טירנה בוטביקה-לסרי פותחת את דלת העץ הכבדה בבית רחב הידיים בהרצליה פיתוח. היא שוכרת את הבית הזה עבור לקוחותיה במרכז הארץ, אבל מבחינתה בסיס האם הוא באר שבע. כל מה שהיא יודעת עלי - או אם לנסח את זה נכון יותר - כל מה שאני סיפרתי לה על עצמי, הוא שאני חגית מ"ישראל היום". בלי שם משפחה, בלי שביב מידע נוסף. מייד בהתחלה היא מציעה לי ארוחת בוקר בקול חם וסדוק מעישון סיגריות. בסוף המפגש היא גם תציע ארוחת צהריים. כזו היא. חמה, בלתי אמצעית ובעלת יכולות קומוניקטיביות יוצאות דופן. בתווך יהיה גם "הקפה" השחור, בה"א הידיעה, שישנה לחלוטין כל מה שאני חושבת או לפחות חשבתי על מנבאי עתידות למיניהם.
תלתליה הזהובים משווים לה מראה נערי, אף על פי שהיא כבר בת 43. היא לובשת סוודר ורוד, ג'ינס ונעלי קרוקס. פניה חפים מכל איפור. גם לקראת הצילום היא מסרבת להתאפר. "בשביל מה להתאפר-", היא משתוממת. "זה רק בזבוז זמן מול המראה". במבט שני ובוחן מעט יותר נגלים הלוגואים הקטנים של פרטי לבושה. על פרקי ידיה צמידי קרטייה ושעון יוקרתי. דיסוננס בולט ניכר בין פשטות המראה ליוקרת הפריטים. לטענתה, כל המותגים היוקרתיים הם מתנות מלקוחות מרוצים.
אנחנו מדברות קצת על הקריירה שלה, שנעה בין הרצליה פיתוח לכיכר המדינה ולנסיעות עבודה רבות עם אנשי עסקים לחו"ל, וגם על החיים הפרטיים שמתרכזים בבאר שבע עם הבן עמית בן ה-9 ועם הגעגועים העזים לבעלה מנשה שנפטר לפני שנתיים. אני מקשיבה רוב קשב, אבל לא מצליחה להסיר מחשבותיי מה"קפה", כך היא מכנה תמיד את הסשן שהיא תעשה לי בעוד כמה רגעים כדי שאוכל לחוות אותה כמו שצריך.
הטורקי הקטן, בכוס חרס לבנה ואובלית, מוגש על שפת הבריכה של וילת השרד. מה יש שם בפנים? אני מתעניינת. "טורקי של עלית. זה הקפה שאיתו אני עובדת. לא מוותרת עליו בעד שום קפה שבעולם. גודל הגרגירים שלו הוא בדיוק הגודל שאני צריכה כדי שהכל יצטייר לי כמו שצריך".
לעצמה היא מוזגת נס קפה של עלית. "זה מה שאני שותה", היא מסבירה. "לא נוגעת בקפה שחור. ראית פעם מוכר פלאפל שבסוף היום יאכל פלאפל-".
הפעם האחרונה ששתיתי טורקי קטן היתה בצבא. הטעם מר. היא קולטת שאני מעווה את הפרצוף ואומרת: "נו, הכוס קטנה בכוונה. את לא בבית קפה. לא חשוב מה הטעם של הקפה. את גם ככה לא תזכרי אותו. תזכרי רק את מה שאני אגיד לך".
בשלב לגימת הקפה אני כבר מחבבת את האישה המאתגרת הזו, אבל מצפה בכיליון עיניים. השיחה קולחת והקפה כבר מגיע לקרקעיתו, ואני מתחילה לנוע בחוסר נוחות בכיסא שעל שפת הבריכה. נדמה לי שאני מתרגשת.
"שנרד למטה-", היא רומזת שהגיע הזמן לדבר האמיתי.
"את תגידי רק דברים טובים, נכון-", אני מנסה לכוון את האנרגיות לקראת הקריאה, אבל טירנה עונה בלי להניד עפעף: "מאמי, אם את רוצה לשמוע מחמאות ושיהיה בסדר, תלכי לאמא שלך. זה גם בחינם. אני אומרת הכל. גם טוב וגם רע. השאלה היא איך אומרים את הדברים. אני משקיעה המון אנרגיה בלחשוב איך להציג את הדברים".
מה לי ולכל הגעשעפט הזה-
מודה ומתוודה - מעולם לא הייתי אצל מגידי עתידות למיניהם. קוראות בקפה, פותחות בטארוט, מכשפות עם כדור בדולח, מתקשרות עם חייזרים ואפילו אסטרולוגיות מחוננות - על כולן שמעתי מהסביבה בכל פעם שהייתי בצומת משמעותי בחיי או כשהתמודדתי עם דילמה קשה, ובכל פעם סירבתי מחדש. כי אני רוצה להישאר עם הרגליים על הקרקע. לא בשבילי כל טיפולי ה"הולה-בולה", לא מתאים לי כל הגעשפעט הזה.
אנחנו יורדות לקומת המרתף של הווילה המטופחת. חדר הקבלה קריר וחשוך, צנוע. לא הולם את הוד והדר שאר הבית. שולחן, מפה, נרות על מדף, תמונה בודדת על קיר. שום דבר שיסיט את תשומת הלב שלי. או שלה.
הקפה שלי כבר הפוך. מבחינתי יש מולי רק גיבובים של גרגרי קפה שחור על הצלחת ובכוס עצמה. היא מסבירה לי מה הולך לקרות, כמו שחקנית שמחממת את הקהל שלה להצגת יחיד, ומתחילה לירות מילים בשטף דיבור שנכנס לסוג של טראנס.
היא פותחת את הפה ואני שומטת את הלסת שלי. בולעת בשקיקה כל מילה ומהנהנת. ושוב מהנהנת. ושוב מהנהנת. הלוואי שהייתי יכולה לכתוב כמה שהיא טעתה, היה לי סיפור עיתונאי מצוין וגם חותמת רשמית על התזה שאיתה הגעתי אליה, שכל הממבו ג'מבו הזה הוא בעצם שטויות במיץ עגבניות.
אבל טירנה לא טועה. היא חושפת בפניי פרטים אינטימיים שאף אחד לא יודע עלי. גם שיחות מקדימות שאולי היו לה, כפי שטוענים כמה מהמקטרגים, עם מכריי לא היו יכולות לסייע לה להגיע למידע האינטימי שהיא חשפה. אין מצב שהיא יודעת מ-X על מה שקורה עם Y. היא יורדת לרזולוציות מפתיעות ומצליחה להמם אותי לחלוטין.
אחרי פחות מחמש דקות אני מבינה את כל מי שנוהר למפגשים האלו. אדם ניטרלי שלא הכרתי עד לפני רבע שעה יושב מולי ומעניק לי תמונת ראי מדויקת ומנותחת להפליא של חיי. ואני רוצה לשמוע עוד, ועוד.
"מי זו מיטל-" (השם האמיתי שמור במערכת), היא שואלת ומשאירה אותי חסרת מילים.
"די! מאיפה הבאת עכשיו את מיטל-", אני מבקשת לברר.
היא מראה לי את כוס הקפה שלי. על דופנותיו מצוירות בבירור אותיות כתב היוצרות את המילה מיטל.
שכלתנית, רגליים על הקרקע, הרוח ממני והלאה - "מיטל" (זו שלדברי טירנה "עושה עלי עין רעה כבר שנים", ואני בתוך תוכי ידעתי את זה אבל אף פעם לא העזתי להגיד לאף אחד - אפילו לא לעצמי) שברה לגמרי את כל הפאסון שניסיתי להחזיק עד אותה שנייה.
הסשן נמשך כ-20 דקות. בזמן הזה היא מספרת לי על העבר ונותנת לי הוראות להווה הקרוב. מזרזת את טיפול השיניים של הבת הקטנה, שרק אלוהים וחברת אורנג' יודעים שבאותו הבוקר הכנסתי תזכורת לנייד תחת הכותרת: רופא שיניים. גם את העתיד היא רואה, ומציידת אותי בהוראות ההפעלה. היא יורה אותן בשצף קצף בטון סמכותי ומרגיע, שמהדהד באוזניי שעות רבות אחרי.
כשאנחנו מסיימות לוקח לי כמה דקות לאסוף את עצמי. כמו אחרי מסאז', כשהגוף עדיין הלום, מבקש לנמנם, ככה עכשיו הנשמה שלי. בהלם. אני בהלם מהחוויה, ואני מרגישה מבוכה על כך שאיני יכולה להסביר מה לעזאזל קרה כאן כרגע.
מכורה לקפה - של הלקוחות
טירנה נולדה לאם ממוצא מצרי ולאב מרוקאי בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. היא היתה הטירנה הראשונה בארץ, שנקראה כך על שם מצרי טיראן. "אבא שלי נפצע במלחמה, אמא שלי באה לבקר אותו בבית חולים ונשארה ללדת". כל העיתונים דיווחו על לידתה של הטירנה הראשונה, אבל עברו עוד כמה שנים עד שנולדה גם אגדת הקוראת בקפה.
את ילדותה העבירה בבאר שבע עם חמישה אחים ואחיות כילדת טום בוי שהעדיפה משחקי כדורגל על ברביות. יום אחד, כששבה מבית הספר, היא הצטרפה לאמה ולחברתה שישבו במטבח ושתו קפה. ספל הקפה של החברה היה הפוך בכיור. "לא יכולתי להתעלם ממנו", מספרת טירנה על הפעם הראשונה שקראה בקפה. "פתאום הכל זז מולי כמו סרט וידיאו וראיתי בדיוק מה עובר על האישה הזו.
"אמרתי לה: 'אז למה היית צריכה להתעקש איתו על העניין-', והלכתי לחדר, אבל היא רדפה אחריי עד החדר ובתוך דקות התברר שקלעתי בול לגבי מריבה רצינית שהיתה לה ולבעלה".
מאותו רגע כל תושבי הסביבה רצו לשתות איתה קפה ולברר מה יהיה. חברים לבית הספר, מורים, מפקדים בצבא, שכנים שפגשה בסופר - כולם מבקשים עצה, מחפשים נחמה, שואפים ממילותיה את התקווה. בהתחלה היא דייקה והרגישה שזה חזק ממנה, שלא תמיד בא לה להגיד מה יהיה ואיך לנהוג - אבל בכל פעם שכוס קפה מתהפכת לה מול העיניים היא לא יכולה להגיד לא.
אחר כך למדה גם לבקש תמורה. קריאה בקפה תמורת גלידה או מנת פיצה; קריאה בקפה תמורת פינוקים בשק"ם כשהיתה חיילת. ואז הגיע שלב קבלת קהל מסודרת והפיכת מתת האלים לעבודה של ממש. "זו אהבת חיי. אני מכורה לעבודה שלי. אם תיתני לי עכשיו לבחור בין נופש לבין פגישות עם לקוחות, אין ספק שאני בוחרת בלקוחות שלי. אני חיה כל היום בסרט וכל לקוח או לקוחה הם סרט חדש. חיים חדשים, עלילה חדשה, דמויות חדשות. מה יותר כיף מזה? זה סיפוק אדיר מבחינתי, לדעת שאני עוזרת לאנשים".
בשנים האחרונות מרבה טירנה לעבוד בחו"ל. נשות עסקים, יהלומנים, סוחרי טקסטיל ואילי נדל"ן שהיא שומרת על פרטיותם בקנאות מטיסים אותה ברחבי העולם. כ-20 קפיצות בשנה לטורקיה, לרומא, לניו יורק ולפאריס. מחלקות ראשונות, נהגים פרטיים ומלונות פאר הם חלק משגרת חייה, אבל טירנה מתעקשת להיות הבאר-שבעית הצנועה.
"הרבה פעמים ישבתי בפגישות ואנשים חשבו שאני השליחה של האוכל. זה בסדר גמור מבחינתי. מתאים לי להיות אשת צללים. זה מה שאני".
את שולטת באנגלית-
"לא יודעת אנגלית", היא עונה בכישרון קומי ועיניה בורקות. "בשביל מה אני צריכה לדעת אנגלית בדיוק? המספרים הם אותם המספרים בכל השפות, ואם צריך אז מביאים לי מתורגמן, למרות שמבחינתי זה כמו לצפות בסרט מדובב, אני מאבדת את כל הניואנסים הקטנים.
"בשביל לדעת מי יושב מולי, אם הוא נוכל או הגון, אני לא צריכה לדבר איתו, אני פשוט מרגישה אותו. אני כן יודעת לקרוא את המשק ובהחלט מבינה בכלכלה, אבל בשורה תחתונה אני צריכה לראות את בני האדם שיושבים מולי ולחוש אותם".
את בעצם משתתפת בהחלטות ששוות מיליונים-
"תביני, אני מייעצת לאנשים מאוד עשירים בכל התחומים, עד רמת בחירת המזכירה והנהג. הם לא יכולים להרשות לעצמם למעוד עם אנשים לא אמינים. וכשאני עובדת איתם, אני לא רואה מולי את כל המיליונים בבנק. אני רואה אנשים, כמוני, כמוך, שזקוקים ליד מכוונת. הרי אותם עשירים, לא באמת מפרגנים להם. אם הם מצליחים לועגים להם ש"כסף נדבק לכסף" ואם הם מועדים, שמחים לאידם. אני אי של שפיות בכל הטירוף של החיים שלהם, עלי הם סומכים.
"אני מחוברת גם לנשים שלהם ומייעצת להן בכל בלי להוציא החוצה שום פרט. אלה נשים שמוציאות בלי למצמץ 60 אלף דולר על שמלה לאירוע. ואני, כשאני חוזרת לשוק של באר שבע אני מבסוטה עד הגג שמצאתי שמלה ב-30 שקל. אני מאזנת את כל חיי הפאר האלה, אבל בסופו של יום אני עובדת עם אנשים".
אני מציפה נטו את הבנאדם
תסבירי לי בדיוק מה את עושה שם "בקפה", שאלתי את טירנה עוד לפני שחוויתי את זה על בשרי.
"אני קוראת בקפה עבר ועתיד ונוקבת גם בשמות. פותחת נטו על בנאדם ורואה ענייני בריאות, רגשות, משברים, ילדים, טראומות, מחלות. הכל. אני בעצם מציפה את כל האינפורמציה מול הלקוח, הרבה פעמים בעצם מדברת במקומו. תוך כדי שאני מדברת אני רואה שאנשים כבר מקבלים בעצמם החלטות, נרגעים. אני פשוט הייתי שם כדי 'להקיא' את כל האינפורמציה וזה מה שאני עושה הכי טוב. לא יכולה להתכחש למי שאני, תאמיני לי שניסיתי. זה לא עובד".
בדרך למרתף היא הראתה לי בנייד תמונות של בנה היחיד עמית, בן ה-9. הוא נולד אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות ומתגורר לבד עם אמו בבאר שבע. כבר שנתיים עברו מאז שבעלה, מנשה בוטביקה, קבלן באר-שבעי, נפטר ממחלה קשה, וטירנה עדיין מסרבת להאמין. "ניסיתי לשחד את מלאך המוות, לא כל כך הלך לי", היא מתבדחת, ולאורך כל הראיון מדברת עליו בלשון הווה. "אני עדיין קונה למנשה את העוגיות שהוא אוהב, עדיין מכינה את הסלטים שהוא מעדיף. לפני שבועיים חגגנו לעמית יום הולדת תשע, וכמה שהוא היה חסר.
"לא הייתי מוכנה נפשית לקושי העצום הזה", היא מודה ומוסיפה שלעצמה ולבני משפחתה היא לא פותחת בקפה בגלל שהיא מפחדת לגלות דברים. ולשאלתי המתבקשת היא עונה: "כן, ידעתי לומר בדיוק מתי מנשה יעצום את העיניים וימסור נשמתו לבורא".
זאב רווח היה חבר קרוב של בעלה ז"ל ואף שימש סנדקו של עמית: "טירנה היא אישה שהייעוד שלה הוא לעזור לאנשים והיא עושה את זה מדהים. מעבר ליכולות שלה, היא אדם בעל לב זהב. כשיש לי כל מיני התלבטויות היא ישר מציעה 'קח, תשתה קפה' ואנחנו יושבים על העניין. אבל בראש ובראשונה היא חברה".
אורנה אנג'ל, סמנכ"לית שיכון ובינוי, הכירה את טירנה דרך חברה משותפת דווקא כשטירנה היתה עסוקה בלאסוף את השברים בעקבות מות בעלה. "טירנה היא מלאת אור. בן אדם טוב ואמיתי. בעידן כל כך חשוף כמו שלנו כל אדם צריך לטפל בעצמו, וזה כשלעצמו אתגר גדול. אחד בוחר בפסיכולוגים, אחרים ברבנים, בקואוצ'רים או בוויפסנה ויש מי שילך לטירנה, וזה הכי לגיטימי בעולם".
"את באה אלי אחרי שאת עושה מה שאמרתי לך, כן-", היא ספק שואלת ספק פוקדת בסוף הפגישה.
לא בשבילי טיפולי ה"הולה-בולה" האלה. סליחה, אני שכלתנית מדי. שלא לציטוט אני יכולה להודות שקבענו שבעוד חודש אני מסיימת את כל המשימות שהטילה עלי, ואני אצלה.
* * *
הסופר רם אורן: טירנה היא ההשראה לספר "כוח עליון"
בתחילת שנות ה-90 הגיע רם אורן במסגרת עבודתו כעורך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לטירנה, הקוראת בקפה מבאר שבע. הוא התיישב מולה מסויג וסקפטי וחיכה למוצא פיה.
"אתה בעיצומו של כתיבת ספר, ולספר הזה תהיה הצלחה כבירה. אין לך מה לדאוג", אמרה לו בטוחה בעצמה. "הייתי בהלם", משחזר אורן. "אחרי שני ספרים שכתבתי ונדחו בכמה וכמה הוצאות ספרים, התיישבתי לכתוב את 'פיתוי'. אף אחד לא ידע על קיומו של הספר הזה. והנה אני יושב מול האישה הזו, שותה קפה, היא הופכת אותו ומתחילה לשתף אותי בכל כך הרבה פרטים אישיים של חיי, כאילו היא גדלה איתי מגיל אפס.
"אני באמת לא יכול להסביר את הכוחות שלה. אין לי שום תשובה אינטליגנטית לעניין ואני גם לא מתיימר להבין את העניין. פשוט יש לה את זה. הקפה מבחינתה הוא רק כלי שממקד את המחשבות שלה, אבל יש לה הרבה מעבר. היא קיבלה מתנת אלוהים והיא מתעלת את הכישרון הזה כדי לעזור לאנשים - בצניעות, בלי בולשיט מיותר, אף על פי שהיא לגמרי הפכה להיות אשת העולם הגדול.
"היא שימשה לי השראה לספרי 'כוח עליון', שעסק במיני אנשים עם כוחות מיוחדים. היא עודדה אותי לסיים את הספר הראשון שלי. הייתי על פרשת דרכים בחיי, כמעט מיואש מהכתיבה, והיא נתנה לי את ה'פוש' שהייתי זקוק לו. אין בי שום בושה להודות בעניין. היא ממש סוג של 'אינסטנט פסיכולוגית', ולא צריך לשכב שנה שלמה על הספה ולהוציא הון תועפות. בכל פעם שאני הגעתי להיוועץ, תמיד היו פנים מוכרים בחדר ההמתנה. חברי כנסת, סלבריטאים, אנשי עסקים, תמיד פגשתי מישהו שהוא משהו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו