות ההרסניים שהיו בתנועה ועל המשגים שעשו. "האופן שבו צמחה התנועה, זה היה מהר מדי וגדול מדי", מודה פעילה מרכזית. בלי סינון, בלי פיקוח.
גם על מנהיגי התנועה נמתחת ביקורת גלויה, ונדמה שיש כמה סכסוכים ישנים שעדיין לא באו על פתרונם - כמו בהרבה תנועות וארגונים פוליטיים.
שני היבטים חשובים מקבלים משקל קטן יחסית בסרט. הראשון לכאורה שולי, אך בעל משמעות תרבותית רחבה. תת־התרבות השחורה טיפחה את המודעות העצמית החיובית של בני הקהילה השחורה ("שחור זה יפה"), הביאה לתחיית האפרו והולידה את אופנת מעילי העור ומשקפי השמש.
השאלה כיצד ומדוע התאהבה התקשורת בדמות הפנתר השחור נדחקה הצידה לטובת עניינים אחרים. היבט אחר שנדחק הוא המגדר.
נשים נטלו חלק בתנועה, ובפרץ מודעות פמיניסטית ראו עצמן שוות זכויות וחובות. "תינוק ביד אחת ורובה ביד השנייה", הסבירה פעילה איך העסק התנהל. במקום שבו גברים מבשלים ומחלקים אוכל לנזקקים ונשים אוחזות נשק חם, לא צריך לדבר על פמיניזם לוחמני. הוא כבר שם.