40 שנה במדבר

בסופו של יום, כמה שננסה להימנע מזה, הסיפור של העיר באר שבע, כפי שבא לידי ביטוי בקבוצת הכדורגל שלה, שמועמדת לאליפות ראשונה זה 40 שנה, הוא סיפורה של העיר כולה.

סיפור של ישן מול חדש, של דפוסי מחשבה שמשתנים ואינם קשורים בהכרח למשחק הפופולרי ביותר בעולם ולקרב הפיזי כמעט הניטש בין היום לאז.

באר שבע היא עיר ענק ובה כ־200 אלף תושבים, שכבישי ההגעה אליה והיציאה ממנה קירבו אותה למרכז הארץ בעשור האחרון. תוסיפו לכך ראש עיר צעיר ששמו יצא למרחוק; תנופת בנייה שבאה לידי ביטוי בין השאר בפנטהאוזים שחצו את רף המיליון וחצי שקלים; אוניברסיטה שמושכת אליה סטודנטים מכל הארץ; וכן, גם קבוצת כדורגל - שבעזרת אישה אמידה מהשכונה העשירה ביותר בתל אביב - משחקת באיצטדיון אירופי ומושכת אליה כוכבים מקומיים שפעם לא היו מוכנים לעבור את צומת קסטינה.

אבל זה רק צד אחד כמובן. לצד הירידה הדרסטית בשיעור האבטלה בעשור האחרון, באר שבע עדיין סובלת משיעור אבטלה גבוה יחסית לשאר חלקי הארץ (כ־7 אחוזים). העיר אולי התקשטה בכמה מזרקות, אבל קירותיה עדיין מתפוררים והעוני בה בולט לעין כבר בכניסה לעיר.

"מסתכלים לת"א בעיניים"

בשעות הבוקר בתי הקפה והקיוסקים מלאים בממלאי טופסי הימורים ומחפשי ריגושים. חיסול בעולם התחתון הרעיד את העיר בשבועות האחרונים, ולצערנו גם באר שבע לא הצליחה להימלט מגל הפיגועים האחרון.

אבל מעל הכל, בבאר שבע באמת ובתמים מדברים רק על המשחק מול מכבי תל אביב שיתקיים ביום ראשון. הדרומיים מובילים על הקבוצה העשירה בישראל בנקודה אחת בלבד, וכל תוצאה זולת ניצחון מקומי תוביל את הקבוצה מתל אביב לאליפות נוספת ותסיים את העונה הבאר־שבעית ב"כמעט" כל כך מוכר.

ספק אם יש מקומות בישראל שעיר שלמה עוד מלווה קבוצת כדורגל. מה שהיה המאפיין העיקרי של הפריפריה בשנות השמונים והתשעים קצת נעלם מהעולם בשנות האלפיים. הכדורגל הישראלי נכנע לרונאלדו ולמסי, ילדים חולמים פחות על המוצר המקומי ויותר על זה שניבט אליהם מהמסכים.

אבל בבירת הנגב הזמן קפא מלכת. בכל מקום מדברים רק על כדורגל, כאילו מדובר עדיין במקום הקטן הזה שלא מימש את הפוטנציאל שלו, ולא בעיר שעכשיו מאיימת להתחדש גם בתנופת היי־טק - מילת קוד להצלחה כאשר מדובר בפריפריה ישראלית.

"היום כבר בקבוצות הילדים אנחנו מסתכלים לילדים של מכבי בעיניים ומנצחים אותם", אומר מאמן הילדים שוקי בנאדו. "פעם, השחקנים שלנו היו מפסידים את המשחקים עוד באוטובוס לתל אביב, היום כבר מגיל צעיר אנחנו משנים דפוסי מחשבה. לכן כשהשחקנים מגיעים לקבוצה הבוגרת הם לא מתרגשים יותר ממכבי תל אביב, הם אומרים שהם הפועל באר שבע".

כל הילדים בבאר שבע עברו אצל בנאדו בדור האחרון, כולל אחד, יוסי בניון. "כשהוא הגיע אלי, כל מה שהיה לי להגיד לו זה שאם הוא מאבד את הכדור, שירדוף אחריו כדי להשיג אותו חזרה. היה לו הכל מהשמיים".

בנאדו מרכז את הפרלמנט בקיוסק של שלמה אילוז, כדורגלן עבר, ומדי בוקר, ובטח בשבוע האחרון, התקשורת מהמרכז מגיעה כדי להרגיש את התחושות בעיר. אם פעם בבאר שבע הפרלמנט היה חורץ גורלות, יודע מה מתרחש בנבכי הקבוצה, מי פצוע ומי רב עם המאמן - בעידן של אלונה ברקת, שקנתה את הקבוצה ובשבע השנים האחרונות השקיעה עשרות מיליוני שקלים כדי לבצע מהפכה אמיתית, הדברים האלה נעלמו כמעט לגמרי.

פעם היו קונים כאן כרטיסים. הבוטקה של בנצי // צילום: דודו גרינשפן

הקבוצה שכרה לעצמה יועצי תקשורת ושאר מייצרי אפקטים, שהצעידו את הקבוצה אל שנות האלפיים בכל הקשור למקצוענות כלפי חוץ. אבל אם זה לא יסתיים באליפות, זו תחזור להיות באר שבע ההיא, שלא משנה כמה כסף ישפכו בה וכמה ימתגו אותה כבשורה החדשה של הכדורגל הישראלי, היא עדיין תוריד את הראש מול הקבוצות ממרכז הארץ.

"קודם כל, אתה לא מבין בכלל את השינוי שנעשה כאן", אומר אבי בוקר, שמגיע באיחור לפרלמנט, "זה שבבאר שבע אם מישהו מקלל ביציע כולם מסתכלים עליו, לא אומרים כלום, רק מסתכלים עליו והוא מפסיק, זה משהו שלא האמנתי שאני אראה בימי חיי. זה הכל האיצטדיון החדש, הוא מחנך את האנשים. באות משפחות, אנשים רק מעודדים.

"אני טוען שזה מתחבר לכך שרוביק דנילוביץ' התחיל פה מהפכה בתחושה של האנשים בעיר", מוסיף בוקר, "ואז כשהם באים למגרש הכדורגל הם מרגישים שהם נכנסים לתיאטרון ומתנהגים בהתאם".

הפרלמנט מחולק לשניים. בצד אחד האוהדים והמקורבים, ובצד השני המעגל השני של הקבוצה ושל כדורגלני העבר, כאשר הבולט שבהם הוא כמובן שלום אביטן - הכדורגלן הכי גדול שיצא מהעיר, הפה הכי גדול שהצמיח הכדורגל הישראלי, שבעידן המשעמם של הכדורגלנים כיום ספק אם יקום לו יורש.

בגיל 65 אביטן עדיין מושך אש, לא רק בפרלמנט אלא אצל כל חובב כדורגל. "תגיד שאתה לא מתרגש ששלום אביטן יושב לידכם", זורק לעברנו אחד מיושבי הקיוסק. "שלום, נו, מה יהיה ביום ראשון? מה אתה אומר? זו באר שבע הכי מוכשרת שהיתה". אביטן מרים את עיניו מהסיגריה: "אתה משווה אותנו אליהם? אצלנו אם מכונית היתה נכנסת לנו ברגל, הפח שלה היה מתקפל. אתה ראית פעם מטוס ריסוס מפיל חמקן?" שולף בזריזות שחקן העבר. "כן, שלום, אבל אתם הייתם אטארי, היום זה פלייסטיישן".

אם תרצו, גם משפחת אביטן משלבת בתוכה את הישן והחדש. שלום האב לא משתגע כל כך על ברקת, שמחפשת מוצר מנותק ומצוחצח, רחוק כל כך מהפה חסר המסננת של אביטן האב. אבל במקביל, שרון אביטן, בנו של שלום, אחראי למחלקת הנוער ומצעיד אותה להישגים. הוא זוכה להערכה בכל השדרה הניהולית, אבל זה אילץ אותו לשמור מרחק מאבא שלו עד כדי כך שהשניים התנתקו אחד מהשני.

אבל כאשר שלום מדבר על שרון עיניו נוצצות: "אני שמח שאנשים הבינו שלהשקיע בנוער זה הדבר הכי חשוב. אתה יודע כמה כישרונות יש בבאר שבע שלא נותנים להם צ'אנס? גם המטוס הכי יקר

בעולם צריך קודם כל להמריא. שרון הוא איש מקצוע מדהים, וכשאני שומע שאומרים שהילדים האלה לא מספיק מוכשרים, אני משתגע מזה כי לא נותנים להם לשחק. אתה לא יכול להגיד שהתזמורת היתה גרועה אם לא הגעת בכלל לאירוע".

הבן שרון מסרב להתראיין או לדבר איתנו, זו הוראה מלמעלה בשבוע הקריטי של המועדון. במשרד שלו במגרש וסרמיל, ששימש את העיר במאה העשרים ויהפוך בקרוב, איך לא, לעוד פרויקט מגורים, עוד תלויים מסביב תמונות של כוכבי העבר.

אלונה ברקת. עשתה מהפכה // צילום: אלן שיבר

וסרמיל נראה עכשיו מיושן כל כך, תא הכבוד בו נראה לפתע כמו הדבר עם הכי פחות כבוד בעולם והשחקנים בסך הכל מתאמנים בו, אם הם לא נמצאים בחדר הכושר הסמוך. געגוע למקום הזה לא תמצאו, ורק התמונות על הקיר מספרות סיפור שתכף איש לא יזכור, בטח אם העונה הנוכחית תסתיים באליפות.

"בטח שתסתיים באליפות", קובע דני חן, "למה לא, מה, יש להם שלוש רגליים? מה הם בלי ערן זהבי? אני שומע כל הזמן שאומרים שהם כמו נבחרת גרמניה, שהם גרמנים, משחקים כמו מכונות, מנצחים בדקה ה־90. אני מזכיר לכם שגם במלחמת העולם השנייה בסוף הגרמנים הפסידו. יש לנו את אליניב ברדה, את מאור בוזגלו, אלה שחקנים שנופלים ממכבי תל אביב? למה לא להגיד שננצח?"

הביטחון של דני סוחף איתו את השולחנות כולם, וכשאנחנו מציעים להם אפשרות שהם שוכחים, שמכבי כבר חגגה להם על הראש שתי אליפויות במגרש שלהם, הם דופקים מייד על השולחן נגד עין הרע ומודיעים: "אבל מכבי לא ניצחו אותנו בחיים בטרנר, באיצטדיון החדש, הם עוד לא הבינו את החוויה. יש לנו את השוער הכי טוב, מאמן מצוין וקהל שגמר את כל הכרטיסים, ואם היו 20 אלף כרטיסים הוא גם היה קונה את כולם".

"אני גידלתי את זהבי"

ברק בכר, מאמן הקבוצה, עוד לא חגג 37. הוא מביא עימו לבאר שבע את כל המודרנה של הכדורגל. פסיכולוג אבל גם טקטיקן. לאחר שהיה שותף לכל ההישגים הגדולים של עירוני קריית שמונה, הוא הפך לכוכב החדש בשמי הכדורגל הישראלי.

השבוע במסיבת העיתונאים הוא ניסה לשבור את הקרח: "מי הראשון שיתנדב לשאול את השאלה המפתיעה על הלחץ? כל השנה אנחנו לוקחים סיכונים, תוקפים עם המון שחקנים. עבורי זה מאתגר ולא מלחיץ. אנחנו רוצים לעשות פה משהו גדול, אחרי 40 שנה. אנחנו בעונה טובה מאוד מבחינת תוצאות ומתקרבים לישורת האחרונה. ככל שאתה מתקרב לסוף, אתה מרגיש את זה יותר. אני והשחקנים מחכים לרגעים האלה, כל משחק הוא חוויה במאני טיים. האוהדים עושים את שלהם ואנחנו מתעסקים במה שצריך. אנחנו יודעים מבחינה מקצועית בדיוק מה צריך לעשות. את כל עניין הנאחסים נשאיר לאחרים".

בכר שומר על פאסון, אבל בקריית שמונה יודעים לספר איך לפני משחקים גדולים בקבוצה היה יוצא לפנות בוקר כדי לפגוש את הרב אברג'יל, לקבל ממנו ברכה. לא מן הנמנע שאברג'יל מתפלל בימים האחרונים עבור הפועל באר שבע. כי כמו שזה נראה כרגע, רק אלוהים יכול לעצור את כוכב הצהובים ערן זהבי.

פעם מזמן, כשעשו כתבות צבע על הפועל באר שבע, היו מגיעים לקיוסק של בנצי במדרחוב בקק"ל. זו היתה תקופה שבה לקבוצות היו אוהדים מפורסמים, ובנצי היה האוהד הכי מפורסם של באר שבע. היום בנצי לא מדבר, הוא שייך לקבוצה בתפקיד אדמיניסטרטיבי, וגם עליו גזרו דום שתיקה.

בקיוסק שלו מתנוססות תמונות של הפועל באר שבע של ימינו. השחקנים הזרים לצד השחקנים המקומיים, בגודל אמיתי. בעיר כולם באים לחפש כרטיסים בכוך הקטן שלו. פעם בנצי היה מוכר כרטיסים ושולט בכל המתרחש, היום את בנצי החליף אתר יד 2, ושם הספסרים חוגגים עם כרטיסים ב־1,000 שקלים למשחק.

בנצי, מצידו, מכניס לשקית ניילון את "רביסטה מיה"; עיתון לקהילה הרומנית שהיה נפוץ בישראל של שנות השישים והשבעים, אבל בבאר שבע הוא עדיין להיט ונמכר עם עיתונים בשפה ההונגרית והרומנית, כאילו העולם לא הפך להיות כפרגלובלי קטן.

ליד הקיוסק של בנצי נמצאת חנות הספורט הוותיקה "אלוף ספורט". פעם בוויטרינה שלה הציגו מדים של הפועל תל אביב, מכבי תל אביב או קבוצות מאנגליה ומספרד. היום בובת התצוגה שלה לבושה במדי החורף של הפועל באר שבע, ויש גם מרצ'נדייז תואמים שכוללים כובעים, צעיפים וכפפות.

ובחזרה לפרלמנט אצל אילוז. "אני רוצה שתרשום שאנחנו מנצחים 0:2, צמד של אליניב ברדה", קובע מנהל הקיוסק, אביתר אלפסי בן ה־26. כשבאר שבע זכתה בתואר האחרון שלה, גביע המדינה, הוא היה עדיין בגן חובה. באותו הלילה, שבו ג'ובאני רוסו הכניע בחצי מספרת את מכבי תל אביב האימתנית, חגגו בבאר שבע עד אור הבוקר.

על אליפות בבאר שבע לא שמעו כבר 40 שנה. אף על פי שבעיר ביקרה בזמנו ברצלונה הגדולה - בביקור שלא יישכח לעולם והסתיים בתבוסה משפילה - בבאר שבע מרגישים שהם עדיין רחוקים מהמרכז.

"תגיד לי אתה למה בתל אביב אתה צריך לשתות כוס קפה ואתה כבר בנבחרת, ובבאר שבע מאתיים גולים לא מספיקים לך?" שואל שלום אביטן בציניות. "אבל הזמנים השתנו, שלום, היום חצי באר שבע בנבחרת", עונים לו החברים בפרלמנט. הוא מבטל אותם בתנועת יד.

"האמת?" הוא אומר, "אני מאמין שהם יכולים לנצח אותם ולתת אפילו הצגה, ואני אומר לך את זה בתור בן דודה של אמו של ערן זהבי, אני גידלתי אותו ולימדתי אותו להקפיץ כדור. הוא השחקן הכי רעב בכדורגל הישראלי, אבל אף אחד עוד לא הצליח לכבוש גול בלי הכדור".

רגע לפני שהפרלמנטים מתפזרים ברחבי העיר, כולם שואלים את אביטן אם יגיע למשחק. "אני עוד לא יודע אם אגיע, אם יהיה מזג אוויר יפה אני אגיע". אבי פיטוסי, יד ימינו של אביטן ומי שאחראי להפקת הפרלמנטים מאז שנות השמונים, מביט בחברו הטוב ומודה שכל שנותר לעשות כרגע הוא "לקוות לטוב". בכדורגל כן, לא בחיים עצמם.