הארי הקדוש

את א-רי דה לוקה הסופר הכרתי בפאריס. לא אישית. אילו הייתי מכיר אותו אישית לא הייתי מגדיר אותו סופר. לא בגלל שהוא לא ראוי לתואר, רחוק מזה - אלא כי כך הוא מעדיף. "אני לא סופר, אני כותב סיפורים", אמר לי השבוע בראיון טלפוני מבית הכפר שלו סמוך לרומא, מאות קילומטרים מנאפולי, עיר הולדתו. דה לוקה לא אומר זאת בציניות או בהתחכמות, אלא בפשטות וברצינות. "הכתיבה מאפשרת לי לחיות אבל אני לא יכול לקרוא לזה עבודה. עבודה היא משהו שאתה עושה במפעלים ומצריך עבודת כפיים. כל חיי הכתיבה עבורי היתה המנוחה. אז אם להיות סופר זו עבודה - אני לא סופר, אני כותב סיפורים".

את ספרך הראשון פירסמת בגיל 40. אם לא למטרת פרסום, לאיזו מטרה היית כותב בחייך-

"הייתי כותב מגיל צעיר ומעניק את הדפים לאבי ולאמי כמתנות. גם היום, כשאני רואה שהסיפורים שכתבתי התפרסמו - זה לא ברור לי. אני עדיין לא מצליח להבין מדוע סיפורים שאני כותב זוכים להפוך לספרים. אני חושב שמדובר באי הבנה".

דה לוקה, יליד 1950, יגיע השבוע לירושלים, שם ישתתף ביריד הספרים הבינלאומי. הוא כבר ביקר פעמים רבות בישראל, ולא רק מכיוון שהשפה העברית והתנ"ך מרתקים אותו אלא גם כי בעידן שבו אנשי רוח התאימו עצמם לאופנת העברת ביקורת על ישראל, דה לוקה סבור דווקא שהיחס כלפי ישראל הורע שלא באשמתה.

כדי להסביר את משנתו ממשיל דה לוקה את ישראל לדוד ואת אויביה לגוליית. "דוד נשאר דוד. הוא היה לוחם, היה לו צבא אדיר אבל הוא היה גם מוסיקאי וגם אמן. זה גוליית שהשתנה, והוא פחות עצום ומאיים", הוא אומר. "הטרור הפלשתיני פחות פוגע, וישראל פחות מאוימת מצבאות ערב. בנוסף, ישראל סופגת היום את כל הרגשות האנטישמיים הקיימים בעולם. בעבר, הנצרות והאיסלאם הגדולות נאבקו זו בזו על אדמת ארץ ישראל, ובסוף הקטן הוא זה שלקח את האדמה הקדושה. העולם אינו מוכן לסבול שהאדמה הקדושה היא תחת ריבונות היהדות".

גם לא העולם הנוצרי-

"גם לעולם הנוצרי קשה לקבל זאת, אבל האפיפיור הקודם, יוחנן פאולוס השני, עשה עבודה חשובה כשביקר בבית הכנסת ובמחנות ההשמדה ודיבר אל היהודים כאל אחים מרכזיים. הוא אילץ את הנצרות להיפטר מהקרום האנטישמי שלה".

אמרת פעם שאלוהים הוא הדמות הספרותית הגדולה ביותר, למדת עברית ותירגמת מן המקרא. אתה אדם מאמין-

"אני לא אדם מאמין ואני לא יכול לפנות לאלוהים. אמי האמינה מעט, אבל אבי היה סוציאליסט שלא האמין באלוהים".

אז מה הביא אותך לגלות עניין בשפה העברית-

"סקרנות לשפה הזו ולדרך שבה היהדות שימרה את השפה המקורית שלה, לעומת הנצרות שוויתרה על השפה המקורית - היוונית. התנ"ך הוא לא ספרות, גם אם התרגום שלי לתנ"ך הוא מאוד ספרותי. זה ספר על התגלות של האל לקהילייה קטנה שבה הוא בחר. אני שמח שהעבודה שעשיתי מצאה חן הן בעיני היהודים, הן בעיני הנוצרים".

"מעודד מהמהפכה במצרים"

דה לוקה פופולרי מאוד בישראל מאז "הר אדוני" הזכור לטוב. הרומן האחרון שלו שתורגם לעברית הוא "היום שלפני האושר", שהוביל את רשימת רבי המכר של איטליה וצרפת במשך שבועות רבים. הסופר הנפוליטני יכול היום להתרווח בביתו בסיפוק רב. מי ששנים ארוכות עברו עד שספרו הראשון יצא לאור, כבר הספיק לכתוב ב-21 שנים כ-30 ספרים. עד שהתפרסם מכתיבתו היה דה לוקה פועל במפעלי פיאט בטורינו, נהג משאית הומניטרי בבוסניה, פועל בניין ואף סבל. כיום, לדבריו, הוא לא שוכח או מדחיק את הזמנים ההם. להפך, הוא גאה במאבקים שניהל באיגודים מקצועיים (Lotta Continua) ובפרק עבודת הכפיים שלו באיטליה, בצרפת ובאפריקה.

כבר מגיל 5 חש דה לוקה מעורבות פוליטית: מעבר הוריו לשכונה אמידה יותר של העיר נאפולי עוררה בו רגשי בושה, "על כך שחייך טובים מחייו של אדם אחר". לדבריו, "נאפולי של שנות ילדותי היתה עיר תחת שלטון אמריקני, כיוון שאוניות הצי השישי השתמשו בנמל שלה". בליל השפות והנוף המיוחד של העיר השפיעו על חייו ועל כתיבתו - שעוסקת בנאפולי כמעט תמיד. כשאני שואל אותו על השילוב שכה מעסיק אותו - נאפולי ואמריקה - מסביר דה לוקה שהכל טמון בשורשים. "סבתי הגיעה מאלבמה והכירה את סבי הנפוליטני, אדון דה לוקה. אבל את שמי המקורי, הארי ב-H, קיבלתי על שם הדוד מאמריקה. דם אמריקני זרם בעורקיי, וזה הפריע לי".

למה-

"נאפולי היתה אז עיר תחת שלטון אמריקני. אוניות הצי השישי השתמשו בנמל שלה לצרכים אסטרטגיים והרחובות היו מלאים בחיילים אמריקנים. הם היו משתכרים, ונאפולי הפכה לבית הזונות של החיילים האמריקנים. היא היתה מעין סייגון או מנילה, כך שאני זוכר את תחושת הדחייה מהאמריקנים בצעירותי".

ומה לגבי נאפולי של ימינו-

"העיר שבה גרתי כבר לא קיימת. היום נאפולי היא כבר לא עיר של הדרום אלא עיר עם בעיות של ערי הצפון באיטליה - בעיות הגירה, לדוגמה. נאפולי של שנות ה-50 היתה עיר קשה: העיר הצפופה ביותר באיטליה, עם כולרה ועם אחוז תמותת התינוקת הגדול ביבשת".

לדברי דה לוקה, הוא מבין שהוא מגיע לישראל בתקופה מרתקת, לנוכח השינויים שעוברת השכנה מצרים. "אני מוקסם ממה שקרה שם", הוא אומר, "אנחנו חוזים במאמץ למצוא את הדרך לחיות באופן דמוקרטי. אפשרויות רבות נפתחות. ראיתי כמו כולם את התמונות. לא ראיתי המון שורף דגלים, לא ראיתי שנאה לזר. ראיתי מפגינים נושאים כרזות ושלטים בשפה האנגלית. זה דבר מעודד".

ובכל זאת, הסיקור הרומנטי שקיבלה המהפכה במצרים קיבל פרשנות הרבה יותר ריאלית בישראל. אתה יכול להבין את זה-

"לישראל יש תמיד סיבות טובות לדאוג. אבל הפעם השינוי שמתחולל אצל השכנה הגדולה הולך בדרך הנכונה והצודקת. אני רואה שינוי שמעניק סיכוי לשלום ולמימוש פוטנציאל גדול באזור".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו