שמו אותו בכיס הקטן המסע הזה הוא המסוכן ביותר בחייו. רוב הגורים לא מוצאים בעיוורונם את הדרך לכיס. יש להם רק כארבע דקות להגיע לשם, לאחר מכן תש כוחם לתפוס בפרווה והם נושרים למטה. גם אם יצליחו במשימה, עדיין קיים סיכוי גדול שייפלו מהכיס במקרה של הימלטות מהירה או תזוזה פתאומית של האם. האם אינה יכולה להכניס אותם בחזרה, והם אינם יודעים לעשות זאת בעצמם. פעמים רבות יישארו מופקרים לגורלם ולא ישרדו. זהו אחד הפחדים הגדולים של מיטל בקאל-וייס, הווטרינרית של גן גורו. לא פעם בחורף היא מוצאת במכלאת הקנגורו גורים מתים שנפלו על הקרקע ומתו מקור. בחורף האחרון הבחין צוות הגן בגור קנגורו בן ארבעה חודשים, שנפל מכיס אמו. הגור כמעט לא היה מכוסה בפרווה, והיה ברור שלא יצליח לשרוד אם לא יוחזר מיד לכיס אמו. אלא שהאם היתה מפוחדת ולא הניחה לאיש להתקרב אליה, והלהקה ניסתה להסתיר אותה מפני המטפלים כדי להגן עליה. מיטל החליטה שחייבים לקחת את הגור הביתה ולהאכילו. אחת העובדות לקחה אותו לביתה, חיממה אותו והאכילה אותו. בבוקר, בלית ברירה, ירתה מיטל חץ הרדמה באמו של הגור ובהליך עדין הניחה אותו בחזרה בכיס. היא חיברה אותו לפטמה וסגרה את הכיס בפלסטר מיוחד כדי שהקנגורו הצעיר לא ייפול שוב. מהרגע שהאם חזרה להכרה, התפללו בגן גורו שהגור הקטן יחזיק מעמד. הם לא ידעו מה קורה בכיס. כמה ימים אחר כך נראתה האם כשהכיס תפוח. הגור שרד. היום הוא כבר בן שנה, יוצא ונכנס מהכיס ללא הפסקה, כמעט עצמאי בשטח. עוף גוזל 12 שנה הם יחד ועדיין לא הצליחו להביא צאצאים לעולם. זוג עיטים החי במדבר יהודה, מהאחרונים שנשארו מהזן הנדיר. העיטים הם עופות מונוגמיים: כשהם מוצאים זה את זו, זה לכל החיים. 12 שנה הם מנסים, והביצים פשוט מסרבות לבקוע. מדי שנה בשנה בסוף החורף, בתום עונת הקינון, מביא אותם האינסטינקט לנטוש את הקן, להתחיל הכל מחדש ולקוות שבשנה הבאה יהיה טוב יותר. פעם, לפני 50 שנה, העיטים מילאו את ישראל: בצפון, בדרום, בשפלה, אפילו במישור החוף. היום כמעט אין. שימוש לא מבוקר בחומרי הדברה וברעלים הרג את רובם, ואלה ששרדו נאלצו לנדוד בחיפוש אחר שטחי קינון באזורי המצוקים הפחות מיושבים: הגליל, הנגב, מדבר יהודה. אוהד יהלומי, איש רשות הטבע והגנים, הכיר היטב את "הזוג שלא בוקעות לו הביצים". הוא נהג לבקר אותם בסיוריו, לוודא שהם בסדר, שלא ניזוקו מהמטוסים החולפים באזור ולא ניצודו. כמעט בכל יום נהג לצפות בהם בטלסקופ, מקווה שהשנה יצליח להם. ואז עלה הרעיון: להשתיל אצל הזוג המתוסכל ביצים פוריות. יגאל מילר, מנהל גרעין הרבייה של הדורסים בחי-בר כרמל, איש ציפורים ברמ"ח איבריו, אמר שיש לו שתי ביצי עיטים פוריות על סף בקיעה והציע להניחן בקן של העיטים במקום הביצים הלא פוריות. "הם לא ירגישו", העריך, "אבל צריך לעשות את זה מהר ובזהירות. צריך גם לדעת מתי הביצים יבקעו כדי שההורים לא יתייאשו ויעזבו". אוהד המתין שהעיטים יעזבו את הקן, שהיה ממוקם בראש מצוק גבוה במדבר יהודה, וגלש אליו בחבלים. בתוך דקה הניח בזהירות את שתי הביצים שהביא עימו ואסף את שתי הביצים הלא פוריות, תוך כדי שהוא מתפלל שהעיטים לא יחזרו פתאום ויבחינו בו. המבצע הצליח: הגוזל בקע למחרת, והוריו החלו מיד לדאוג לדור ההמשך. הם יצאו למסע ציד ושבו עם טרף לצאצא הצעיר. אחיו בקע למחרת, אבל לא שרד. אנשי רשות הטבע תיעדו מקרוב את גדילתו. באחד הימים, כשהגיעו לקן, הם לא מצאו אותו שם. כעבור דקות של חרדה, הבחינו בשמיים בשלושה עיטים דואים: הגוזל אימץ את הוריו החדשים. במציאות של כמעט הכחדה, החזרת ביצה שגו-דלה בשבי בחזרה לטבע היא כמעט בדיונית. הפעם, הדמיון פרש כנפיים. המראה שנגלה לעיניו של צביקה תמוז, מחלץ בעלי חיים, היה קשה. כלב הזאב שאותו הוזעק להציל בבית הקברות ביישוב גזר שבשפלה שכב על מצבה כשהוא תשוש, רזה כשלד, אוזניו שרופות וזבובים חגים מעליו. קשה היה להאמין שהיצור האומלל הזה עדיין חי. ייתכן שהלך לשם בעקבות בעליו שנפטר. הוא לא כישכש בזנבו ולא הרים את ראשו; אילו היה נשאר שם לבדו עוד כמה שעות, אפשר להניח שכבר לא היה בין החיים. צביקה לקח אותו בעדינות, הניח אותו במושב האחורי של רכבו ומיהר לכלבייה של "תנו לחיות לחיות". הוא התקשה להאמין שישרוד. גזר - כך קראו לו מציליו על שם המקום שבו נמצא - לא נשא את השבב שנושאים כלבים כדי שיהיה אפשר לאתר את בעליהם. את גילו העריכו בשלוש; הוא שקל 5 ק"ג בלבד. כלבים מסוגו שוקלים בגיל הזה 20-15 ק"ג. במשך יומיים שכב גזר כמעט מעולף. באוכל ובמים לא נגע. אוזניו השרופות נוקו, פצעיו נחבשו, הקרציות הושמדו. מנהל הכלבייה שרון לוינגר מספר שחשש לפתוח את הדלת בבוקר, פן ימצא אותו מת. המציאות היתה שונה רק במעט, אבל המעט הזה הספיק כדי להפיח תקווה שהכלב עוד יוכל לחזור לעצמו. ברגע שהתחיל לגלות עניין באוכל שהונח לפניו, שרון הבין שגזר רוצה לחיות. צוות הכלבייה האכיל אותו ביד וניקה אותו כאשר עשה את צרכיו על עצמו. לאט לאט החל הכלב את תהליך ההחלמה הארוך שלו. הוא היה חלש כל כך, שבפעם הראשונה שהצליח לעמוד על רגליו, מתנדנד, ולעשות צעד אחד קדימה אל עבר צלוחית המים, קרס באפיסת כוחות ושקע בשינה למשך יום שלם. ככל שחלפו השבועות כך עלה גזר במשקל. שרון שם לב שהוא מכשכש בזנבו יותר ויותר חזק ומפגין כלפיו מחוות שמחה; עיניו הכבויות התמלאו חיים. מאותו רגע, ובכל יום, השיג גזר התקדמות כלשהי. שרון מתקשה להאמין כי הכלב שרץ לקדם את פניו בחצר הכלבייה הוא אותו אחד שרק לפני חודש וחצי הובא אליו גוסס. עכשיו מחפשים לגזר בית חם. שרון משוכנע שהגורל, שהתאכזר אליו כל כך, ישתנה בשנה החדשה. אם אתם רוצים להיות חלק מהסוף הטוב של הסיפור, אתם מוזמנים לאמצו. כלביית "תנו לחיות לחיות": 054-5351022 באחד הלילות, לפני כארבעה חודשים, נלכד בחכתם של דייגים מאילת כריש גיטרן. זהו כריש נדיר, קטן ולא מזיק שחי בחול בעומק של 60 עד 300 מטר, וניזון מרכיכות ומסרטנים קטנים. בלילה הוא מתקרב לחוף, וכך מסתכן בתפיסה. דייגי אילת משתדלים בדרך כלל שלא לפגוע בשמורות הטבע שבמקום ובבעלי החיים המוגנים, וכאשר הם מעלים בחכתם דג מוגן, הם מזעיקים את אנשי המצפה התת-ימי. אביב לוי, המנהל המדעי של המצפה, הוזעק לטפל בכריש שנתפס. התברר שהוא בלע את קרס החכה הגדול, ולסתו נתלשה ממקומה. צוות של צוללנים העביר את הכריש הפצוע למצפה, ושם הוא הושם במכל מיוחד המיועד לטיפול בחיות ים פצועות. במשך ארבעה חודשים שהה הכריש בשיקום. לסתו הוחזרה למקומה בהליך כירורגי מסובך, והוא הואכל בידי צוללני המצפה. אביב מספר שהשיקום היה מהיר. בשלב מסוים ניכר היה שהכריש שוחה בצורה תקינה ואוכל לבדו, ואז הוחלט להחזירו לים. אנשי המצפה התת-ימי העבירו את הכריש למכל שבו משכנים את חיות המים לפני שמשחררים אותן. לפני כן פיזרו שם חול כדי שירגיש בבית. בלילה יצאו אל לב ים. כשהגיעו לאזור השחרור הם פתחו את מכסה המכל, אולם ברגע שהביטו פנימה לא האמינו למראה עיניהם: בתוך המכל ראו, לצד הכריש, שבעה כרישונים קטנים. במילים אחרות: התברר שזה לא אדון אלא גברת, והיא השריצה במהלך הנסיעה. ההתרגשות בקרב אנשי הצוות היתה גדולה. לא רק שהצליחו להציל אותה ממוות, הם גם זכו להביא לעולם שבעה כרישים קטנים. מאות אלפי כרישי גיטרן ניצודים מדי שנה ברחבי העולם, והשביעייה הישראלית אולי תסייע להישרדות הזן הנדיר הזה. המשפחה המאושרת הוחזרה למצפה וחיה ביחד בבריכת גידול מיוחדת שנבנתה בשבילה. אנשי המצפה דואגים להתפתחותה ומחכים שהכרישונים יתחזקו - אז יושבו למקומם הטבעי בים. רוחל'ה מחייכת לכל עבר, גאה בילד שלה, מציגה אותו לראווה לכולם. עשר שנים חיכתה לילד חדש, וממש עכשיו זה קרה: היא ילדה בן זכר חמוד, בריא, ג'ינג'י כמוה. מושון, האב, מתעניין בו פחות, וזה טבעי, אפילו רצוי. רוחל'ה היא אמא ככל האמהות, רק מזן קצת שונה. היא קופת אורנג-אוטנג, המתגוררת עם משפחתה בספארי שברמת גן. ברזומה שלה לא מעט המלטות; בגילה המופלג, 41, היא כבר סבתא-רבתא גאה עם הרבה נחת מהנכדים ומהנינים. צאצאיה של רוחל'ה פזורים בגני חיות ברחבי אירופה, ממשיכים את הדור הבא של המין המופלא הזה. היא ומושון הם הגרעין המייסד של הלהקה. שניהם עברו אל הספארי מגן החיות בתל אביב לאחר שזה נסגר ב-1981. אלא שמאז ההמלטה האחרונה שלה עבר לא פחות מעשור. שני הריונות הסתיימו בוולדות מתים, מה שהעציב אותה ואת אמליה טרקל, הזואולוגית של הספארי, מספרת שקשה לדעת באופן מדויק מתי ה"אוראנים", כך הם נקראים בפי הצוות, נכנסים להריון. "הם גם ככה שמנים", היא צוחקת. אבל בשנה האחרונה הם פתאום שמו לב שהבטן של רוחל'ה מזדקרת מעט קדימה, והתחילו לקוות. ההריון נמשך שמונה חודשים. הצוות, מורגל במפח נפש מאז שתי ההפלות, התפלל להגיע בבוקר לספארי ולא למצוא גור מת. והתפילות נשאו פרי. בשבת, לפני כמה שבועות, גילו העובדים בספארי אוראן קטן ושברירי מעורסל בחיקה של רוחל'ה - וחי. רוחל'ה היא אמא מנוסה. היא טיפלה בבנה היטב מהרגע הראשון, ושאר הלהקה גילתה התעניינות בתוספת החדשה למשפחה. צוות הספארי מקווה שההתפתחות האחרונה תעשה גם לנקבה השנייה בלהקה, טוסי, חשק - אולי סוף סוף תיכנס גם היא להריון. אמליה אומרת שהיא אוהבת את האוראנים באופן אישי. כשהראשונים הובאו לספארי הם היו קטנים מאוד ומשפחתם לא היתה איתם כדי לטפל בהם. אז אמליה לקחה כמה מהם אליה הביתה וטיפלה בהם כמו תינוקות. "הילדים שלי היו אז קטנים וכל התינוקות שיחקו יחד", היא מספרת, "זו היתה תקופה קסומה. אני זוכרת את הפרווה שלהם, זיפית וקפיצית אבל כל כך מקסימה. זאת חיה איטית, כבדת ראש ומחושבת, ובעיקר חכמה. "כואב לי לחשוב שאזורי המחיה שלהם בדרום מזרח אסיה נהרסים. בקרוב המקומות היחידים שבהם נוכל לראות אותם יהיו גני החיות. הנחמה היחידה שלנו כרגע היא שהם מצליחים להתרבות גם בשבי, ואנחנו נעשה הכל כדי שזה יימשך".
גור הקנגורו בן השנה שנכנס ויוצא בשמחה מהכיס של אמו ב"גן גורו", הפארק האוסטרלי שבקיבוץ ניר דוד, בוודאי אינו זוכר כי מיד אחרי שנולד הוא עמד בפני סכנת חיים. למרבה הצער, גורים רבים מסוגו אינם שורדים את התקופה הראשונה שלאחר הולדתם. הגור נולד במשקל 700 מיליגרם ובאורך של סנטימטר וחצי, מצויד רק בידיים קדמיות, שבעזרתן הוא אמור לנסות לזחול מרחם אמו ולטפס בכוחות עצמו אל עבר הכיס שלה - שם יתחבר לפטמה ויישאר בתוך הכיס החמים והנוח כתשעה חודשים.
העיניים הכבויות התמלאו חיים
שבעה בעקבות אחת
סיפור עם קוף טוב
הצוות המטפל בספארי.
חיים חדשים
השנה האחרונה היתה שנה של התחדשות לגזר, כלב הזאב שנמצא גוסס על מצבה בבית קברות • לרוחל'ה, קופת האורנג-אוטנג בת ה-41, שמנסה שנים להביא עוד צאצא לעולם • לקנגורו בן הארבעה חודשים, שנפל מהכיס של אמא בלי שום סיכוי לשרוד • לכריש שנלכד בחכתם של הדייגים באילת • וגם לזוג העיטים ממדבר יהודה, שכבר 12 שנה רואה איך הביצים פשוט מסרבות לבקוע
Load more...