ש אלמנט אחד שחסר בדיון לגבי מוסלמים בארה"ב - למשל לנוכח הצעתו של דונלד טראמפ לאסור את כניסתם למדינה - והוא מוסלמים. כנראה לא בכוונה זדונית, אך בארה"ב באופן כללי כמעט שאין מוסלמים. הם מהווים קצת פחות מאחוז מהאוכלוסייה ומתחלקים לשלוש קבוצות - כרבע מהם מהגרים ערבים, מחציתם מהגרים מאזורים אחרים וכרבע הם חלק מתופעה של התאסלמות - כמעט כולה של שחורים, ובהם לא מעט סלבריטאים.
אולי בגלל זה הפך קארים עבדול ג'באר, מענקי הכדורסל של כל הזמנים, למעין דובר של האיסלאם באמריקה. הוא הרבה יותר מפורסם, למשל, משני חברי קונגרס מוסלמים שנבחרו בעשור האחרון - הראשונים בהיסטוריה האמריקנית.
כשדבריו מתובלים בלא מעט אירוניה, מתאר ג'באר בטור למגזין "טיים" את מצבו אחרי פיגועי פאריס:
"עוד אקט טרור מזוויע מתרחש ואנשים כמוני נמצאים ברשימות החיוג המהיר של התקשורת תחת הכותרת 'סלבריטאים מוסלמים'. מצפים מאיתנו לגנות בזעם, להתנתק מעצמנו בפומבי ולהסביר שוב שלמעשים הברבריים הללו אין קשר לאיסלאם. אני מחכה בכיליון עיניים ליום שבו מעשי טרור על ידי אנשים שהם מוסלמים בעיני עצמם, יסווגו כפשעים של ארגון פוליטי תאוותן במסיכה של איסלאם. בינתיים, תקשורת יקרה, שימרו אותי ברשימות שלכם, כדי שנעבור את התקופה הקשה הזו יחד".
ג'באר, יש לומר, לא המתין לפיגועים בפאריס או לטבח בסן ברנרדינו כדי לומר את דבריו על דאעש. "עד פיגועי 11 בספטמבר שמרתי את עניין הדת כעניין פרטי", כתב, "אחרי שזה קרה אנשים החלו לשאול שאלות - שאלות לגיטימיות. אין לי שום חרטות לגבי דתי. אני מודאג מאוד מאנשים שטוענים שהם מוסלמים ורוצחים חפים מפשע וגורמים לכל הזוועה הזו בעולם. זו לא צריכה להיות דמותו של האיסלאם; אבל תפקידנו (המוסלמים) לשנות את העניין הזה".
ה"גינוי" הזה של ג'באר לא גרם למישהו להיות מרוצה. טענתו על כך שמבצעי הטבח בפאריס "הם לא באמת מוסלמים" - כנראה לוקה בפשטנות. אבל בהמשך ג'באר השתמש באנלוגיה כואבת מאוד לאמריקנים: "כשהקו קלוקס קלאן שורף צלב בחצר של משפחה שחורה, שחורים אינם מתבקשים להסביר שאלו לא מעשים לבנים. הקשר בין דאעש לבין האיסלאם הוא כמו הקשר בין הקו קלוקס קלאן לנצרות", אמר ג'באר. ולטוענים כי הקו קלוקס קלאן - "האבירים הנוצרים הלבנים" - הם משהו שולי ומנותק מהנצרות האמריקנית, יש קצת בעיה עובדתית: 5 מיליון אמריקנים, שהיוו בזמנו יותר מארבעה אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב, השתייכו לקלאן.
ג'באר המשיך השבוע במתקפה על דונלד טראמפ. "מתקפת הטרור על ארה"ב מצליחה; הפחד שולט, מכירות נשק מאמירות", כתב, "פשעי שנאה מתגברים והיפסטרים מזוקנים מותקפים על ידי מי שמזהים אותם כמוסלמים. 83 אחוזים מהאמריקנים בטוחים שפיגוע קרוב. הם מוכנים לשרוף את החוקה כדי להרגיש ביטחון בקניון". עוד הוא כתב כי "דונלד טראמפ הוא הניצחון הגדול של דאעש; מי שבמקום להציע פתרונות ריאליסטיים ניזון מהפחדים של הציבור". טראמפ, באופן מוזר וקצת בלתי קשור לדיון, טען שמעולם לא פגש כוכב ספורט מוסלמי - למרות תמונות שלו בחברת ג'באר, מוחמד עלי ואחרים.
אבל ג'באר גם לא משמח את המקהלה האמריקנית משמאל, של "מדיניות החוץ האמריקנית אשמה בכל". ג'באר רואה את הסיבה להסלמה בעוני, בדיכוי פוליטי, בחוסר חינוך ובחוסר תקווה; "כן, עינינו אנשים. אבל גם פירסמנו דו"ח לגבי הדברים הללו וניהלנו דיון ציבורי בעניין. אנחנו לא תמיד צודקים, אבל אנחנו משתדלים לתקן. זה מה שעושה את אמריקה ראויה להערכה", אמר.
מצא ברשימות החיוג המהיר של התקשורת תחת הכותרת 'סלבריטאים מוסלמים' // צילום: איי.פי
מרואיין נחשק ב"פוקס"
לסרט דוקומנטרי על חייו של קארים עבדול ג'באר שהוקרן לאחרונה ברשת HBO קוראים "מיעוט של איש אחד". כי הקריירה של ג'באר יכולה להוות מדריך לספורטאים: "כל מה שלא צריך לעשות אם אתה רוצה להתעשר עוד יותר מפרסום ומיחסי ציבור".
ככדורסלן צעיר במכללות סירב ג'באר לייצג את ארה"ב במשחקים האולימפיים, על רקע המאבק לזכויות האזרח. במהלך הקריירה המקצוענית שלו היה כמעט בנתק מהתקשורת - נתק שבגינו הוא מכה על חטא ממקומו כאיש תקשורת כיום. לא שעכשיו הוא תקיף פחות; הוא הגדיר לאחרונה את מייקל ג'ורדן כמי ש"העדיף מסחר על מצפון" בשתיקתו לגבי סוגיות חברתיות באמריקה.
הדעות של קארים תמיד מקוריות. כשאמריקה כולה שחטה פומבית את דונלד סטרלינג, בעלי קבוצת אן.בי.אי שהוקלט כאומר דברים גזעניים לחברתו ונאלץ בעקבות כך למכור את הקבוצה - ג'באר שאל מה לגבי הזכות לפרטיות.
אבל למרות רצונו העז להסתגר ולא להתפשר על האמת, בגיל 68 ג'באר הפך לקול מבוקש מאוד באמריקה - משמאל אבל גם לא פעם מימין - למשל אצל ביל או'ריילי ברשת פוקס. אולי משום שהוא בולט מאוד על רקע ספורטאים מודרניים שהם רק תעשיות של תדמית. ואולי כי אלוהים באמת חילק כאן בצורה לא כל כך הגונה את עוגת הכישרון.
אחרי קריירה עוצרת נשימה - ג'באר קלע יותר מכל אחד אחר, זכה בתואר שחקן השנה יותר מכל אחד אחר, וגם זכה לשורה בשיר של אריק איינשטיין - והוא אף הפך ליוצר סרטים מוכשר. ג'באר גם כתב לאחרונה רומן בלשי ובו מככבת דמותו של אחיו של שרלוק הולמס; הרומן זכה לשבחים בחוגים ספרותיים. וכאמור, הוא בעל טור במגזין "טיים". וכל הנסיקה הציבורית המתחדשת הזו התרחשה בזמן שהוא עצמו, קארים הגדול, נלחם במחלת הלוקמיה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו