דמיינו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב ומזהים פתאום על המדרכה לרגליכם שרטוט גיר של קלאס. איש לא מסתכל. לא תקפצו? ואם יהיה לכם כדור ביד, וממול מדרכה - לא תתפתו לצלוף בדיוק לפינה? ומה עם לקפוץ בחבל? לדלג על גומי מתוח? ובכלל, לא יעבור בכם דחף בלתי רצוני לקרוא לכל החבר'ה לרדת למשחק בשכונה? סטופ כדור הארץ! בשנים האחרונות ניכרת התעוררות נוסטלגית בכל הקשור למשחקי הילדו-ת של פעם. פורומים, בלוגים, ספרים והתכנסויות ספונטניות. ב-14 ביוני תגיע המגמה לשיא, כשתיערך אליפות הארץ במשחקי רחוב. המוקדמות לקראת האליפות ייפתחו במאי. הזדמנות פז להגשים חלום נושן ולהיות אלופי ישראל באחת, שתיים, שלוש, דג מלוח. מאיפה בכלל צץ הצורך המשותף הזה לחזור לעבר? "בפסיכולוגיה זה נקרא 'רגרסיה בשירות האגו'", מנתח ד"ר אמיר שפר, פסיכולוג קליני ושיווקי, "לחזור לסיטואציות שקשורות בעבר כי פעם היה יותר בטוח, יותר נעים, ויש משהו בפעם שמאפשר הסתכלות במשקפיים ורודים יותר. זה ניכר במיוחד במצבים של חרדה, חוסר ודאות וחוסר שליטה, למשל מצוקה כלכלית או ביטחונית. במקרים כאלה העבר נותן תחושת נעימות, כי 'פעם היה פחות מפחיד'. רואים את זה המון בשיווק. החלב של פעם, משחקים של פעם, אריזות של פעם. אותו דבר עם משחקים. נגיד מחניים ומחבואים. יש קבוצות של מבוגרים שמתארגנות למפגשים כאלה בראייה נוסטלגית". אברהם זוכמן (60), מפקח מרכז וממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך, כתב לפני שלוש שנים את הספר "60 משחקים של פעם", שקיבץ את משחקי הרחוב המובחרים של ישראל הצעירה. "בכל מקום מתמוגגים מהספר ומבקשים ממני עותקים", הוא מתאר, "ואתה יודע מה הדבר הכי גדול במשחקים האלה? שלא צריך שום ציוד. זה היופי והכוח שלהם. יש לי געגועים בלתי רגילים לכמה משחקים. היינו משחקים שני דגלים, למשל, וזה היה לוקח ערב שלם". תסביר מה זה, לדור שלא ידע. "זה משחק לשדה פתוח: כל קבוצה נדרשה לגנוב את הדגל של הקבוצה האחרת, בלי להתגלות ל'אויב'. הורים היו מגיעים בלילה לחפש את ילדיהם שהיו כל כך מרוכזים במשחק. גם עם המשחק שלוש מקלות - שכמובן צריך להיקרא שלושה מקלות - יכולנו להעביר יום שלם. זה משחק שבו צריך לקפוץ למרחק מעל שלושה מקלות, כשבכל פעם המקל האחרון היה מורחק לפי הקופץ המוצלח ביותר. מי שלא צלח את המרחק היה נפסל ויוצא מהמשחק". בני כמה הייתם? לאיזו שכבת גיל משחקים כאלה יועדו- "אני זוכר את עצמי משחק את המשחקים האלה בגיל 4-3, וכמובן בגיל מאוחר יותר. גדלתי בשכונת פג'ה בפתח תקווה, במרחק 30 מטר מהאנגר של הצבא הבריטי שננטש ב-1948. היתה שם סככה עגולה מפח, עם ברזלים שהחזיקו את כל המבנה. היינו מגיעים עם כדורים קטנים עשויים מבדים, ושם שיחקנו סטנגה". "המשחקים עברו משכונה לשכונה בהילוך איטי", מסביר ד"ר חנן שטיין, ד"ר לחינוך ומומחה למשחקים מהמכללה האקדמית בווינגייט, "היום התרבות נעה עם הטלוויזיה, האינטרנט ויו-טיוב. בדור שלי, דור קום המדינה, הגיעו ארצה עולים מהרבה מדינות, וכל אחד הביא את התרבות שלו. היו בודדים שנעו בין התרבויות, והם אלה שהפיצו משחקים חדשים. בילדותי בחיפה הכרנו מישהו שברח מגרמניה במלחמת העולם השנייה. הוא החליק בסקטים ברחובות השכונה - ואסף ילדים אחריו כמו החלילן מהמלין. ככה התקבצו ילדים לפעילויות אחרי הלימודים ולמדו משחקים שונים". כלומר המשחקים האלה עברו מפה לאוזן, מילד למשנהו. "כן, זה היה ידע חדש שנצבר על בסיס ידע קודם. הקטנים קלטו את זה אצל הילדים המעט יותר מבוגרים, וכך בעצם כולם למדו לשחק. בדרך כלל שיחקנו בדברים הטריוויאליים: מקל ואבן, לרוץ ולהתחבא. שיחקנו קלאס אם מצאנו חתיכת בלטה שבורה או שיש שאפשר לצייר איתו על המדרכה. שיחקנו גם מדרכות - היית צריך לפגוע בדיוק בפינת המדרכה כדי שהכדור יקפוץ בחזרה אליך. שיחקנו המון במחבואים. היום ילדים שומעים כל הזמן נזיפות 'אל תיכנס לחצר שלי!', אבל אז כל השכונה היתה גן המשחקים הגדול שלנו. היום בכל גן ציבורי יש ריפוד הגנה, אבל בזמננו נשרטנו, נפלנו, קמנו ושרדנו. זה בהחלט עולם הולך ונעלם. ילדותם של דורות של אנשים די נכחדה". היום קשה לשחק מדרכות כשבכל שנייה חולפת ברחוב מכונית. "בתקופה שלי בכביש השכונתי לא היו מכוניות. רק מדי פעם באה מכונית או עגלת קרח או נפט. במצב כזה לא נזקקנו למגרש סגור. יכולנו לשחק בשוטרים וגנבים ובמחבואים ברחוב. כשמישהו היה צריך לחזור הביתה קראו לו מהמרפסת. היום הילדים רצים למחשב ולטלוויזיה, שזה כאילו חברתי. הם בפייסבוק - אבל בעצם לבד בחדר מול מקלדת". "היום אני רואה בשכונות קלאס וכדורגל, אבל לא שלוש מקלות, לדוגמה", מעדכנת הסוציולוגית ד"ר רחל פסטרנק מביה"ס למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל, מומחית ומרצה בנושא החינוך בישראל, "בזמני היה משחק שנקרא מפת ארץ ישראל. קבוצה אחת היתה משרטטת איפה תתחבא, והאחרת היתה צריכה למצוא אותה. זאת וריאציה של מה שהפך אחר כך לחפש את המטמון. אני לא יודעת אם זה מתאים היום, כי ילדים משחקים כיום במרחבים מוגבלים". זוכמן: "מה שממכר במשחקי רחוב היה ההשתתפות. לא היה דבר כזה שמישהו יישב בצד. כולם רצו להתחבא. כולם שיחקו הקפות. בשני דגלים ובסימני דרך כולם השתתפו. מי שבחר את הקבוצות היו הילדים עצמם. לא היה מורה. לכן התפתחה שם מנהיגות טבעית בלתי רגילה. לא היית צריך מבוגר ולא ציוד". ד"ר שפר: "המשחקים של פעם היו הרבה יותר אינטראקטיביים ושיתופיים. במשחקים של היום אין הרבה יחד. אנחנו שיחקנו מחניים גדול ומחניים קטן, היו חמור ארוך, קירות, גומי, הרוצח וגולם במעגל. היה כיף. היה בזה משהו מאוד חברתי. המשחקים של היום הרבה יותר אגרסיביים, יותר מיניים ומורכבים בעיקר מתכנים של מבוגרים. זה מוביל למצב שבו הילדים היום מנסים להתנהג ולהיות כמו המבוגרים, ואילו המבוגרים רוצים לחזור אחורה ולהתנהג כמו ילדים, עם עולם התוכן של ילדים". מאוד קשה להתמודד עם משחקי הילדים הנהוגים כיום, טוען משה קונינסקי, מנכ"ל התאחדות הספורט לבתי הספר שבנתה את תוכנית "זוזו" למלחמה בהשמנה ובחוסר פעילות גופנית אצל ילדים. התוכנית פועלת ב-250 בתי ספר, וחלק גדול ממנה מוקדש להקניית משחקי הרחוב של פעם בקרב הילדים של היום. קונינסקי: "כיום המושג 'שכונה' לא קיים כמעט. אני גדלתי בחיפה, ואני זוכר את עצמי כל הזמן ברחוב. לאחרונה עשינו כמה ימי פעילות עם משחקים של פעם, ומיד החיוך חזר לנו לפנים. פשוט הצטרפנו לילדים במשחקים האלה. זו היתה חוויה". אירית פורת (59), מורה לכיתות ה'-ח' בבית הספר אפיקי ירדן בקיבוץ אפיקים, החליטה להעביר לתלמידיה את מורשת משחקי הילדות. "צריך כמעט להכריח אותם ללמוד משהו חדש, אחר. על מחניים הם לא שמעו, ובכלל לא היה להם מושג מה זה קלאס או שבע על הקיר. בהתחלה הם אפילו לעגו לי: 'איזה מין משחק זה? מה, הייתם עניים-'. אבל אחרי שהם היו מוכנים להתנסות - ההתלהבות היתה עצומה. עכשיו הם רוצים שאלמד אותם עוד ועוד משחקים". נועה כהן (26), מורה לספורט בבית הספר נופי ארבל בקיבוץ גינוסר, מעדכנת שבבית הספר שלה רואים את השינוי: "קלאס וים-יבשה מצוירים כאן על הרחבות. זה מאוד מגרה בעיניו של ילד לראות מדרכה צבעונית. בהפסקות אפשר לראות בנות מכיתה ב' משחקות קלאס. אבל זה עדיין שונה מהתקופה שלי. בזמני היה מלא גומי, 'אחת-שתיים-שלוש'. היינו מותחות את הגומי בין שני כיסאות, או שילדה נמוכה היתה מחזיקה את הגומי עם ידיה מעל הראש". החזרת משחקי הרחוב השכונתיים היא תהליך חיובי מאוד, כך מדגישה הסוציולוגית ד"ר רחל פסטרנק, "הם מסייעים מאוד לילד לפתח כישורים חברתיים ולהיות חלק מקבוצה, וזה בעידן כל כך דיגיטלי שבו עיני הילד ממוקדות רוב הזמן במסך וקשריו החברתיים הם וירטואליים. בשנים האחרונות בונים שכונות שלמות עם גנים ופארקים ועם אוכלוסייה פחות או יותר הומוגנית בגיל, וכך ילדים יכולים לצאת יותר למטה ולשחק עם בני גילם. במצב כזה יש מקום להתפתחות משחקי הרחוב הישנים". ד"ר חנן שטיין: "במשחקים האלו הילד מפתח סבלנות ביחסים עם חבריו. כולם מחליטים יחד על הגבולות והחוקים. הילד נדרש לקבל את דעתם של האחרים, והם את דעתו. צריך גם לדעת איך לנהוג אחרי ניצחון או הפסד, כי התנהגות לא נאותה תגרום לכך שלא ישחקו איתך יותר. צריך ללמוד לקבל את האחר והשונה, לפתח כוח שיפוט ולתרגל שמירה על החוק". היועץ האסטרטגי מוטי מורל סבור שמשחק מחבואים, למשל, הוא קרב לימודי קלאסי שבו המתחבא נדרש לבצע הערכת מצב ולחשב סיכונים בשברירי שנייה. "כשהעומד מתחיל לספור מאחורי העץ צריך לבחור במהירות איפה כדאי להתחבא ולשקול את מידת הסיכון והזריזות מול העומד. אם מתחבאים קרוב לעץ, הסיכון להתגלות גדול יותר - אך כך גם הסיכוי להגיע אל העץ לפני העומד. גם השיקול מתי לצאת מהמחבוא ולסכן את עצמך הוא מרכזי. אם הצלחת להגיע לעץ לפני העומד חסכת לעצמך הרבה דקות של מתח וחרדה, ואתה יכול לשבת ולהסתלבט על אלה שהיה להם פחות מזל. אם יצאת מהמחבוא אחרי שכולם הגיעו לעץ לפני העומד - לעומד יש מוטיבציית יתר למצוא אותך, ומומלץ מאוד להיזהר". מורל: "למשחק עמודו עלולה להיות השפעה קריטית על חיי הילד. אם יפסיד הוא עלול ליפול קורבן לחבורת קופירייטרים קטנים ואכזריים שימציאו לו שם מעליב שילווה אותו עד זיקנה. מלך השבויים (ידוע גם כחיי שרה) הוא שכלול של עמודו, והוא דורש מהילד להחליט מה יותר חשוב לו - 'חייו' או כבודו. כשהכדור נזרק באוויר הילד צריך להחליט אם הוא בורח כמו מוג לב או נשאר ומתנפל על הכדור. לאורך המשחק הילד צריך להוכיח עד כמה הוא אמיץ לתפוס את הכדור - אך גם לא להיפגע על ידי הכדור ולהפוך לשבוי". כמעט שכחנו את המשחק תפסוני, שבו עוברים מול שורת ילדים בקבוצה המתחרה, טופחים שלוש פעמים על ידיהם - ואז נמלטים בחזרה לקווי הקבוצה שלך בלי להיתפס אחרי הטפיחה השלישית. "בתפסוני, למשל, החוכמה היא לתמרן בין גורם ההפתעה לרמת הדריכות. כשמגיעים לתת את טפיחות הידיים של תפ-סו-ני לקבוצה המתחרה, צריך להחליט אם ללכת על מהלך זריז של שלוש טפיחות זריזות ובריחה, או על מהלך איטי יותר של שתי טפיחות והמתנה ארוכה עד השלישית - מה שמוריד את גורם ההפתעה אך גם את רמת הדריכות של ילדי הקבוצה המתחרה". אז השמות השתנו בין עיר לעיר, ולעיתים גם החוקים התכופפו קצת בין שכונה לשכונה, אבל איכשהו בכל המדינה שיחקו באותם המשחקים. זוכמן: "לספר שלי היה ביקוש גם במגזר הערבי. במהדורה הערבית הוכללו 15 משחקים שהיו פופולריים יותר באוכלוסייה הערבית. לדוגמה, קרב תרנגולים, שבו מנתרים על רגל אחת עם ידיים שלובות וצריך להפיל לקרקע את היריב. גם המשחק שבו ילד מחזיק בפיו כפית ובתוכה ביצה - והוא נדרש לעבור מסלול בלי להפיל את הביצה מופיע אצלם ולא אצלנו". אולי המשחקים האלה יוכלו לשמש גם היום מודל לדו-קיום ולאחווה- "כילדים לא הכרנו את המשפט: 'הוא לא משחק'. לא משנה מאיפה באת, אם היית עשיר או עני, מה צבע עורך או באיזה מבטא דיברת. כולם היו שווים וכולם שיחקו באותם משחקים. אלה דברים שבהחלט אפשר להסתכל עליהם היום בערגה ובגעגוע".
X
שיתוף כתבה
משחק החיים
פעם כולם שיחקו כאן הקפות, קלאס, ארבע תחנות ותפ-סו-ני • דווקא בעידן הדיגיטלי חוזר הגעגוע למשחקי הילדו-ת הנוסטלגיים, שקיבצו את זאטוטי השכונה והכשירו דורות שלמים לשיתוף חברתי ולתחרותיות בריאה • יש פורומים, ספרים בנושא ואפילו התכנסויות של מבוגרים לשחק כמו אז • השיא: ביוני הקרוב תושק אליפות הארץ במשחקי רחוב • אז: ע-מו-דו!