אם באמריקה מטילים מטבע - כדאי שנמתין

בכהנו כשגריר ישראל בוושינגטון לפני יותר מ־40 שנים שיגר יצחק רבין צפי "סודי ביותר" ולפיו פניה של ארה"ב לכמה עשורים של שלטון רפובליקני. הוא פעל בזמן אמת בהתאם להערכתו ובחש ב־1972 באצבע גסה בעד בחירת ריצ'רד ניקסון לנשיא. כאשר ביקרה גולדה מאיר בוושינגטון, גמל ניקסון לרבין וביקש כי תמצא בעבורו תפקיד ראוי בממשלתה, והיא השיבה בקרירות כי הדבר מותנה בהתנהגותו.

רבין היה ראשון להטות את ישראל מניטרליות גמורה לתמיכה ברפובליקנים. כאשר ניקסון גבר כצפוי על הסנאטור ג'ורג' מקגוורן לעג לעיתונאים ישראלים, שביקרו בליל הבחירות בשגרירות. חלפו כמה שנים ועזר ויצמן המיר טעות בטעות, נזק בנזק. בחספוסו האופייני תמך בבחירת הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר ואף הצטרף למטוסו במסע הבחירות. הגבולות נפרצו.

בכל הקשור לבחירות בארה"ב נצמדו תגים למנהיגים הישראלים. שמעון פרס ואהוד ברק - דמוקרטים. אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו - רפובליקנים. ביל קלינטון ניסה לסייע לבחירת פרס. נתניהו נתפס כמי שפועל נגד בחירת ברק אובאמה. מקור בכיר בבית הלבן - אולי היה זה אובאמה עצמו - העיר לא מכבר בשיחה פרטית כי אילו ניהל ממשל רפובליקני את המשא ומתן הגרעיני עם איראן היה נתניהו נאבק בו, אבל לא בעוצמה כה רבה כפי שנהג בנשיא הדמוקרטי. להערכתו לא היה מגיע לקונגרס האמריקני בלי לקבל מראש את הסכמתו של ג'ורג' וו. בוש.

ההליך שעירב את ישראל במערכות הבחירות האמריקניות גרע מכוחה בלי תמורה. ראוי לה שתשב על הספסל ולא תתרוצץ על הפרקט. יש מספיק גורמים יהודיים בארה"ב שמעורבותם במערכת הבחירות בארצם לגיטימית, וזכותם להטיל את כובד משקלם בכל כיוון הנראה להם, אבל לא נציגיה הרשמיים של ישראל.

לא שאין סדרי עדיפות. הדבר האחרון שישראל נזקקת לו בבית הלבן הוא נשיא יהודי סוציאליסטי כברני סנדרס. עלייתו וזהות תומכיו משקפות שינוי ערכים נרחב במפלגה הדמוקרטית, שאחד מסימניו הוא היחלשות "היחסים המיוחדים" עם ישראל. זה תהליך רב שנים, שהיחסים הבעייתיים בציר אובאמה־נתניהו מבליטים בהעצמה.

אמריקה עשתה באיווה צעד ראשון בלבד בשדה המוקשים הפוליטי שבו היא צועדת מדי ארבע שנים. איש לא יזכור אותה ביום הבחירות המקדימות, הפריימריז, בניו המפשייר, ומשם הלאה. הצפי הישן של רבין שוב אינו תקף. הכל פתוח. אין לדעת לאן פניה של המעצמה הגדולה שבאחת מפינותיה בוחרים עדיין את מועמד המפלגה בהטלת מטבע. "והמשכיל (הישראלי) בעת ההיא יידום". בעיקר אם הוא בעל תפקיד בכיר בהנהגת המדינה.

לסגור את שער שכם

סולדים מהרוגים, אבל בשעת הכורח - שלנו או שלהם? שלהם. רק שלהם, ככל האפשר. ח"כים ממרצ יחד עם שרת החוץ של שבדיה ומזכ"ל האו"ם ממילא ישמיצו, שמדובר לא בהגנה עצמית אלא באצבע קלה על ההדק. אם ממילא אנו משלמים את המחיר, שלפחות תהיה לנו תועלת בצמצום שיעור הרוגינו. באורח טקטי נכון עתה לאמץ כמה צעדים:

• כל בידוק ייעשה עם כדור בקנה ונשק נצור. זה מגדיל את הסיכון לתקלה, אבל לא "שלנו".

• להכריז על שער שכם כעל שטח צבאי סגור לשלושה חודשים. יכביד על יהודים? על פלשתינים? נכון, אבל בלי אפליה.

• לסמן אזורים שבהם לא תותר תנועה של יותר משניים יחדיו. זה לא יבלום את הטרור, אבל ישפר את התוצאות. עד שיום אחד יקום מישהו מעברו הפלשתיני של המתרס ויאמר לנערים מוכי פסיכוזת השאהידים כי חייהם יקרים, ויש דרכי מאבק אחרות ויעילות.

על קולות חיוניים

במאמר למופת שכתב לפני 123 שנים ונשא את הכותרת "חצי נחמה", התמודד אשר צבי גינצברג ("אחד העם") עם סוגיה עכשווית. כאשר השמצת היהודים הפכה לאופנה סיטונית החלו הם עצמם תוהים שמא יש דברים בגו. האם ייתכן שכל העולם טועה ורק היהודים צודקים? ואז - כתב "אחד העם" - באה עלילת הדם כאילו היהודים אופים מצות לפסח מדם נוצרים, ועל כך יש בינם לבין עצמם "הסכמה כללית" כי מדובר בשקר מוחלט, וחצי הנחמה היא שבזכות הזדון הזה הם חוזרים ומאמינים בצדקתם.

דוגמה לכך היא זדונה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שפירסמה שלשום כי שלושה פלשתינים נהרגו במהומות בירושלים. בלשונם של המעלילים האמריקנים האלה המחבלים לא רצחו יהודייה ולא תקפו בסכינים ובכדורי עופרת את חבריה, והתיקון הקל שנעשה ב־CBS לזעקת ישראל הזועמת היה רק מסך עשן.

בעניין זה קיימת בקרב היהודים "ההסכמה הכללית" של "אחד העם". אפילו ח"כי מרצ יודעים כי זה שקר נתעב. רק שהם לא יתייצבו מול הזדים להגן על ישראל אלא מייד באו בתביעה לממשלה. הם אינם ב"הסכמה הכללית". כאילו עלילת הדם של CBS מכוונת רק נגד הממשלה ולא כלפי כל היהודים.

על עניין זה מתנהל הוויכוח הענייני בשמאל הציוני. גדול סופרי הדור עמוס עוז אינו מקבל את דעתי כי דברים שאומרים מכאן לא אומרים משם; שכאשר אינו נענה להזמנה לשגרירות ישראלית לא העניין הציוני־הומני יוצא נשכר אלא האנטישמים מרעילי הבארות, שרואים בהיעדרותו צידוק ל־BDS למרות שברור כי הוא אינו מתכוון לתוצאה הזאת.

עמוס עוז. דברים שאומרים מכאן לא אומרים משם // צילום: יח"צ כתר

עוז מנסח חריף ונבון, ובאחד מהרגעים הרבים שבהם גובר עליו יצרו לגונן על עמו ומדינתו הסביר כך: מה היא האנטישמיות האנטי־ישראלית? יש מבקרים רבים וקשים למדינות שונות, אבל איש אינו מציע לחסלן; ואילו חלק ניכר ממותחי הביקורת על ישראל דורשים לפרקה. הפער הזה הוא סממן לאנטישמיות.

לכן ישראל חייבת לנהוג במתינות. ללכת על בהונותיה. לרסן את פעיליה מימין. אך לדעת גם את מה שהשמאל הקיצוני מסרב להכיר בו, שביסוד הדברים מונחת האש הזרה של האנטישמיות בלי קשר ישיר להרחבה השגויה של ההתנחלות.

לעניין הזה קולות כמו של עוז חיוניים לישראל. כאשר שארל דה גול היה עדיין במחנה הימין, יצא להגנת איש הרוח ז'אן פול סארטר. דה גול אמר כי בלי קולו צרפת לא תהיה צרפת. גם ישראל אינה ישראל בלי קולות כמו של עוז, שכה נחוצים כדי להדוף את עלילות הדם מאסכולת CBS ודומיה.

לזה אפשר לגייס הסכמה כללית, והיא נחוצה דווקא בתקופה שבה העוינות לישראל חוגגת.

הוא מגיע לה?

מפלגת העבודה הוציאה חוזה על מפלגת העבודה. מה רוצים ממנה? היא אינה רוצה להנהיג את המדינה, וכולם מטרידים אותה ביוזמות כאלה. היא מפלגה בפנסיה, ולא מניחים לה. משרוקיות בחולון. יצחק הרצוג כמו פיגארו - פה ושם ובכל מקום. בעד פלשתין. נגד פלשתין. לתקוף את המנהרות בלי מלחמה. סחרחורת.

יצחק הרצוג. אם זה יימשך כך, הנהגת העבודה לא תיפול, היא תתמסמס // צילום: אורן בן חקון

אם זה יימשך כך, הנהגתה לא תיפול. היא תתמסמס. ממתין לה מועמד אשר לפי הערכת פרשנית בכירה בפרקליטות, עורכת הדין טוני גולדנברג, אילו המשיך ללבוש את מדיו היה עומד לדין צבאי. בכל מדינה מתוקנת אפילו הסיכום הדלוח של יהודה וינשטיין היה שולח את גבי אשכנזי לפרוש רשתות בכנרת. אבל במפלגת העבודה הוא בעל סיכויים טובים.

לא מגיע לו. אבל מגיע לה.

צרור שאלות

החיים הציבוריים הפכו למדורות קצרות מועד. משליכים בקבוק תבערה ולא מתעכבים אפילו לראות את הלהבה. הנה צרור שאלות העולות מאירועי השבוע האחרון:

• יעקב ליצמן לימד במליאת הכנסת שיעור בסטטיסטיקה. כך היקשה: היות שרוחב הגולגולת הממוצע של תינוקות הנולדים בחיפה זהה לממוצע הארצי; והיות שנשמעת הטענה כי בשלושה אזורים בעיר הכרמל נולדים תינוקות עם מוח קטן מהרגיל; כי אז כדי לייצב את הממוצע - בשאר השכונות בחיפה צריכים להיוולד פעוטות עם מוח גדול מהרגיל, היכן? מאז למדתי סטטיסטיקה אצל הפרופסור סרג'ו דלה־פרגולה באוניברסיטה לא נדרשתי לשאלות חדות כאלה.

• יהודה ויינשטיין הניח את המסמך המסכם בפרשת גבי אשכנזי ובועז הרפז, ונותרתי עם תהייה: שניים אחרים מחקו מיומנו של אשכנזי את מפגשו עם המפכ"ל דוד (דודי) כהן ב־26 באוגוסט (כמה ימים קודם גילה הרפז למשטרה שניהל שיחה עם אשכנזי מבית החברה מעיינה, ואילו הרמטכ"ל שכח לספר עליה לחוקרים). עתה בא ויינשטיין וקובע כי אין זה שיבוש חקירה. הסברו: המחיקה נעשתה לקראת בדיקת המבקר שאינה בבחינת חקירה. (אז מה?) אבל המחיקה היא זיוף של מסמך ממלכתי – יומן הרמטכ"ל – נכון? ועל זיוף קטן מזה בכוונתו להעמיד את הרפז לדין, אז איך זה מסתדר?

• מבחינת היקף החומר, כל מה שנתגלה בפרשת שיבוש הליכי המשפט על אהוד אולמרט במגעיו עם שולה זקן רב פי כמה מהיקף פעילותו של עורך הדין נבות תל־צור. בעניין זה פעלו כצמד. כיצד אירע שהכנת תיק התביעה נגד אולמרט הושלמה והוגשה לבית המשפט, ואילו נגד תל־צור יש רק דממה דקה. משהו כאן לא בסדר? אנחנו פראיירים? או שבפרקליטות סבורים שאנו פראיירים?

• יש היגיון בהצעת זאב אלקין ויריב לוין כי הסיוע הכספי למגזר הערבי יותנה בהקפדה על בנייה חוקית. אבל הרעיון שיותנה גם בשיעור גיוס הצעירים לשירות הציבורי לא יעמוד במבחן בג"ץ. צריך לעודד מאוד ערבים לשירות ציבורי, אבל ההתניה אינה מחזיקה סחלב. האם מישהו היה מתנה מתן תקציב לתל אביב בשיעור צעיריה המתגייסים לחילות קרביים? או בכלל מתגייסים לצה"ל מהכרך הגדול? פופוליזם, לא?

• לאן נעלמה שערוריית ספר האזרחות? מדוע טרם חולקה הטיוטה? האם לא כדאי לדון בה בהרחבה טרם ההדפסה? ומדוע נדם קולה של מירי רגב? האם מפני שהשיגה את מבוקשה - תשומת לב ואהדה במרכז המפלגה - והפיקוח על האמנות לא כל כך חשוב לה?

השרה רגב. מדוע נדם קולה? // צילום: דודי ועקנין

• מבחינת תוכן הדברים כדאי שבנימין נתניהו יסביר, לבקשתו, לשופטי בג"ץ מה הטעם במתווה הגז. מבחינת ניהול שלטון החוק, זו טעות מהותית. אם הוא יופיע - כל איצקוביץ' ובוזגלו יתבעו להופיע וייענו, והעליון ייראה כמו בית הדין לתעבורה לאחר זרם דו"חות התנועה בסוף השבוע. רוצים אווירת שוק גם בעליון?

• העיתונאי יאיר שרקי אח שכול. אחיו שלום שרקי נדרס למוות על ידי מחבל. הדיון המשפטי מתארך ומתפתל. יאיר כעס וקרא לציבור להגיע לדיון הקרוב בבית המשפט. זה רמז ליצור נוכחות מלחיצה על השופט. בעייתי, אבל אפשר להבין. לעומת זאת אי אפשר להבין מדוע השר נפתלי בנט החרה־החזיק אחריו וקרא לציבור להגיע לבית המשפט. לא מתאים, האם איילת שקד תסביר לו?