"ההשתלות בוצעו באיזה חור בג'ונגל, קופים הסתובבו בתוך בית החולים"

בסיפור הזה יש הכל. חולים אנושים שנואשו מההמתנה להשתלה ומוכנים לעשות הכל כדי לזרז את התהליך, אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית קשה ומוכנים למכור איבר מגופם ורופאים בכירים שמואשמים בהקמת רשת של סחר באיברים, בייחוד כליות, שגרפה מיליוני דולרים. ויש אפילו בית חולים אחד בסרי לנקה, שבמסדרונותיו מסתובבים קופים, ובחדריו מנותחים חולים ישראלים.

במאי 2015 הוגש כתב אישום חמור נגד שבעה ישראלים ברשת ישראלית לסחר באיברים, שפעלה בשנים 2014-2008, ובהם פרופ' זכי שפירא, לשעבר מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון. על פי התביעה, הרשת ניצלה את המציאות הישראלית הקשה שבה חולים אנושים ממתינים ממושכות בתור להשתלות, תוך ביורוקרטיה מתישה וציפייה לאיברים שמגיעים לא פעם באיחור, או שאינם מגיעים כלל. לא מעט חולים הסכימו לשלם כסף רב תמורת ההשתלה.

תמלילי החקירות של הנאשמים, שהגיעו לידי "ישראל היום" ומתפרסמים כאן לראשונה, חושפים את דרך פעולתה של הרשת. מהתמלילים עולה כי כל השתלה יצאה לדרך כמו מבצע צבאי, ולכל גורם היה תפקיד מסודר - החל מאיתור החולה, דרך איתור האדם שממנו ייקצרו האיברים ועד מציאת בית החולים.

פרופ' שפירא סיפר בחקירתו: "החולים בארץ מתים כשהם מחכים להשתלה, והם לא יכולים לחכות עוד... בארץ אין מספיק איברים, וההשתלה מגורם חי כרוכה בוועדות שלא תמיד מאשרות, כי הכל תלוי ברושם שעשה התורם על הוועדה".

על פי כתב האישום, הרשת עסקה בסחר בכליות מתורמים חיים, ובשנות פעילותה הניבה לחבריה ממון רב. תורמי האיברים, רובם ישראלים, היו אנשים קשי יום שעשו זאת תמורת תשלום, כאמצעי להיחלץ ממצבם הכלכלי הקשה. אלא שלאחר ההשתלה, כך נטען, הופקרו רבים מהם, ומצבם הבריאותי נפגע עקב חוסר טיפול ומעקב אחר החלמתם.

בכתב האישום נטען כי פרופ' שפירא, שהיה חלק אינטגרלי ממערך ארגון ההשתלות הבלתי חוקיות, נעזר במוניטין שהיה לו על מנת לסייע למערך כולו בגיוס מושתלים פוטנציאליים, והיה אחראי גם על בחינת המסמכים הרפואיים של המושתלים והתורמים ועל בחינת איכות בתי החולים והרופאים שביצעו בפועל את ההשתלות בקוסובו, באזרבייג'ן, בסרי לנקה, בטורקיה ובמדינות נוספות.

אביגד סנדלר (67) מפתח תקווה מואשם שהיה אחראי על איתור החולים ועל ארגון ההשתלות הבלתי חוקיות בקוסובו, באזרבייג'ן ובסרי לנקה;

בוריס וולפמן (31) מאשדוד, שכונה "הרמטכ"ל", מואשם שהיה בתחילת הפעילות ממונה על איתור תורמים, ומאוחר יותר התקדם והפעיל מערך מורכב לצורך ביצוע השתלות בלתי חוקיות בסרי לנקה ובטורקיה;

משה הראל (55) מרמלה, שזכה לכינוי "הגמד", מואשם שיצר בטורקיה קשר עם רופא משתיל מקומי, ואף איתר חולים הזקוקים להשתלה;

מרים רבינוביץ' (67) מחולון מואשמת ששימשה מתווכת להשתלות בלתי חוקיות, ובהמשך אף איתרה חולים להשתלות;

אלברט מרדכייב ורויני שימשישווילי, תושבי אשדוד והרצליה וחבריו של וולפמן, מואשמים שהיו חלק ממערך ההשתלות בסרי לנקה ובטורקיה, ובין היתר קיבלו שם את החולים והתורמים ודאגו לכל צורכיהם. הם מואשמים גם שהציגו מצג שווא בוועדת האתיקה של בית החולים שלפיו הכליה ניתנה ללא תמורה, ואף דאגו להעברת התשלום לתורמים.

משפטם של השבעה ייפתח בשבוע הבא בבית משפט השלום בתל אביב.

שיעור תרומות האיברים הנמוך בישראל הביא לכך שאנשים מחפשים איברים להשתלה בחו"ל, דבר שהיה כרוך ברוב המקרים בסחר באיברים. כתוצאה מכך נכללה ישראל עד שנת 2008 ברשימה השחורה של ארגוני הבריאות העולמיים בנושא סחר באיברים. עד אותה עת היו קופות החולים מממנות למבוטחים שלהן חלק מעלות ההשתלות שבוצעו בחו"ל.

במאי 2008 נכנס לתוקפו חוק ההשתלות. אם עד אז היה משרד המשפטים מעלים עין מהשתלות בלתי חוקיות שנעשו בחו"ל וניצלו את התחום האפור, החוק הפך כל פעילות של סחר באיברים לעבירה פלילית שהעונש עליה עשוי להגיע עד שלוש שנות מאסר.

החוק נועד למגר את התופעה החמורה של סחר באיברים, שבה יש ניצול של המצוקה הבריאותית של המושתלים והמצוקה הכלכלית של תורמי האיברים. חוקים דומים נחקקו במדינות רבות. באותה שנה אף חתמה מדינת ישראל על הצהרת איסטנבול, הצהרה בינלאומית שהציבה עקרונות למניעת סחר באיברים.

החוק אוסר על קבלת תמורה עבור איבר שנלקח מגופו של אדם חי אחר שאינו קרוב של מקבל התמורה מדרגה ראשונה, וכן אוסר על מתן תמורה עבור איבר שניטל מגופו של אדם חי והושתל בגופו של אדם אחר, שאינו קרוב של נותן התמורה מדרגה ראשונה. תשלום שניתן לתורם מדרגה ראשונה לא נבדק (ובכל מקרה, לא ניתן להוכיח אם התשלום הוא עבור התרומה, עזרה משפחתית או מתנה).

בנוסף, החוק אוסר על תיווך או על קבלת תמורה בעד תיווך בין תורם לנתרם, במישרין או בעקיפין, לשם נטילת איבר אסורה או השתלת איבר אסורה.

לצורך ביצוע השתלות בישראל הוקמה "ועדת הערכה" בת חמישה חברים, שדנה בבקשות לנטילת איבר מגופו של תורם לשם השתלתו באדם שאינו קרובו. החוק קובע כי הוועדה תאשר בקשה כזו רק אם שוכנעה כי התורם מתאים למתן התרומה מבחינה רפואית ונפשית, וכי אין במצבו הרפואי והנפשי משום חשש לסיכון בריאותו או לפגיעה בתפקודו עקב התרומה, החורגים מהסיכון הרגיל בפעולות כאלו.

על הוועדה הוטל גם לבחון אם הסכמת התורם ניתנה מרצונו החופשי, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי, כלכלי או אחר.

הקושי במציאת איברים להשתלה הביא יזמים לפעול בשוק השתלות האיברים הבלתי חוקיות, שמצאו לחולים שנלחמו על חייהם ושיוועו לעזרה נתיבים מקבילים בחו"ל. כך, למעשה, נולדה הרשת שאנשיה עומדים עתה לדין.

פרופ' זכי שפירא (בחלוק ירוק) נעצר בטורקיה ב־2007. בעקבות דרמת ירי במרפאה // צילום: ממשלת קוסבו

•  •  •

על פי כתב האישום, תחילתה של הפרשה בשנת 2008. החוליה הראשונה בשרשרת היתה אביגד סנדלר, שדאג לאיתור חולים הזקוקים להשתלת כליה, וקיבל מהם תמורה כספית כדי למצוא עבורם כליה מתורם חי מתאים. סנדלר דיווח למשה הראל מהו סוג הדם הנדרש לו עבור החולים, כדי שיאתר עבורו תורמים מתאימים.

בשלב הזה נכנס לתמונה בוריס וולפמן, שהיה אחראי על גיוס התורמים. לצורך כך, נטען בכתב האישום, הוא פירסם מודעות בעיתונים בשפה הרוסית בארץ שלפיהן דרושים תורמי כליה תמורת סכום כספי גבוה. אנשים נזקקים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, שנענו למודעה, הסכימו לנטילת כליה מגופם תמורת הבטחה לתשלום של כעשרת אלפים דולר. הם הוטסו למרפאת "מדיקוס" שבפרישטינה, בירת קוסובו, ושם "נקצרה" כליה מגופם. הכליות הושתלו במרפאה בגופם של החולים שנזקקו להשתלה. המושתלים שילמו עבור כל התהליך סכום של 100-70 אלף יורו כל אחד.

הניתוחים בקוסובו נפסקו בנובמבר 2008, לאחר שצעיר טורקי, שכלייתו נקצרה ממנו זמן קצר לפני כן, התמוטט בשדה התעופה. הרשויות בקוסובו פשטו על המרפאה, וההשתלות הבלתי חוקיות בקוסובו הופסקו.

•  •  •

"המדינות העיקריות בהתחלה היו מדינות דרום אמריקה וארה"ב, ואחר כך ארצות כגון טורקיה, אסטוניה, גרוזיה, הודו והפיליפינים, שם בתי החולים אפילו סיפקו את התורמים", סיפר פרופ' שפירא בחקירתו, "כל העולם עושה. במצרים היה ישראלי שהתחפש לערבי ונסע לשם.

"בדרך כלל המקומות מתפרסמים גם על ידי המושתלים, שחוזרים משם ואומרים שעברו ניתוח. עשרים אחוז מהממתינים להשתלה בישראל מתים מדי שנה, ובמדינות אחרות אחוז התמותה נמוך יותר. שם הם הרבה יותר ליברלים ופחות נוקשים".

אביגד סנדלר // צילום: גדעון מרקוביץ'

מחקירתו של בוריס וולפמן ניתן להבין את היקף המעורבות של כל אחד מחברי הרשת. לדבריו, "בסרי לנקה היו כמה אנשים, שלפי השמועות היו אחראים על כל נושא ההשתלות. הם לא עבדו בבתי החולים, אלא היו אנשי עסקים. וזה לא בן אדם אחד, זו קבוצה שלקחה בלעדיות על כל תחום ההשתלות שם.

"התפקיד של אלברט מרדכייב היה ליווי החולים, והתפקיד של אביגד סנדלר היה להפנות את החולה לסרי לנקה ולמצוא השתלה. מרים רבינוביץ' היתה מפנה חולים שלה לסרי לנקה דרך רופא מתל השומר, שהיה מכין את הדו"ח הרפואי".

וולפמן נשאל מהו אותו דו"ח רפואי, ומסביר: "סיכום מחלה, נקרא לזה ככה, של חולים שרצו לחזור לארץ לאחר ההשתלה. עם פרופ' זכי שפירא, שגם היה מכין סיכום מחלה, לא יצא לי לעבוד, ולכן אני לא בקיא כל כך בפעילותו. אני עבדתי אצל סנדלר בתיירות מרפא, אבל כשהיה מקרה פה, מקרה שם, הייתי מפנה לסרי לנקה. לגבי חולים שמרים הביאה, היינו מפנים אותם ישר לסרי לנקה.

"בהתחלה המחיר עבור חולה שרצה השתלה היה זול, 120 אלף דולר. אחר כך החבר'ה האלה, שבאמת טיפלו בכל הנושא, החליטו להעלות את זה בתדירות כל הזמן, ואז זה היה 135 אלף דולר כולל השתלה, בתי מלון וכל ההוצאות".

"היינו מפרסמים מודעות בעיתונים", סיפר וולפמן בחקירתו, "בן אדם היה מתקשר שהוא רוצה לתרום כליה, ו־י', שעבד איתי וניהל ביחד איתי את הקשר עם התורמים הפוטנציאליים, היה נפגש איתו. היינו נפגשים עם התורמים בבתי קפה או כל מקום ציבורי אחר. אני זוכר מקרה אחד שנפגשנו בעזריאלי.

"י' היה מסביר לו לא פעם אחת, אלא עשרות פעמים, מה ההשלכות, מה זה לתרום כליה, ומה זה להיות עם כליה אחת. היה מסביר על תופעות הלוואי ומברר אם המשפחה הסכימה, אם כולם יודעים את זה ואם אף אחד לא לוחץ עליו. הוא היה שואל למה הוא רוצה לתרום ומסביר לו שזה באמת דבר שיכול להציל חיים, אבל כמובן שרק הוא יכול להגיע להחלטה.

"י' גם היה מספר להם שהתהליך מתבצע במדינה אחרת, וצריך לטוס לשם ולעבור שם את הניתוח, וזה יכול לקחת זמן. כשהתורם רצה לקבל עוד אינפורמציה, היינו אומרים לו שכשהוא יפגוש את משה הראל בטורקיה, כי שם הוא גר, הוא יסביר לו את שאר הדברים וייתן לו את כל התדריך.

"משה אמר לנו לתת לתורם עשרת אלפים דולר, והוא היה משלם לנו 3,000 דולר ביחד (על התיווך)".

מאחר שלכל אחד מחברי הרשת היה תפקיד מוגדר, לא כולם הכירו זה את זה. התקשורת עברה בין הגורמים הרלוונטיים, לעיתים רק בטלפון, ואפילו לא במפגשים פנים מול פנים.

שני חברי הרשת שעבדו בצמוד הם פרופ' שפירא ואביגד סנדלר, שעל פי כתב האישום, פעלו יחד כחלק אינטגרלי מארגון ההשתלות הבלתי חוקיות בקוסובו, באזרבייג'ן ובסרי לנקה. המוניטין המקצועי שהיה לפרופ' שפירא כמומחה להשתלות סייע לו, כך נטען, בגיוס מושתלים פוטנציאליים. הוא עסק, בין היתר, בבחינת המסמכים הרפואיים של המושתלים והתורמים ובבדיקת איכותם של בתי החולים והרופאים שביצעו את ההשתלות.

שפירא חשף בפני החוקר אירוע דרמטי שהתרחש במהלך אחד הניתוחים בטורקיה. "ישבתי בחדר ההמתנה יחד עם רופא טורקי, וחיכיתי לראות איך יסתיים הניתוח. פתאום באים שני אנשים עם חליפות שחורות ומתחילים לצעוק בטורקית.

"שאלתי את הרופא מה הם אומרים, והוא תירגם לי לאנגלית: 'אתם עושים פה משהו לא חוקי, אנחנו משטרה, תעמדו בצד'. עמדנו בצד, הם דיברו בטלפון, ואז הלכו. כשחזרתי לחדר ההמתנה ראיתי שפתחו את התיקים של החולים ושלי, וגנבו כספים. הבנתי שהם גם נסעו לדירה שלנו, ואז נסענו לשם ולא היה שם דבר.

"כשחזרתי לבית החולים הם חזרו עם עוד ארבעה אנשים, עם מכונות ירייה, התחיל ירי והם תפסו אחות ופצעו שוטר. הביאו את הימ"מ הטורקי, ובסוף הכניעו אותם ולקחו את כל (צוות) בית החולים למשטרה".

סנדלר סיפר בחקירתו כי שפירא הוא זה שהכניס אותו לתחום ולימד אותו איך ומהיכן לגייס אנשים שזקוקים לתרומות כליה. "עד גיל 27 הייתי בצבא בשריון, ואני סא"ל במילואים. כשהשתחררתי מהצבא בסוף 76' התחלתי לעסוק בביטוח. עסקתי בביטוח נטו עד לשנת 2007, אז הכרתי את זכי שפירא, שהיה מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון.

"לקוחה בביטוח שלי, שהיתה צריכה השתלת כליה, ביקשה ממני, כמי שאמור לטפל בביטוח שלה לגבי הוצאות ההשתלה, שאבוא איתה לשפירא. נפגשנו בקפה באזל בתל אביב וחיכינו לגברת. בינתיים הוא סיפר לי על תחום ההשתלות. הוא אמר לי שאם יהיה לי עוד איזה קליינט בביטוח שצריך השתלה, שאפנה אותו אליו והוא ידאג לו. כשהיא הגיעה לפגישה, הוא ראה את הניירות שלה ואמר שהיא לא יכולה לעבור השתלה.

"כעבור עשרה ימים נוצר קשר בינינו (ביני לבין שפירא)... ונפגשנו אצלו בבית בשערי תקווה. נפגשנו כמה פעמים, והוא הסביר לי כמה החולים מסכנים. במשך כמה חודשים נפגשנו והוא לימד אותי והסביר לי על התחום, עד שנהיינו שותפים.

"הוא רצה שאני אהיה הזרוע שמבצעת את כל האדמיניסטרציה סביב ההשתלות ואדאג לכרטיסי טיסה, בתי מלון, בדיקות של החולה וכו'. התפקיד שלו היה לראות את החולה ולהחליט אם הוא יכול לעבור השתלה מבחינה פיזית או לא". 

את החולים, כך העיד, היה מביא בשלב הראשוני מבתי חולים. "זכי לימד אותי מה צריך לעשות כדי להביא לקוחות. הוא אמר לי ללכת למכוני דיאליזה בבתי חולים וכאלה, ולאתר אנשים שזקוקים להשתלות. אני הייתי מברר באיזו קופת חולים הם מבוטחים. בתקופה ההיא מכבי שילמה 70 אלף דולר עבור כל מושתל, והכללית 60 אלף דולר.

"מרכז ההשתלות וגם אני היינו אומרים למושתלים אילו בדיקות עליהם לבצע בכדי שנבדוק אם הם מתאימים, אחר כך פרופ' שפירא היה בודק את תוצאות הבדיקות, וברגע שהוא היה נותן אוקיי, הייתי רץ לקופות החולים ומסדר את כל הסידורים הטכניים הדרושים לְהשתלה בפיליפינים.

•  •  •

הצלחת הרשת בביצוע ההשתלות היתה תלויה, בין היתר, ברופאים המקומיים במדינות שבהן בוצעו ההשתלות. אלה גם סייעו לחברי הרשת מבפנים עם כל הפרוצדורה. ד"ר סקיור, רופא מהפיליפינים, היה איש קשר שכזה. לדברי סנדלר בחקירתו, סקיור גבה עבור השתלה 60 אלף דולר.

"מאמצע שנת 2007 ועד שנת 2008 עבדנו מול הרופא הפיליפיני. שפירא עשה בדיקות רפואיות ונסע פעם אחת לראות את המקום ואת הרופא, ואישר אותם. בשנים האלו עשיתי איזה 10 או 11 אנשים. לי לא היה מגע עם התורמים, הכל עבר דרך ד"ר סקיור. הוא טיפל בהכל, והחולים היו עושים לו העברה של הכסף ישירות לחשבון שלו בפיליפינים.

"אני קיבלתי 10 או 15 אלף דולר לכל מושתל מהמושתל עצמו, מעבר למה שהמושתל העביר לחשבון של הרופא. קופות חולים אמרו לנו שאסור לנו לקחת מחולים יותר מ־85 אלף דולר. הם היו שולחים אלינו חולים. היו אומרים להם - 'יש משה, יש מיכאל, יש אביגד וזכי'... והם היו שולחים (את החולים) להיפגש עם כל אחד מאיתנו ולהחליט עם מי הם רוצים לעשות את ההשתלה. קופות החולים כיסו חלק ניכר מהסכום. אני לא זוכר אם קופת חולים אמרה לי שזה חוקי, אבל הם שלחו לי חולים ושילמו על זה, אז אני מניח שהכל בסדר".

בשנת 2011, לאחר נסיעות של בוריס וולפמן בכל העולם בחיפוש אחר מקומות אטרקטיביים לביצוע השתלות, כגון מקסיקו והאיים המלדיביים, החלה החבורה לבצע השתלות בסרי לנקה. לדברי סנדלר, וולפמן טען בפניו כי יש לו חוזה עם משרד הבריאות של סרי לנקה, ואף צייד אותו במספר הטלפון של רופא מקומי ששמו ד"ר שריף.

ההשתלות בסרי לנקה נעשו עם רופא הודי, בעיר קַנדי שבתוך הג'ונגלים. לדברי סנדלר, התנאים הסניטריים במקום היו ירודים מאוד, ולכן הוא ופרופ' שפירא החליטו שלמרות הכסף, הם לא מוכנים להסתכן ולשלוח לשם חולים.

"בית החולים היה באיזה חור בג'ונגל. קופים הסתובבו שם בתוך החדרים, את זה סיפר לי אחד החולים שם. כשזה נודע לי, לא רציתי לשלוח לשם, כי זה לא נראה לי ראוי. בוריס שלח לסרי לנקה שני חולים שפסלתי. כנראה שהם הגיעו אליו לבד, אחרי שנפסלו אצלי.

"אני שוחחתי עם אחד החולים שחזר משם. איני זוכר את שמו, הוא מראשון לציון, והוא סיפר לי על הקופים. אמרתי לזכי: 'בשום אופן לא נשלח לשם'. אם אני לא טועה, בית החולים נקרא ווסטרן. זכי דיבר עם בוריס בטלפון, והוא שלח לנו תמונות מהאתר שלו, וראינו שמדובר במתקן טוב".

מתמלילי החקירות עולה כי מספר האנשים שנשלחו על ידי הרשת לביצוע השתלות בחו"ל הגיע לכ־20 בשנה. כל חולה היה משלם 100 אלף יורו. הסכום הזה שימש לכיסוי כל ההוצאות הרפואיות של החולה ושל התורם, הוצאות שהייה וכרטיסי טיסה. חלק קטן מהסכום היה משולם לתורמים, והשאר חולק בין חברי הרשת, שגייסו את המושתל ואת התורם.

בוריס וולפמן (במרכז) בעת מעצרו בטורקיה. מחיר ההשתלות האמיר משנה לשנה // צילום: en dogru

מחקירתו של סנדלר עולה כי במהלך שנת 2011 הוא שלח תשעה אנשים לביצוע השתלה בסרי לנקה. וולפמן העיד כי שלח עוד כשבעה. ב־2012 שלח כל אחד מהם לבית החולים בסרי לנקה כ־14 אנשים.

"האנשים שהגיעו אל וולפמן הגיעו ממרים וממשה הראל. שם הם היו עוברים בדיקות בנוסף לבדיקות שלנו, ליתר ביטחון, וזה היה כלול במחיר. כשהיה מדובר באדם מבוגר מעל גיל 60, הם היו עושים לפעמים צנתור.

"בדיקות נוספות שהם ביקשו מהחולים לעבור הן א.ק.ג, צילום ריאות וצילום של עורק הכסל (שבירך; מ"י), כי מחברים את הכליה המושתלת לווריד ברגל, וצריך לבדוק שאין סתימות.

"בבדיקות היו בודקים גם וירוסים, נוגדנים ובדיקת נוגדנים לפלזמה פֶרֶזיס, שעלותה 5,000 דולר. הבדיקה הזו לא היתה כלולה במחיר הטיפול, והיא חייבה את האדם להגיע שבוע לפני הניתוח, מה שהאריך את השהות בחו"ל. אני הייתי סופג את עלות השהות, אבל על הבדיקה והטיפול הם שילמו. הייתי מבקש מהחולים שייקחו איתם כרטיס אשראי שאיתו אפשר לשלם על טיפולים לפי הצורך, שלא ייתקעו.

"הבדיקות לוקחות שם שלושה־ארבעה ימים, אחר כך עושים את הניתוח, ויש אשפוז של עשרה ימים בערך. אחרי עשרה ימים של אשפוז, הייתי שואל את הרופא מתי אפשר להטיס אותם בחזרה לארץ, ובהתאם להחלטתו הייתי מתאם כרטיסי טיסה בחזרה.

"כשחזרנו לישראל, היינו הולכים עם הניירת לתל השומר, שם עבדתי בעיקר עם רופא מסוים. לשאלתך - הוא לא מקבל ממני כלום. קיבל בקבוק יין בראש השנה. לשאלתך - הוא יודע שעברו השתלה לא חוקית, אבל יש טופס 17 מקופת חולים על הטיפולים האלה, ובתי החולים מקבלים אותם. ככה זה עובד".

•  •  •

הסכומים שגילגלה הרשת היו גבוהים מאוד. לדברי סנדלר, מדובר במחזורים שבשנים מסוימות הגיעו ליותר מ־2 מיליון יורו. "בשנים 2009 ו־2010 עבדתי מול בוריס באזרבייג'ן. אני הבאתי 23 חולים. כל אחד שילם 110 אלף יורו. לבוריס נתתי 95 אלף יורו, יותר נכון, החולה נתן במזומן שם, ביד. (החולים) לקחו איתם בכיס כסף, לא היה חשבון להעברת הכסף.

"אחרי הוצאות בית חולים, מנתח, תורם ותרופות, נשאר לו (רווח של) לפחות עשרת אלפים יורו לכל חולה. הם לא קיבלו ממנו קבלות. רק ממני, על הסכום שלי. 95 אלף כפול 23 זה 2.2 מיליון יורו, ואחרי הוצאות - זה 230 אלף יורו לבוריס".

למרות סכומי הכסף הגדולים שהם גבו מהחולים, ולמרות סכומי הכסף הזעומים ששילמו לתורמים, סנדלר לא מרגיש שפעל בניגוד לטובת החולים, להפך - מבחינתו הוא סייע להם לזכות בחייהם בחזרה. הוא טוען שלו באופן אישי לא היה קשר עם התורמים, אלא רק עם הנתרמים, ולהם הוא דאג וסייע.

חוקר: "האם אדם מן היישוב, שהכל בסדר איתו, יתרום לדעתך כליה לאדם שאיננו מכיר, ואפילו תמורת כסף?"

סנדלר: "לפעמים. גם בלי כסף. נכון שאפשר למצוא כאלה מקרים על יד אחת, אבל יש. לעומת זאת, אני לא מכיר אדם מכפר שמריהו שתרם כליה.

"גם מדינת ישראל משלמת לכל תורם בישראל 40 אלף שקל, ומעניקה לו כרטיס כניסה לגנים הלאומיים חינם לכל ימי חייו, ולמרות זאת אף אחד מהתורמים בשנים האחרונות, מאז יצא החוק, לא ראה אגורה".

חוקר: "האם לא ברור לך שאלה שמוכנים לתרום הם מסכנים עם צרות, ושלמעשה מדובר בניצול של המצוקה שלהם, גם אם נתנו הסכמתם לעניין?"

סנדלר: "מכיוון שאני לא מתעסק עם זה, ואני לא מכיר את האנשים פנים מול פנים, אני לא יודע. מימיי לא ראיתי תורם, לא דיברתי עם תורם, ואני לא יודע מאיזה רקע הוא בא.

"לשאלתך אם אין כאן עצימת עיניים וחוסר רצון לדעת - תשובתי שלא... התפקיד שלי במשך כל ימי חיי היה לעזור לאנשים מסכנים. פעם אחת אפילו לקחתי (לחו"ל) אדם שהיה זקוק להשתלה בחינם על חשבוני, כי לא היה לו כסף".

michali100@gmail.com 

- - - - - - - - - - - -

סניגורי הנאשמים: "ניחלץ מהעניין" 

עו"ד אורי קינן, שמייצג את הנאשם אביגד סנדלר מטעם הסניגוריה הציבורית, מסר: "הואיל והתיק מתנהל בבית המשפט, אינני מוסר תגובה ביחס לחומרי חקירה וטענות משפטיות. כל שאוכל לומר הוא שיש למרשי הגנה טובה, וצוות ההגנה בראשותי ישתמש בכל הכלים המשפטיים כדי לסייע בידו להיחלץ מהעניין".

עו"ד ניר אלפסה, שמייצג את הנאשמת מרים רבינוביץ' מטעם הסניגוריה הציבורית, מסר: "אנו נמצאים בראשיתו של ההליך המשפטי, כשחומר הראיות בתיק רחב היקף, ואנו עדיין בהליך של עיבודו ולמידתו. עם זאת, גלוי לעין חלקה השולי והלא משמעותי של הגב' רבינוביץ' בפרשה. מדובר בפנסיונרית קשת יום, נשואה לבעל חולה, ששיתפה פעולה בכל חקירותיה. כל חלקה של הגב' רבינוביץ' בפרשה נובע מכך שעבדה כפקידה בחברה, שהשתכרה שכר זעום ולא נהנתה כלל מהרווחים שהגיעו לכאורה מהחולים. כל העדויות מצביעות על כך שלא היה לה חלק בקבלת ההחלטות בחברה, ושהיא לא סייעה בהשגת תרומות כליה לחולים".

עו"ד ערן אביטל, שמייצג את פרופ' זכי שפירא, בוריס וולפמן, אלברט מרדכייב ורויני שימשישווילי, מסר: "תגובת מרשיי תימסר לבית המשפט במועד המתאים".

עו"ד לאה סיגלר, שמייצגת את משה הראל מטעם הסניגוריה הציבורית, מסרה: "מר הראל הוא אדם מבוגר ללא עבר פלילי, אזרח ישראלי תושב טורקיה, שפועל כסוכן נסיעות של חברות תעופה. מר הראל טוען בתוקף כי אינו קשור לעבירות המיוחסות לו, וכי לא היה בקשר עם חולים או תורמים, ואף לא נהנה מכספים הקשורים בתיווך בסחר באיברים. לטענתו, שמו השתרבב לפרשה רק מתוקף פעילותו כסוכן נסיעות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו