כל אדם הוא עולם ומלואו, אומרת הקלישאה החבוטה. האמת היא שרוב רובו של הציבור מורכב מאנשים שדומים אלה לאלה ברוב תכונותיהם ונבדלים זה מזה רק בקצוות. מה שנקרא אנשים רגילים. מדי פעם, וזה קורה לעיתים בהחלט לא קרובות, מבליח מתוך הגלקסיה האנושית העצומה שסביבנו כוכב אחר, אדם לא רגיל שחייו אינם חיים רגילים ושעתידו צפוי גם הוא להיות לא רגיל.
בתוך דירת שיכון קטנה בחולון גידל את עצמו בשנים האחרונות בחור שכזה, יהודה יצחקוב שמו. שילוב של גורל, מזל ואינטואיציה חזקה של במאית ומפיק הובילו לתיעוד קרוב וחושפני של חייו במשך לא פחות משבע שנים. התוצאה היא הסידרה "יהודה יוצא למלחמה", יריעת חיים מרגשת ומעוררת השראה שתשודר מיום שני הקרוב (22:00) בערוץ יס דוקו בשלושה חלקים - פרקי חייו של יצחקוב החל בכיתה י' וכלה בנקודת הזמן הנוכחית, כשהוא בן 22. בכיתה י' ראשו של יצחקוב בעננים אבל רגליו מבוססות בשלוליות. האם יצליח לחלץ את עצמו מנסיבות חייו ולשנות במו ידיו את גורלו-
כמו הרבה דברים אחרים, גם עניין התיעוד החל לגמרי במקרה. בתחילת התיכון אותר יצחקוב במקרה כמועמד מתאים לצילומי פרויקט של ערוץ 4 הבריטי, שתיעד את חייהם של נער ישראלי ונער פלשתיני על נקודות השוני והדמיון ביניהם. הפרויקט, "יהודה ומוחמד", שודר בטלוויזיה הבריטית, אבל הרושם שהותיר אחריו הנער הישראלי לא נעלם מעיני המפיק אורי קלינסקי והבמאית של הפרויקט, רויטל אורן, שביקשו מיצחקוב אישור להמשיך בתיעוד חייו ללא קשר לפרויקט המקורי.
העבודה המשותפת על התיעוד הפרטי התחילה, כאמור, כשיהודה היה בכיתה י'. יצחקוב חי אז עם אמו קשת היום גיטה ועם שני אחיו הקטנים בדירה קטנה בחולון, בתוך סיר לחץ משפחתי וכלכלי כבד. המצב הכספי של המשפחה היה כה דל, עד שלאמו של יצחקוב לא היה די כסף לשלם אפילו על שיחת טלפון עקרה בינו לבין אביו, שבה ביקש מהאב כמה שקלים למחיה. הרגשות בין יצחקוב לאביו באותה תקופה היו חד-סטריים ומכמירי לב: יהודה חיפש כל דרך ליצור קשר עם אביו הרחוק, שמצידו התחמק ממנו ואיכזב אותו פעם אחר פעם. גם המציאות מסביב לא היתה מעודדת, בלשון המעטה. מבאס בבית, מבאס בבית הספר, מבאס בחולון, מבאס בחיים. הכל נראה קודר וחסר תקווה עד שלפתע, בניגוד מוחלט למהלך הזרימה הטבעי של החיים, החליט יהודה - מעומק הבור שבו היה שרוי - להפוך לטייס בחיל האוויר.
החלטה תמוהה בהקשר המתועד ההוא. הרי שום דבר אמיתי לא עניין אותך באותה תקופה, בטח שלא הצבא. איך בכלל עלה אצלך הרעיון להיות טייס?
יצחקוב: "יום אחד ישבתי עם דוד שלי וראינו יחד שידורים של AXN, ערוץ אקשן בטלוויזיה. בדיוק שודרה תוכנית על מטוסי קרב, ואז דוד שלי שאל אותי פתאום, 'מה אתה רוצה לעשות בצבא, יהודה-'. ראיתי איך המטוסים צוללים ונוסקים על המסך ועניתי לו: 'ואללה, אני אהיה טייס'. ככה זה התחיל".
מהרהר בקול על התאבדות
בואו נבהיר שוב את ההקשר: את ההחלטה להיות טייס בחיל האוויר מקבל אז נער בן 16, שנמצא באופן קבוע על סף סילוק סופי מבית הספר, מסתובב בלילות ברחובות ובכיכרות של עירו, חולון, ומתמקח בייאוש עם אמו שלא עובדת על קבלת שקלים ספורים לנסיעות בתחבורה ציבורית. שום דבר בסביבתו הקרובה או הרחוקה לא נראה קשור להחלטתו לשרת כטייס בחיל האוויר, שום מערכת לא תומכת בכיוון החדש שבו בחר, ובכל זאת - יצחקוב בוחר ללכת על החלום בכל הכוח שעומד לרשותו, ובאופן מעורר השתאות.
אלא שכאן ניצבת הבעיה הגדולה - מעט מאוד כוח עמד לרשותו. שיטוטיו הרבים בחוץ, לצד העובדה שהוא לא מתמיד במסגרת חינוכית, מקרבים אותו פעם אחר פעם לשוליים המפוקפקים של דרך הישר. יהודה נקלע לשרשרת מריבות קשות עם אמו, מתחצף אליה, מעליב אותה ולא מותיר לה ברירה אלא לסלקו מהבית. החיים נראים כה גרוע, עד שעל ספסל ברחוב, בלי בית לחזור אליו, יהודה מהרהר בקול באפשרות של נטילת נפשו במו ידיו.
רגע חזק וקשה. באמת שקלת להתאבד באותה תקופה-
"לא, ממש לא. רציתי להסביר לידידה שלי עד כמה היא חשובה לי, ולכן אמרתי לה שבלעדיה ובלעדי עוד חבר הייתי מתאבד. אבל אמרתי את זה רק כדי להמחיש לה כמה היא חשובה לי, לא יותר מזה".
ואכן, ככל שההיכרות עם יצחקוב מעמיקה, ברור שמחשבה על התאבדות נוגדת קו מרכזי באופיו - קו שנובט בו כבר מגיל צעיר מאוד. על אף התנאים הקשים מסביב פורצים ממנו כישרונות בולטים. כך, למשל, נוכחותו הדלה בבית הספר לא מונעת ממנו לגלות כושר מנהיגות, שאותו מתחננים מוריו שיתעל לכיוונים חיוביים. במאמץ מינימלי הוא משיג את המקום הראשון בהישגי הכיתה במתמטיקה, אף על פי שהוא כמעט לא מופיע לשיעורים. בשיעורי חברה הוא מתגלה כצעיר חריף ודעתן, שמעמיד את הצוות החינוכי של בית הספר בפני אתגר אמיתי - דווקא בגלל השניו-ת שבו.
ואנשי הצוות החינוכי עומדים באתגר הזה בכבוד גדול. פעם אחר פעם מו-רד יהודה במסגרת, עד שהעברת השיעורים בנוכחותו הופכת לבלתי אפשרית עבור המורים, ופעם אחר פעם מוכיחה לו המערכת שהיא לא מוותרת עליו וממשיכה להאמין בעוצמות הפנימיות הנדירות שהוא מגלה. יצחקוב, התלמיד הבעייתי לכאורה, לא מתבייש ליטול את המיקרופון ולפנות מול כל שכבת כיתות י' לטייס קרב במיל' שהגיע להרצות. "אני מתכוון להיות גם כן טייס בחיל האוויר", אומר הנער הפרחח לטייס, כשעגיל גדול נעוץ מתחת לשפתו התחתונה וגוני חמצן צעקניים חוצים את שיער ראשו. "רציתי לשאול מהן התכונות הנדרשות כדי להתקבל לקורס טיס ולסיים אותו בהצלחה", אומר יהודה.
זהו רגע מסקרן מאוד בסרט. תלמידי כל השכבה מצחקקים לשמע השאלה במבוכה, ורובם סונטים בו: "עזוב, יהודה, פדיחות". אלא שבתוך שנתיים יתברר שיהודה הוא התלמיד היחיד בשכבה שסיים בהצלחה את המבדקים והגיבוש לקורס טיס - אבל בל נקדים את המאוחר.
ככל שקרב מועד גיוסו לצבא הולך יהודה ומשתלט על השדים הפנימיים שמקננים בו. הוא מרצין, נכנס למשטר אימונים, עובד בלילות עד כלות בגן אירועים במטרה לממן את עצמו, ובימים נרדם על המחברות בבית הספר. כל זאת בהמתנה בכיליון עיניים לצו הזימון הראשון למבדקי הטיס, שאכן לא מאכזב ונוחת לבסוף בתיבת הדואר המרוטה של משפחתו.
"מה אתה צריך את כל הדבר הזה-", שואלת אותו אמו בפליאה בעוד אחת מן הפעמים שיצחקוב נכנס הביתה על סף עילפון אחרי אימון ריצה על מדרכות חולון. "עוד לא הבנת שהמדינה הזאת רק דופקת אותך שוב ושוב, לוקחת ממך מה שרק אפשר? עזוב הכל וסע לחוץ לארץ ללמוד מקצוע. לא חבל לך על שלוש שנים-".
בין האימונים המפרכים מצייר יהודה כנפי טיס על נייר, גוזר את הכנפיים ומצמיד אותן לגופייתו מול המראה. מקץ זמן לא רב תמצא אמו את עצמה על כתפי בנה הצוהל והרוקד בבית, כשהיא מוטלת עליו בתנוחת "סחיבת פצוע", מפרפרת, מכה בו ומבקשת שיוריד אותה כבר ויירגע. בסך הכל הוא התבשר לפני שעתיים שהוא התקבל לקורס טיס. ביג דיל.
החיים באמת לחוצים וקשים, ולא תמיד מקבלים בהם מה שמבקשים. לא חשבת לפעמים שיש משהו בדברים שאמא שלך כל הזמן אומרת-
"לא התעמקתי בכלל במה שהיא כל הזמן היתה אומרת. בטרוניות שלה. ידעתי שיש לי מטרה בחיים, ורק את המטרה הזאת ראיתי מול העיניים. לא הקשבתי לאמא בכלל, למרות שהרבה חברים שלי דווקא נהגו לפי העצות שלה ולא התגייסו".
אבא בורח אל החושך
כיתה י"ב עומדת להסתיים. בשיעורי חברה נוזף יצחקוב בכל חבריו התלמידים על כך שהם מדברים על הצבא במונחי "מה יוצא לי מזה". "תפסיקו בכלל לחשוב על מה יוצא לכם", גוער בהם ג'ון קנדי הישראלי הצעיר בהתרגשות, "יש לכולנו חובה להגן על הארץ הזאת ולא לחשוב כל היום רק על מה יוצא לי מזה". יהודה, עכשיו כבר מלך השכבה, הוא השחקן הראשי בהצגת סוף השנה, ואפילו אביו מפתיע ומופיע לנשף הסיום - אבל חומק בעיצומו בחזרה אל החושך בלי להמתין לסוף ההצגה.
למשך כמה שבועות נוצר הרושם שחלומו של יצחקוב עומד להתגשם, נגד כל הסיכויים, ושהוא אכן יהפוך לטייס בחיל האוויר. אלא שהמציאות, כידוע לכולנו, מתעתעת, אכזרית ושרירותית, והיא מושכת את יהודה כמשקולת כבדה בחזרה למטה - אל חייו הקודמים. גיוסו לקורס טיס מתבטל במפתיע בשל אי התאמה. בירור קצר מעלה שהסיבה לכך היא העבר הבעייתי של אביו, שכמעט לא נוכח בחייו. לימים יתוודה יצחקוב בפני אחד ממוריו, בעת ביקור שהוא עורך בבית הספר כחייל, על תחושת ההשפלה הנוראה שחש בדחייתו מהקורס בגלל אביו. אחרי הדחייה נראה יהודה מתהלך על חוף הים כשעיניו זולגות דמעות.
אפשר להבין אותך. אבא שלך בא משום מקום, ולא רק שאינו נוכח בחיים היומיומיים שלך, מתחמק ממך ומבריז לך בכל הזדמנות - עכשיו הוא גם דופק לך את חלום חייך.
"מצד אחד, בתוך תוכי אני אומר 'כוס אמק על אבא שלי'. מצד שני, הוא הרי לא עשה את זה בכוונה, ובוודאי לא עשה את זה בשביל לדפוק אותי. בסופו של דבר אין לי בלב עליו על העניין הזה. על עניינים אחרים כן, על העניין הזה לא".
הדרך לקורס טיס נחסמת בפני יצחקוב, אבל לא הרמטית. גיוס לחטיבת חי"ר, הצטיינות במסלול ההכשרה, יציאה לקורס קצינים והצטיינות בתפקיד קצין - כל אלה יכולים להחזירו אל הקורס הנכסף כשהוא בשל יותר ובעל סיכויים גבוהים יותר לסיימו בהצלחה. יהודה מתאושש, אוסף את עצמו ומתגייס לצנחנים.
כמה בולט הניגוד בין יצחקוב לחבריו החדשים בחטיבת הצנחנים. החיילים הדתיים והקיבוצניקים בפלוגה מחליקים לתוך העניין בשיא הטבעיות, בתמיכה המלאה של משפחותיהם. יהודה מתמודד לבד. הוא הולך לבד לבקו"ם, אמו לא מתקשרת לשאול מה נשמע, לא שולחת לו חבילות, אפילו לא נותנת לו כסף לקנות סיגריות בשקמית. יהודה לא מתלהב כלל מיציאה לחופשות שבת, שבהן מחכים לו בבית דפי חשבונות ארוכים מהבנק, עשן סיגריות סמיך שמפזרת אמו, וחיפוש נואש אחר עוד הוצאות שבהן אפשר לקצץ.
"מילא שאין לי כסף לבמבה או לביסלי אחרי מסע", הוא נראה אומר לאמו, "מילא שאת לא שולחת לי חבילות, אבל מה אני מבקש ממך בכלל? רק קצת יחס חם, שתתקשרי אלי לצבא לפעמים. כל מה שנתת לי כל החיים היה בסך הכל קצת אוכל ומיטה לישון בה" (בדיעבד מתחרט יהודה על עוצמת הדברים שהטיח באמו ומבהיר: "קצת הגזמתי, היא נתנה לי הרבה יותר, אבל לפעמים כשכועסים אומרים דברים שלא באמת מתכוונים אליהם"). וכך, כשהוא בשיא כוחו וקרביותו, מוצא יצחקוב את עצמו נכנס עם חבריו לרצועת עזה במסגרת מבצע עופרת יצוקה. בפעם הראשונה מגלה אמו, שיושבת מרוטת עצבים מול החדשות על מסך הטלוויזיה, דאגה אמיתית לגורל בנה, אבל יהודה איננו וגם הטלפון שלו, שאליו היא מנסה סוף סוף לחייג ללא הרף, סגור.
יהודה מצליח ומתבלט גם בשירותו בצנחנים, ודרכו למסלול פיקודי סלולה ומובטחת, אבל גם כאן פועלת קלישאה נוראה: האדם מתכנן תוכניות - ואלוהים צוחק. רק שאצל יהודה צחוקו של האל נשמע בדרך כלל מרושע. וכך, יציאה שגרתית הביתה נגמרת רע מאוד. עיריית חולון משפצת מדרכה מתחת לביתו, ויהודה, מקלען קשוח שדילג בקלילות מעל 85 קילומטרים במסע הכומתה, מועד, נופל, מסובב את הברך ומפרק אותה לחתיכות. האבחנה: קרעים בכל רצועה אפשרית. התוצאה: ניתוח מסובך ומיידי.
יצחקוב מוצא את עצמו לפתע מחוץ לצבא עקב פרופיל רפואי שקובע שהוא "בלתי כשיר זמנית". בהמשך הוא מסתבך בחובות לבית החולים - עקב תשלומים שהצבא מסרב לפרוע ומטיל עליו. למרות משפטי הסרקזם המרים מצד אמו ("תראה את הצבא הזה שאתה כל כך אוהב, איך הם דופקים אותך פעם אחר פעם, ואיך אתה עדיין רוצה לחזור לשם"), עדיין לא אובדת בליבו התקווה להחלים, לחזור לצבא ולהיות טייס בחיל האוויר. מבחינת יצחקוב, עוד נכונו לו עלילות רבות.
חולם להבריא חירשים
לפני 20 שנה הוקרן בערוץ 1 הסרט "להיות קצין". הבמאי איתן אורן איתר בין חניכי קורס קציני חי"ר מאותה תקופה שלושה צוערים שבהם בחר להתמקד. לימים יתברר שקלע בול. אחד מהם הפך לפעיל חברתי בולט, השני מונה לאחרונה למפקד בית הספר לקצינים (בה"ד 1), ואילו השלישי הפך לראש מועצת ירוחם, המקום שבו גדל. רק ימים יגידו למה יהפוך יהודה יצחקוב.
אם זה תלוי בך, מה תרצה לעשות כשתהיה גדול-
"אני חולם על בית גדול ועל רווחה כלכלית, כדי שאגדל את ילדיי אחרת לגמרי מהצורה שגידלו אותי. אני רוצה לעשות משהו גדול למען כולם. להמציא מכשיר שמיעה לחירשים או פתרון ראייה לעיוורים, לא יודע. לעזור לאנשים בצורה מהפכנית".
כמו שאמרנו בהתחלה: מעטים האנשים הלא רגילים שחיים סביבנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו