קרבי כן, יהודי לא?

קורס "נתיב" שהקים צה"ל ב-2003 וזכה לכינוי "גיור צבאי" מהווה הצלחה אדירה. כ-5,000 חיילים התגיירו בשמונה השנים האחרונות, כשבשנתיים האחרונות מספר המתגיירים בדרך הזו הגיע לכאלף. לאור ההצלחה החליט צה"ל לפתוח מסלול גיור חדש עבור חיילי מילואים.

תהליך הגיור הצבאי מורכב מקורס בן חודשיים, שאחריו יש תקופת "צינון", שבה נותנים לחיילים זמן לשקול אם הם מעוניינים להשלים את הגיור. אם כן, החיילים ממשיכים לעוד שני סמינרים בני שבועיים כל אחד. כל התהליך לוקח יותר מחצי שנה, ולאחריו יש עוד תקופת המתנה עד ההתייצבות בבית דין צבאי, הכולל בהרכב הדיינים רבנים אזרחיים.

בקורס הראשוני לומדים את מרחב התחומים הקשורים ליהדות: היסטוריה של עם ישראל - סיפורי התנ"ך, ימי הגלות, תקופת המנדט הבריטי והקמת המדינה, תרבות ומורשת ישראל, דת ומצוות, חגים ומסורת יהודיים וציונות. החיילים גם נדרשים להתארח שלוש שבתות אצל משפחות דתיות.

מי שבוחר להשלים את ההליך מתקדם לסמינרים, שבהם מתמקדים בפרקטיקה של היהדות - שיעורים על תפילות, לימודים על חיי הדת ותרגול סדר יום יהודי אורתודוקסי. המתגיירים מחויבים לעבור את כל הדרישות ההלכתיות לחומרה. בסוף התהליך הגברים עוברים ברית מילה אם צריך, ואם אין צורך הם עוברים הקזת דם סמלית. הנשים טובלות במקווה.

בסיום ההליך, מתגיירים מתייצבים בבית הדין הרבני מול פאנל שבוחן אותם בשאלות הלכתיות, ופוסק אם הם עברו בהצלחה את הגיור.

יבגני פלדמן, 24, אשדוד "אני יודע בתוך תוכי שאני יהודי"

"נולדתי באוקראינה לאב יהודי ולאם לא יהודייה. עלינו ארצה ב-1994. אני מכיר רק את המשפחה של אבא שנמצאת בארץ, ולכן תמיד גדלתי בבית יהודי. חגגנו את כל החגים והסממנים היחידים בבית לדת היו של יהדות. אמא שלי גם בכלל לא מחוברת לדת שלה, אז לא היה שום דבר שרומז על משהו שונה מכל בית יהודי אחר.

"עד בר המצווה לא ידעתי בכלל שאני לא נחשב יהודי. אבל אז בפעם הראשונה אבא הסביר לי את הבעיה, ואמר שנפתור אותה בעתיד. נושא הדת עלה שוב בצבא. קיבלתי זימון לקורס נתיב בינואר 2010, עברתי את התהליך ובנובמבר הוא הושלם במקווה. משם 'אין דרך חזרה', כמו שאומרים. אתה מקבל רשמית את התואר יהודי.

"כל החיים שלי הייתי יהודי בכל העולם, אבל רק במדינה שלי לא נחשבתי ליהודי. הגיור תרם לי הרבה כבן אדם, עזר לי להתחבר לשורשים שלי. חקרתי את העבר של העם ושל המשפחה וגיליתי המון דברים שלא ידעתי על עצמי ועל היהדות. בחרתי בשם זאב, על שם סבא רבא שלי שהיה רב של קהילה קטנה, ונרצח בשואה כשסירב להתפנות.

"הלימודים בקורס ארוכים וקשים, אבל מי שבאמת רציני ורוצה, זה לא מהווה עבורו בעיה. עד היום אני הולך בכל יום שישי לבית כנסת.

"אחרי שנכנסתי לעניין רגשית ועברת את התהליך, אני יודע בתוך תוכי שאני יהודי. אין לי ספק בכך. מה שהם למעלה רוצים להחליט, שיהיה להם לבריאות, אני לא מסתכל על זה".

רבקה סטרובר, 22, ירושלים "החלטתי לבוא לישראל ללמוד תורה"

"גדלתי בפילדלפיה כרפורמית לאב יהודי ולאם נוצרייה - אצל הרפורמים גם אב יהודי מספיק כדי להיחשב יהודייה. עשיתי בת מצווה, הייתי במחנה קיץ יהודי. בתיכון החלטתי לבוא לישראל לארבעה חודשים כדי ללמוד יהדות ותורה. מאוד התעניינתי בזה. כשחזרתי לארה"ב החלטתי להתגייר. התגיירתי קונסרבטיבית, שזה על פי ההלכה. במשך שנה השלמתי את הליך הגיור, ובסופו נחשבתי ליהודייה לפי הסוכנות היהודית, אבל לא לפי הרבנות.

"עליתי ארצה, התגייסתי, והציעו לי להתגייר שוב. התלבטתי ממושכות כי כבר התגיירתי מתוך כוונה אמיתית, ולעשות גיור נוסף זה כאילו לומר שאני לא מאמינה בגיור הראשון. בסופו של דבר החלטתי שזו עוד דרך ללמוד.

"זה היה מאוד מעניין, אך קשה. הייתי בקיבוץ ברעם, והכריחו אותי לעבור משם. וזה היה לי ממש קשה כי הייתי חיילת בודדת, וכל החברים והקרובים אלי היו בקיבוץ. בכל זאת, החלטתי שאני מסכימה.

עברתי לירושלים למשפחה מאמצת. התחלתי קורס נתיב ואחרי שבעה חודשים עליתי לבית הדין ועברתי את הבחינה לגיור בפעם הראשונה".

מיכאל בוקי, 23, רמלה "רק בבר מצווה גיליתי שאני לא יהודי"

"עליתי בגיל 3 מרוסיה לאב יהודי ולאם לא יהודייה. גדלתי בבית עם רוח יהודית לכל דבר, אמא צמה ביום כיפור, לא היה הבדל ביני לבין חברים יהודים אחרים בני גילי. כשהייתי אמור לעשות בר מצווה גיליתי שאני לא מוכר כיהודי.

"בצבא הציעו לי לעבור קורס נתיב. החלטתי לעשות אותו ולהמשיך את כל תהליך הגיור. למדתי המון, זה חידש לי הרבה דברים, שחלק מהם לא ידוע לרוב האוכלוסייה היהודית בארץ.

"למדנו למשל את ההיסטוריה של העם היהודי, והתעמקנו באירועים חשובים, כמו חורבן בית המקדש. למדנו בפירוט ואנחנו יודעים הרבה יותר מהרבה ישראלים בנושא. למדנו גם בפירוט על הגלויות שעבר עם ישראל ועוד דברים שאמורים להיות ידע בסיסי לכל יהודי אבל המון אנשים לא יודעים אותם, ולא מלמדים אותם ממש בבתי הספר.

"הלימודים שינו אצלי את הגישה והאמונה. המשפחה המארחת שהכרתי היתה טובה ואוהבת, והם שברו לי סטיגמות על הדת. אני שומר איתם על הקשר עד היום - שנתיים אחרי שסיימתי את הקורס.

"אני חושב שחייבים להכיר בגיור הזה, אחרת פחות ופחות אנשים יאמינו במוסד הרבנות. חברה שלי יהודייה והיה לה חשוב מאוד שחבר שלה יהיה יהודי. היא שמחה מאוד שעברתי את הגיור, אבל אמרה לי: 'מבחינתי אתה יהודי. אני יודעת שאתה יהודי. לא מעניין אותי מה יחליטו ברבנות'".

אנטולי ליטבינוב, 23, אריאל "בסיירת גולני נחשבתי יהודי לכל דבר"

"עליתי לבדי ארצה ב-2004 מאוקראינה במסגרת פרויקט סלע. שנה וחצי אחרי העלייה התגייסתי לסיירת גולני. השתחררתי, עבדתי שנה והתחלתי לימודי הנדסה אזרחית באריאל.

"היתה לי בעיה לצאת לקורס נתיב בגלל שהייתי קרבי, אבל בסוף זה הסתדר. יצאתי לקורס נתיב, סמינר א', סמינר ב' ואחרי חודש נוסף הגעתי לבית הדין, שם עברתי את המבחן וקיבלתי תשובה חיובית. חגית, שהיתה מורה שלי בסמינר, היא עכשיו המשפחה שלי. פעם בכמה שבועות אני עושה אצלה שבת.

"למדתי הרבה בקורס והתחברתי לשורשים. בצוות של סיירת גולני היינו 24 אנשים - 18 מתוכם דתיים. עבורם נחשבתי יהודי לכל דבר. התארחתי אצל חברים מהצוות בחופשות. התקרבתי ליהדות מתוך עניין שרק הלך וגבר בקורס. אחרי שסיימתי את הקורס התחלתי להניח תפילין על בסיס קבוע.

"אני מכיר הרבה אנשים שעברו את הקורס, כולם מחוברים למסורת, ואף אחד לא מצטער על הצעד הזה שהוא עשה. לדעתי כל מי שבא ארצה חייב לעבור את הקורס. לומדים שם המון דברים חיוניים, אתה לומד איפה אתה חי ואיזה אנשים מרכיבים את העם שלך. זה עוזר להבין את החברה ולהשתלב בה".

שחר, 23, באר שבע "רוב היהודים לא יודעים עשירית ממני"

"נולדתי באוקראינה לאבא יהודי ולאמא לא יהודייה, אבל כל החיים חשבתי על עצמי כיהודייה. היו בבית מצות בפסח, חגגנו בחגי ישראל, אבא היה מלא בסיפורים על התעללויות שהוא עבר בצבא מפני שהיה יהודי. שם תמיד הוגדרתי כיהודייה כי הלכו לפי האבא, וגם גדלתי כיהודייה. לא היתה לי אופציה אחרת להגדרה עצמית. תמיד הייתי ציונית והזדהיתי עם המדינה.


"עלינו ארצה מתוקף חוק השבות ב-1996. ככל שהתבגרתי הבנתי שההגדרה העצמית שלי לא תופשת לפי ההלכה. זה היה לי מוזר כי אי אפשר היה לחשוב שאני לא יהודייה. היתה סתירה איומה בין איך שהרגשתי לבין העובדה שאין לי גושנפקא רשמית לכך שאני יהודייה.

"כשהתחלתי צבא שמעתי מחברות שיש את קורס נתיב. בסוף 2007 נכנסתי לקורס ולסמינרים. בניגוד למה שחושבים, לא מדובר בגיור בזק. זו תקופה ממושכת, זה תהליך תובעני וקשה נפשית. יש שלב שאתה עושה חשבון.

"יצאתי מנתיב עם המון ידע. רוב היהודים לא יודעים עשירית ממה שלמדנו שם. חווינו את התפילות, את השבת והמנהגים. חשוב לציין שהאווירה בקורס מאוד חיובית וחופשית – לא מדכאים את הזהות שלך, אך זה לא גורע מאיכותו ותכניו הרציניים והחשובים.

"הקורס תרם לי המון, הרחיב לי אופקים וזכיתי לפגוש אנשים מעניינים. גיליתי על הניכור בארץ בין הדתיים לחילונים וחוסר ההבנה ביניהם. חשוב לי לומר שמקפידים שם מאוד על ההלכה, ולכן צורם לי שאומרים שזה לא גיור משמעותי ועמוק כמו גיור רגיל. החבר'ה שעברו את הקורס ישראלים וציוניים לכל דבר, ראו את עצמם יהודים כל חייהם.

"כל הבלאגן עכשיו סביב הנושא הוא ירייה ברגל לחברה הישראלית - מדובר בהמון אנשים איכותיים, חבר'ה רציניים עם ערכים, מוטיבציה, ראש על הכתפיים, שהחברה מדירה בבוטות מתוכה וגורמת להם לעבור למקומות אחרים".

יעקב נדלין, 23, חיפה "בקרוב אתחתן כדת משה וישראל"

"נולדתי בקזחסטן, לאב יהודי ולאם נוצרייה. בגיל 13 הגעתי למועדון נוער בסניף הסוכנות היהודית באלמה-אטה. התחברתי עם החבר'ה וחיזקתי את השורשים היהודיים שלי במשך ארבע שנים. בשנה וחצי האחרונות שם שימשתי כמדריך. עליתי ארצה לבדי בגיל 17, כשרוב הנערים שהדרכתי עלו ארצה קצת אחריי ב-2004.

"בחרתי להתגייס וללכת למסלול קרבי. התגייסתי לדוכיפת. הגיור בצבא היה לי מאוד חשוב והיווה סגירת מעגל עבור סיפור העלייה שלי. את קורס נתיב לא הייתי צריך לעבור בגלל שבמסגרת העלייה שלי הייתי בקורס מטעם המכון ללימודי יהדות. נזקקתי לערוך את שני הסמינרים. בסוף שירות הקבע התפנה לי זמן שאיפשר לי לעבור אותם ולהשלים את הגיור.

"ליד הבית שלי יש בית כנסת שאהבתי להגיע אליו לתפילות קבלת השבת. הכרתי בבית הכנסת משפחה מאמצת, שהעברתי אצלה ארבע שבתות, למרות שאנחנו מחויבים בסמינר לעבור רק שלוש.

"בסמינר א' בחנו אם אנחנו בשלים לגיור. היה לי ברור שזה הדבר הכי חשוב לי בעולם. אחרי סמינר א' היתה הפסקה של חודשיים שבמהלכם הקפדתי להתפלל שלוש פעמים ביום. בסוף מאי האחרון התייצבתי בבית הדין, וקיבלתי אישור רשמי לגיור.

"חייבים להכיר בגיור הזה, אחרת זה יפגע מאוד בי ובמאות אנשים שעברו את התהליך וקיבלו על עצמם מצוות ומקיימים אותן. אני מאורס ועתיד להתחתן עוד חודשיים כדת משה וישראל. אני הכי לא רוצה שביום חתונתי יגידו לי שאין לי זכות להינשא כיהודי, אפילו שאני מקיים אורח חיים דתי.

"בנאדם שרוצה גם להתגייס וגם להתגייר, גם לתרום למדינה - צריך לאפשר לו את זה. חבל שאנשים שרוצים לעשות את זה יסבלו".

אניה מירקין, 23, ראשל"צ "מייצגת את ישראל בעולם כיהודייה"

"נולדתי באוקראינה ובגיל 13 וחצי עליתי ארצה עם המשפחה - אבא, אמא ואחות גדולה. סבא וסבתא כבר היו בארץ. הסב מצד אבי הוא יהודי.

"התחלתי להתאמן בטאקוונדו בגיל 14. התגייסתי לצבא כספורטאית מצטיינת. שמעתי על קורס נתיב, אמרו לי שמלמדים שם על יהדות. איגוד הטאקוונדו נתן לי אישור ללכת לקורס. למדתי מלא דברים על יהדות שבכלל לא ידעתי. יש לי חברה דתייה בנבחרת שעזרה לי הרבה בלימודים, היא גם הביאה נרות לשבת כשטסנו לחו"ל.

"סיימתי את הקורס לפני שנתיים וחצי אבל את השלב הנוסף (שני הסמינרים) לא יכולתי להמשיך בגלל שכספורטאית שמייצגת את ישראל אני טסה המון לחו"ל ולא היה לי זמן להתכנס למשך שבועיים, פעמיים בתוך חודש, בלי אימונים.

לא עשיתי את הקורס במטרה להתחתן, אלא כי אני מרגישה חלק מהחברה פה, אני מייצגת את המדינה בתחרויות - אני מרגישה הכי יהודייה שיש. אם אתה רוצה להתגייר ומביע את הרצון במעשים - צריך להתחשב. אני לא מייצגת את אוקראינה או רוסיה, אני אזרחית ישראל ועושה משהו למען המדינה, ואני רוצה שיקבלו אותי כיהודייה".

ש', 23, דרום הארץ "אמונה בקדוש ברוך הוא תמיד היתה לי"

"עליתי ארצה ב-1993 עם אבא מאמץ ואמא לא יהודייה. עברתי חוויות לא פשוטות בילדות, כולל איומי גירוש בגלל שאיני יהודייה.

"אמונה בקדוש ברוך הוא תמיד היתה. היו סממנים של יהדות בבית למרות שאמא באה מבית נוצרי. בצבא הרגשתי צורך לעבור את הקורס ולפני שנתיים וחצי קיבלתי מבית הדין את האישור לגיור.

"אני עוקבת בעיתונות אחרי החדשות וראיתי שאומרים שזה גיור לא כל כך כשר ומתקשים לקבל אותו. בעיניי אלה דברים מטומטמים. בנאדם נותן מעצמו, מגלה אמונה, קם בבוקר ומתפלל, חי יומיום עם אמונה שלמה ועדיין לא מקבלים אותו כיהודי ומגלים הסתייגות מכשרות הגיור. לעומת זאת, יש אנשים שלא עושים את המינימום שמקרב אותם לדת ולה' והם כן יהודים.

"לא עשו לי בעיות אבל אני מרגישה מאוד נרדפת. יצאתי עם מישהו ממשפחה דתית אדוקה במשך 3 שנים וחצי, והם לא היו מוכנים לקבל אותי, פיקפקו ביהדות שלי. זה סוג של רדיפה.

"אני טיפוס מיוחד. מצד אחד אני עובדת בלילות במועדונים, וחברות משם מסתכלות עליי בצורה מאוד מוזרה כי אני מתפללת ומדליקה נרות בשבת, יוצאת מהשירותים ומברכת 'אשר יצר'.

"אני מאוד מאמינה. צריך להודות לשם על זה שקמנו, שהוא הניח על שולחננו אוכל. למה לא להאמין באלוהים תמיד, גם כשרע לך וגם כשטוב לך? הרי כל מה שהקב"ה לוקח לך הוא מחזיר לך פי שבע". אם יבוא יום וש' תרצה להתחתן והרבנות לא תסכים להכיר בה כיהודייה, אז לשאלת "מיהו יהודי" לא תהיה שום תשובה הגיונית.