למרות קריירה שנפרשה על פני יותר מ-50 שנה, לסלי נילסן, שמת אתמול בגיל 84 כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות, ייזכר תמיד כמפקח פרנק דרבין מסידרת סרטי "האקדח מת מצחוק". הבחירה בתחום המשחק לא היתה טבעית לנילסן, שנולד בקנדה ב-1926 וגדל במשפחה נוקשה עם אב שוטר שנהג להכות את אשתו ואת ילדיו. לנילסן, אגב, עוד שני אחים שאחד מהם היה סגן ראש ממשלת קנדה בשנות ה-80. ההשפעה הגדולה ביותר על חייו של נילסן היתה, ללא ספק, דודו, ג'ין הרשולט, שהיה שחקן עוד בתקופת הקולנוע האילם אך נודע בעיקר בזכות תסכיתי הרדיו שבהם השתתף ושהיו פופולריים מאוד בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. הרדיו היה המקום שבו החל נילסן את הקריירה שלו מיד אחרי שסיים את שירותו הצבאי. מטכנאי הפך לקריין ועם הזמן פזל לכיוון תחום המשחק. הוא זכה במלגה ונסע לניו יורק ללמוד. כישרונו ומראהו הנאה הקנו לו מספר תפקידים קטנים בהפקות בימתיות, ולא רחק היום והוא מצא את עצמו בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה מצליחות. ב-1956 זכה לשחק בשני סרטים: ב"כופר" (שם גילם דמות של עיתונאי שיוצא לחקור חטיפה של ילד) ובסרט המדע בדיוני "הכוכב האסור", שהפך להצלחה קופתית ונחשב לאחד מסרטי המדע בדיוני המשפיעים של כל הזמנים. אבל גם לאחר הצלחתו בקולנוע הוא לא הפנה את גבו לטלוויזיה, שנחשבה אז לאמנות נחותה. הוא המשיך להופיע בסדרות כמו "פייטון פלייס" (1965) ו"הוואי 5-0" (1968), ובמקביל קיבל תפקידים בסרטי קולנוע כמו "הרפתקה בפוסידון" (1972), שם גילם את קפטן הספינה שנתקלת בגל עצום ומתהפכת. אבל מה שהפך אותו לכוכב אמיתי היה הטלפון הגורלי שקיבל מהאחים דיוויד וג'רי צוקר ב-1980. הם הציעו לו לגלם את תפקיד הטייס הראשי בפרודיה שלהם על סרטי האסונות "טיסה נעימה". נילסן, שהיה אז בן 53 ומאס בתפקידי אורח בסדרות כמו "ספינת האהבה", הסכים מיד - והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הסרט הפך להצלחה עצומה ונחשב עד היום לאחת הקומדיות המוצלחות בכל הזמנים. הקריירה של נילסן קיבלה תפנית חדה והוא החל להופיע בקומדיות. ב-1988 יצאה אחת הקומדיות המצליחות בכל הזמנים, "האקדח מת מצחוק", גם היא של האחים צוקר. הסרט הכניס יותר כסף מאשר קומדיות כמו "דג ושמו וונדה", "נערה עובדת" ו"ביטלג'וס", ואף הניב שני סרטי המשך מצליחים. בשנים האחרונות המשיך נילסן להופיע בפרודיות ששמותיהן היו וריאציה כזו או אחרת על "מת מצחוק", כמו "המרגל מת מצחוק" (1996), "הנמלט מת מצחוק" (1998) "דרקולה מת ואוהב את זה" (1995) ו"מת לצעוק".