אין אפילו מניין

הכניסה לאלכסנדריה היא פניה של המהפכה המצרית. עוד בפאתי העיר עין בלתי מזוינת מזהה את ההתגייסות של תושביה לבשורה החדשה שהביאו המהפכנים המצרים, הצעירים שכבשו את כיכר תחריר ב-25 בינואר, ואחרי שלושה שבועות סילקו את הנשיא הבלתי מעורער חוסני מובארק מכס השלטון. דגל המורדים, ששימש אותם בכל שבועות המהפכה, תלוי בכל מקום באלכסנדריה, לצד הדגל המצרי. מהפכה ותקווה. עבר ועתיד. ניסיון נואש למצוא דרך מתוך הכאוס, להבין לאן מועדות פניה של האומה הענקית הזו.

מצרים של אחרי המהפכה היא מדינה פטריוטית מאוד. בחנויות הבגדים נמכרות חולצות עם הדפסים של הדגל; בכיכר תחריר בקהיר מוכרים, גם בשעות הערב המאוחרות, מזכרות מימי המהפכה; ובחלונות הראווה של חנויות הספרים באלכסנדריה מוצגים ספרים שמתעדים את ימיו האחרונים של מובארק. המהירות שבה נכתבו לא מעיבה על האיכות, כנראה כיוון שאלה הפכו ללהיט. 384 הקורבנות בנפש של המהפכה הפכו לקדושים. דיוקנות של חלק מהם מתנוססים במקומות ציבוריים.

אבל כשאין מנהיג יש עצבים. חוסני מובארק עזב וסגנו עומר סולימאן נעלם מהמפה הפוליטית. ב-3 במארס התפטר ראש הממשלה אחמד שאפיק, ואת מקומו תפס עיסאם שארף, שר התחבורה לשעבר. שארף התבטא נגד הנורמליזציה עם ישראל בראיון שהעניק בקיץ שעבר. האם זהו צעד שיכול להדאיג את יהודי המדינה? אף אחד לא יכול לקבוע זאת.

אני עושה את הדרך היפה לאלכסנדריה, עיר הנמל הגדולה ואחת העתיקות בעולם, שאותה הקים אלכסנדר מוקדון בשנת 334 לפני הספירה. זהו מקום מושבה של הספרייה הגדולה, אבל גם מטרופולין גדול שבו חיים 4.5 מיליון תושבים. יהודים? כאן? בתקופה הרומית הם היוו 40 אחוז מהאוכלוסייה, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה היו פה כ-15 אלף מהם. היום הם כמעט נעלמו, ובכל זאת יש שרידים אחרונים, נדירים, יקרים מאוד. אני כאן כדי לפגוש מצרים אחרת, נטולת מובארק. אבל עוד יותר אני פה כדי לפגוש את יהודי מצרים, שחוו בחשש ובדאגה, אבל גם עם תקווה לא מעטה, את המהפכה הגדולה ביותר שידע העולם הערבי בעשורים האחרונים.

* * *

קהילת יהודי אלכסנדריה מונה 20 איש (17 נשים ושלושה גברים). כמו יהלום קטן הקהילה הזו מתקיימת, משתמרת, גם בימים שבהם הספינה הגדולה שנקראת מצרים מיטלטלת בין גלים פוליטיים שלא ברור כיצד ישפיעו עליה. מהפכת ה-25 בינואר במצרים אולי הפיחה תקווה בארץ הפרעונים כולה, אבל כשיורדים במיקרוסקופ אל בתי הכנסת ומרכזי התרבות היהודים הספורים שנותרו במצרים, מגלים מצב עגום למדי.

היכלי התפילה המרשימים של מצרים יתומים מאנשים. כמעט כולם נותרים נעולים במשך כל ימות השבוע. הקהילה מבוגרת מאוד, מצטמצמת מיום ליום, ובכל זאת התקווה הסמויה היא שאיכשהו, לפחות בעיר הזו, הנר היהודי של אלכסנדריה, שדולק מאז המאה ה-3 לפני הספירה, לא יכבה. התקווה היא שמישהו ידאג להמשיך את מה שנבנה בעמל רב במשך אלפי שנים.

לפני שאני מגיע לבית הכנסת של אלכסנדריה, אני עוצר סמוך לבית המלון "פור סיזנס" המהודר, מול רכב משוריין מצרי. זה כבר אחרי שעברתי, בכניסה לעיר, שני טנקים נוספים. הצבא השולט באלכסנדריה ובמדינה כולה, באמצעות "המועצה הצבאית העליונה". החיילים נוכחים בכל פינה, אך מאפשרים לחיים האזרחיים להתקיים. אפשר להצטלם איתם. אחד החיילים מחייך. האם זו הוראה מלמעלה? לא ברור. מה שבטוח הוא שהצבא משנה תדמיות במהירות במצרים. אחרי שהתייצב לצד המורדים בכיכר תחריר, עתה הוא הכוח השולט במדינה, ולכן איבד מעט מאהדת הקהל.

בית הכנסת של אלכסנדריה הוא אחד היפים והגדולים ביותר בעולם. אני נוסע לכיוון רחוב נבי דניאל, שם נמצא המתחם היהודי. גולת הכותרת של המתחם היא כמובן בית הכנסת על שם אליהו הנביא. בניין משרד הקהילה היהודית הצמוד לו כולל גם ארכיון מסמכים של יהודים (כתובות, תעודות לידה), בית דין רבני ואף מבנה גדול ששימש בעבר, כפי שמעיד השלט, כבית ספר יהודי. היום בניין בית הספר מושכר למוסד חינוך מוסלמי.

בכניסה למתחם שוטר מצרי מפנה לי את הכביש הצר. שני עובדים מקומיים מוסלמים מראים לי את הדרך, ומפנים לי חניה. מאוחר יותר אגלה כי שני העובדים הם חלק מצוות של 30 עובדים שמתחזקים המוסדות היהודים, כולל בית הקברות. את המשכורות משלמת להם הקהילה מהשכרת נכסיה. 20 יהודים מספקים עבודה ל-30 מוסלמים, כך כבר שנים. היהדות באלכסנדריה היא כמו חיה שמורה, שיש לפעול כדי למנוע את הכחדתה.

נשיא הקהילה היהודית, יוסף (ג'ו) גאון, יושב במשרד רחב ידיים בלב המתחם. הוא מקדם את פני בחיוך גדול. מאחוריו סמל של חיל הים הישראלי, שקיבל בירושה מקודמו. גם צילומים של הרבי מלובביץ' תלויים על הקיר. גאון מצביע לעבר ארון גביעים: "מכבי אלכסנדריה היתה בעבר אלופת מצרים בכדורגל בין השנים 1923 ו-1949", הוא מסביר.

גאון מחזיק צילום של הוריו במשרדו. אביו הוא סמל לאינטגרציה המוצלחת של משפחתו במצרים. "אבי היה החייט של נאצר", הוא אומר בגאווה. "נאצר לא החליף את אבי אף פעם. הוא היה נוהג להגיד כי לחייט שלו אין כל קשר עם ישראל". ומה היום? כשמדיניות השלטון העתידי כלפי ישראל אינה ברורה? גאון מרגיש כי אחריות גדולה מוטלת על כתפיו: השמירה על בית הכנסת הגדול ביותר במזרח התיכון ובעיקר טיפול בקהילה הקשישה שלו - 20 נשים וגברים, חלקם סביב גיל 90.

גאון הוא אחיינו של המיליונר היהודי ניסים גאון, שתרם לשיקום בית הכנסת "שערי שמיים" בקהיר. "אני בכלל למדתי תיירות ומלונאות", הוא אומר. הדוד, הבעלים של המלון נוגה הילטון בז'נבה, הציע לו לעבוד שם, אבל הוא, דור רביעי באלכסנדריה, העדיף לחזור הביתה מאירופה ולטפל בקהילה.

אף פעם לא רצית לעלות לישראל-

"לא, כי אין לי שם משפחה ואף אחד לא מצפה לי שם. אני אחראי על המורשת היהודית באלכסנדריה. יותר מכך, כבר רכשתי לעצמי את חלקת הקבר שלי כאן, בבית הקברות, סמוך לקברים של אבי ואמי".

ואף פעם לא חששת כיהודי במצרים-

"יש להפריד בין ישראל ליהודים. מעולם איש לא הרים עלי יד או פגע בי. חוץ מזה, אני יודע לשמור על עצמי".

ל-20 המבוגרים היהודים שנותרו איתך כאן אין קרובים-

"לחלקם יש ילדים שבאים לעיתים לראותם, ואחרים נותרו לבד בעולם. מדובר באנשים שבחרו להישאר כאן. לחלק מהם יש ילדים ששולחים להם כסף. לשאר, הג'וינט מסייע כלכלית".

אפשר לבקר אותם-

"רצוי שלא. חלק מהשכנים הצעירים שלהם חושבים שהם נוצרים והם מעדיפים להימנע מכל אפשרות של התנכלויות. אלה מבוגרים שלא יודעים או מסוגלים לשמור על עצמם. השכנים המבוגרים שלהם יודעים היטב שהם יהודים ואין להם כל בעיה איתם. מדובר באחווה בין אזרחים מצרים".

אתה בן 55 וחי כאן לבד. מה יעלה בגורל המקום הזה אחריך-

"כנראה שאף אחד לא יירש אותי, אבל אני חושב שמצרים תמשיך בשימור הירושה התרבותית היהודית, וייתכן שבית הכנסת יהפוך למוזיאון".

"חבל שהיהודים עזבו"

בית הכנסת באלכסנדריה ידע בעבר הלא רחוק ימים יפים. בין השנים 2004 ו-2007 כיהן בעיר הקונסול אלי ענתבי, שדאג למניין ביום כיפור. שלושת יהודי הקהילה, הקונסול והמאבטח שלו, אנשי הג'וינט מארה"ב ושליחי חב"ד שתמיד מתייצבים - דאגו להשלים מניין גם בחגים אחרים.

עבדל נאבי, שאחראי על העובדים המוסלמים במקום ב-25 השנים האחרונות, מלווה אותי לבית הכנסת הגדול והמרשים המכיל 750 מקומות. בית הכנסת הגדול ביותר במזרח התיכון מרשים ביותר. גרם מדרגות שיש לבנות ונקיות מוביל אותנו לרחבת הכניסה המסוגננת. אור היום בוקע מהוויטראז'ים של בית הכנסת, המזכיר קתדרלה בשל עבודת הארכיטקט האיטלקי שעיצב את המקום.

בזמן המהומות לא חששת שהמרכז ייפגע-

"אף אחד לא בא לכאן", אומר נאבי, "הייתי כאן יחד עם מר גאון בכל בוקר ואף אחד לא בא. מ-25 בינואר, כשפרצו האירועים, ועד היום הגענו לעבודה כרגיל ולא נרשם כל אירוע מיוחד".

מה יעלה בגורל הקהילה אחרי ג'ו גאון-

"אני מקווה שהיהודים יחזרו לאלכסנדריה מכל מקום, וימלאו שוב את בית הכנסת. שיבואו אנשים מישראל, מצרפת, למה לא. זו התקווה שלי. המצרים הם עם טוב, ולא משנה אם זה בעידן מובארק או בעידן שאחרי מובארק. לפני 60 או 70 שנה חיו באלכסנדריה 35 אלף יהודים, ואני מצטער שהם עזבו. אני מאוד אוהב את העם היהודי".

ביקרת בישראל-

"כשיהיה לי כסף אקח את ילדיי ואסע לבקר".

והשלום בין ישראל למצרים יישמר-

"למה לא? אין שום סיבה שלא".

מובארק היה איש רע-

"עכשיו הוא איש רע. המשפחה שלו לקחה את כל הכסף".

ומי יהיה הנשיא הבא-

"איש באמת לא יודע".

אולי עמרו מוסא-

"לא. הוא מדבר יותר מדי".

טלפון מהנשיאה

האמביוולנטיות שנטע בתוכי המפגש עם קהילת היהודים באלכסנדריה התחזקה גם כשהגעתי לקהיר, הבירה הטעונה, החבולה, המבולבלת והמשוחררת של מצרים. בשעה עשר בבוקר, יום שבת, פתח אזאד, העובד המוסלמי של בית הכנסת, את שערי בית הכנסת "שער השמיים" ברחוב עדלי במרכז קהיר. לא המתינה לו קבוצת מתפללים גדולה, אלא דווקא שוטרים בשחור, לפחות עשרה במספר. השוטרים, שמועסקים על ידי הקהילה היהודית כדי לאבטח את המקום, התייצבו כהרגלם למשמרת, למרות שמתפללים יהודים לא נראו באופק.

מישהו בשגרירות ישראל בקהיר טרח להזהיר אותי, ערב קודם, כי לכל היותר יגיעו לתפילת שחרית בבית הכנסת שני יהודים. אולי אפילו אחד. "הקהילה מונה כ-20 בני אדם, וכולם מאוד מבוגרים", הוסבר לי. ובכל זאת, הגעתי לבית הכנסת בשעה 09:00. המתנתי דקות ארוכות ולו למתפלל יהודי אחד נוסף שיצטרף אלי לתפילת השבת. אבל אף אחד לא בא.

השוטרים אמרו לי כי מוקדם מדי, ואחד הקצינים אף הציע לי לשתות תה בבית קפה סמוך. ישבתי בבית הקפה "גרופי" שהכרתי, ושפעם היה ידוע במאפים הצרפתיים שלו. אבל גם היכן שפעם ישבו מאות אנשים, יושבים כעת רק שני צעירים ליד שולחן סמוך. הם סטודנטים סורים, שלומדים רפואה בקהיר. פניהם מודאגות, פונות אל מסך הטלוויזיה הקטן שמשדר כל העת צילומים מהתקריות הקשות בסוריה. "אנחנו אוהבים את אסד", אומרים לי שניהם, "אל תאמין למה שאתה רואה בטלוויזיה". ומה לגבי מה שקרה כאן במצרים? "היינו בכיכר תחריר. זה עצום מה שקרה כאן. שמחנו עם ההמונים. מובארק היה צריך ללכת". אבל אסד, הם מבהירים שוב, זה סיפור אחר.

אחרי התה המתוק והשיחה הקצרה עם הסורים, שבתי לבית הכנסת "שער השמיים". ארון הקודש נעול, אך על הבמה מונח ספר תורה פתוח, כלל לא מעודכן בפרשת השבוע. אזאד, עובד בית הכנסת, שהבחין בכיפה הלבנה שעל ראשי, הביא לי סידור. תמיד קינאתי ביכולתם הווקאלית של שליחי הציבור בבתי הכנסת שבהם התפללתי. כיוון שהייתי היחיד בהיכל בית הכנסת המרכזי של קהיר, הרשיתי לעצמי ליטול את הזכות למלא את התפקיד.

עצמתי לרגע את עיניי ודמיינתי את 40 אלף היהודים שחיו בקהיר בשנות ה-20 של המאה שעברה. חשבתי על מאות המתפללים בימי שבת, על ניגוני התפילה, על רעש הילדים ששיחקו בחצרות הסמוכות, על ניחוחות הבשמים המקומיים שהשתלבו בסמלי הלוטוס הפרעוני ועץ הדלק, סמלה של הקהילה היהודית בעיר.

אבל משהו השיב אותי למציאות. מכשיר הטלפון המיושן של בית הכנסת צילצל. בשבת. אחת העובדות, חויידה, ענתה לשיחה. נשיאת הקהילה, כרמן ויינשטיין, אשת עסקים כבת 75 שירשה את אמה אסתר בתפקיד, ביקשה לברר אם מישהו הגיע לבית הכנסת. "רק האורח הזר, מישראל", נאמר לה.

המצרים דואגים לשימור

בית הכנסת המרכזי של קהיר, שבנייתו הושלמה ב-1905 ושופץ בשנות ה-80 במימונו של המיליונר ניסים גאון, חווה כמה רגעים יפים כשתיירים מישראל וממדינות נוספות הגיעו לבירה המצרית. אך כיום "שער השמיים" שוב בתרדמת. הוא פותח את שעריו בקביעות, אך קהל המתפללים כבר לא מגיע.

מצרים של חודש מארס אפופה בחוסר ודאות. אבל דבר אחד ברור: ליהודים הספורים שנותרו פה אין מנדט לקבוע דבר. במדינה שבה חיים יותר מ-80 מיליון איש, 50 אזרחים, כמעט כולן אגב נשים, אינם מהווים שום משמעות. הימים של היהודי יוסוף אסלן קטאווי פאשה, שר לשעבר בממשלת מצרים שהיה אחד ממנסחי החוקה המצרית ב-1923, הם רק זיכרון רחוק, מעומעם מאוד.

משפחתו של יוסף אסלן קטאווי נמנתה בתקופה ההיא עם אצולת הממון היהודי של קהיר. הודות לתעשיית הסוכר והבנק הלאומי המצרי, שהיו בין מייסדיו, היהודים התברכו בעושר רב. מבנים רבים מסביב לבית הכנסת היו בבעלותם, וממול בית הכנסת פעלה חנות לממכר תיקי ומעילי עור. כיום, בעל החנות המוסלמי טוען כי אביו עוד זוכר את דור הזהב של יהודי קהיר. "הם הלכו", הוא אמר לי "אבל מפעם לפעם מגיעים תיירים יהודים לתפילה. הייתי מעדיף שיבואו הרבה. למבקרים בבית הכנסת יש בדרך כלל הרבה כסף - וזה טוב לי לעסקים".

לפני שנה, במארס 2010, נחנך בית הכנסת הקהירי הקטן על שם הרמב"ם. ב-1992 תקרת הבניין קרסה והמקום נראה כמו חורבה. שלטונות מצרים הם אלה שמימנו את עבודות השיפוץ של בית הכנסת הסמוך לחאן חלילי (הבזאר המקומי ליד שני המסגדים הגדולים והחשובים של קהיר). בדרכי למקום אני מגלה שהשכונה היהודית של ימי הביניים היא היום שכונה נוצרית. מתחת לצלב המצויר על הקיר, לא הרחק מהכנסייה, מבקש רוכל מצרי למכור לי ארטישוק. "אין יהודים", הוא קובע. מול בית הכנסת היום מתגוררים קופטים רבים. לא הרחק מבית הכנסת של הרמב"ם גם משגשגת חנות למזכרות נוצריות.

קהילת יהודי קהיר לצד דיפלומטים ישראלים מההווה ומהעבר, נציגים של הג'וינט מארה"ב (המסייע ליהודי מצרים) וכמה שליחי חב"ד מילאו את המקום בטקס הפתיחה, ובסך הכל היו שם יותר מ-100 איש (קהל עצום, בהשוואה לקהל שמגיע היום לבתי הכנסת במצרים). המצרים, שעמלו בשיפוץ בית הכנסת, לא ביקשו להשתתף בחנוכתו. שלום קר, להזכירכם. יחסיה של ישראל עם ידידותיה בקרב מדינות ערב תמיד הצטיינו, אם בכלל, מאחורי הקלעים.

ישראל אף פעם לא התערבה בשימור האתרים היהודיים במצרים. זה הדבר האחרון שצריך לעשות אם רוצים להרגיז את המצרים. בזמנו כיהן במצרים שר תרבות בשם חוסני פארוק, שנקט גישה עוינת לישראל. "הירושה היהודית של מצרים היא ירושה מצרית", טען פארוק. המדיניות הזו, נכון להיום, עדיין רלבנטית.

חגיגה בפורים

כרמן ויינשטיין, נשיאת הקהילה בקהיר, היא אישה עסוקה. אין לה זמן להיפגש. לכל היותר היא מקדישה לי כמה דקות לשיחת טלפון קצרה. מהביקור בבית הכנסת ניתן לראות כי היא אישה בעלת יכולות. כשאשת נשיא ארה"ב הילארי קלינטון ביקרה יחד עם בתה בקהיר ב-1999, הן ביקרו בבית הכנסת המשופץ בן עזרא. בבית הכנסת "שער השמיים" צילומים של הגברת ויינשטיין עם מי ששבה לקהיר כמזכירת המדינה, ועם הבת צ'לסי. התמונות תלויות על לוח המודעות בכניסה לבית הכנסת ברחוב עדלי.

כרמן ויינשטיין, כך אומרים, מחוברת לשלטונות מצרים יותר מאשר ליהודי המדינה. היו לה כבר בעבר אי אלו סכסוכים עם נציגים דיפלומטים ישראלים. אומרים עליה כי היא מאוכזבת גם מהיחס של כ-20 הארגונים של יהדות מצרים בעולם, שיותר עסוקים בסכסוכים זה עם זה מאשר בפעילות למען הקהילה. לזכותה עומד שיפוץ בית הכנסת על שם הרמב"ם, ובעיקר הגנה על בית הקברות היהודי של קהיר, שהיה מועמד להריסה עת תכננו לסלול עליו כביש. בשיחת הטלפון עימה אני מייד מנסה להבין אם אירועי 25 בינואר הלחיצו אותה, האם הרגישה שהקהילה מאוימת.

"לא. לא היה אף אירוע נגד בתי הכנסת שלנו. למה שנרגיש מאוימים-", היא אומרת.

מישהו מהקהילה מתכוון בעקבות המהפכה לעזוב את מצרים או לעלות לישראל-

"לא".

מה המספר המדויק של יהודי קהיר-

"יש אלפים, אבל רבים התאסלמו או נישאו לנוצרים או למוסלמים. כך שכל שנותר זה המספר שנתנו לך - 20 או 30. היתה התבוללות גדולה. יש גם יהודים שלא יוצרים קשר עם המוסדות, כך שלא ניתן לדעת על קיומם".

דווקא בפורים הקהילה בקהיר קמה לרגע לתחייה. בית הכנסת בשכונת מעדי היוקרתית, סמוך למעון השגריר הישראלי, נפתח לאורחים. השגריר, יצחק לבנון, קרא את מגילת אסתר, ו-20 איש, כולל כרמן ויינשטיין, הגיעו לבית הכנסת. אל היהודים הצטרפו גם חברים מוסלמים ונוצרים, חלקם בני זוג של אנשי הקהילה. יש גם יהודיות שנישאו למוסלמים, שנוהגים להישאר בקשר. כך המקרה עם האחיות נאדיה ומגדה אהרון.

שתי האחיות עורכות דין במקצוען. משרדיהן ממוקמים בבניין בסגנון הוסמני עתיק, במרכז קהיר. לשתיים צרפתית טובה, כמו לכל יהודי מצרים. הן נשואות למוסלמים. ועל פי החוק המוסלמי ארבעת ילדיהן מוסלמים. קשה להגדיר את שתיהן כדתיות אבל מתוך הרגל, מתוך כבוד ואולי מתוך חברות, הן נוהגות להגיע לבתי הכנסת במהלך אירועים בזמן החגים. "אנחנו עושים זאת כדי לשמח את הנשים הזקנות בקהילה, ובעיקר כדי להדגיש את השייכות שלנו", הן אומרות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו