עוד לא מרגיש שנתתי מספיק

ב-20 באוקטובר 1973, בימיה האחרונים של מלחמת יום הכיפורים, בשדה התעופה המצרי בפאיד, הג'יפ שאבי דיכטר היה הנהג שלו חטף טיל אר.פי.ג'י והנהג נהרג. אלא שיד הגורל הכתיבה שבאותו רגע קטלני לא היה זה דיכטר שישב ליד ההגה, אלא חברו לסיירת מטכ"ל, אמיתי נחמני ז"ל מקיבוץ גבעת חיים. האירוע הטראומטי הזה, כך נראה, חיוני להבנת חייו של דיכטר מאז ועד היום.

"הגענו לפאיד. הייתי בג'יפ עם אמיתי נחמני, שהיה מפקד הפ?-לגה שלי, ועם עמירם לוין ואליעזר (צ'יטה) כהן, שישבו מאחור", משחזר דיכטר, "היינו צריכים להכשיר את השדה לנחיתת מטוסים ואמיתי אמר לי: 'אבי, תרד לפרק את מטעני החבלה שהמצרים השאירו על המסלול'. עכשיו, במלחמה אם שמים לך ברירה: או האישה או הג'יפ, אתה מוותר על האישה. אבל הוא היה המפקד, אז נתתי לו את הג'יפ.

"אחרי שגמרתי את המלאכה נכנסתי למגדל הפיקוח של השדה. ראיתי את הג'יפ מתקרב, ואז במרחק של 300 מטר ממני הם חטפו אר.פי.ג'י ונחמני נהרג. עמירם נפצע קשה וגם צ'יטה נפצע.

"החבר'ה מהצוות שלי, שהגיעו מאום חשיבה אחרי שחצו את התעלה, קיבלו דיווח: הג'יפ של 'הפולני' חטף אר.פי.ג'י והנהג נהרג. אני הייתי, כמובן, 'הפולני', והם כולם כבר הספיקו להיפרד ממני".

ההחלטה האסטרטגית

המוות של נחמני, נוסף על המראה של חברים אחרים שנהרגו ממש לידו, הובילו את דיכטר למה שהוא מכנה "ההחלטה האסטרטגית הראשונה בחיי".

"אמרתי לעצמי: 'עד כאן, אי אפשר לשחק בגורל'. אמנם הייתי לוחם ותיק בסיירת מטכ"ל, אבל אני מודה שנבהלתי מזה שהמרחק בין לחיות או למות הוא כלום. היה לי נורא קשה עם העובדה שאני בן לניצולי שואה, ואין לי שום דבר. אז החלטתי שאני לא הולך לאוניברסיטה ושעד גיל 30 אני בונה משפחה ומתבסס במקום עבודה. מבחינת ההורים שלי זה היה דבר נורא, שהבן שלהם לא הולך ללמוד באוניברסיטה".

מאז אמנם הספיק דיכטר לאגור תואר ראשון וגם שני, אבל הוא לא הפסיק לסדר את חייו בעשורים: עד גיל 30 - חתונה והקמת משפחה; עד גיל 40 - התקדמות לדרג בכיר בשב"כ; עד גיל 50 - מינוי לתפקיד ראש השב"כ (הוא הקדים בשלוש שנים). עכשיו הוא מוכן להתגמש קצת בלוחות הזמנים, אבל כן, הוא נותן לעצמו בערך עשור כדי להגיע לתפקיד ראש הממשלה. ולא, הוא עוד לא התייאש.

כמו רבים וטובים לפניו, רמטכ"לים וראשי מנגנוני הביטחון, דיכטר נחשב עם פרישתו ל"תקווה הלבנה הגדולה" של הפוליטיקה הישראלית. הוא סיים קדנציה מוצלחת במיוחד בתור ראש שב"כ, כשעמד בראש הארגון במבחן הקשה של האינתיפאדה השנייה ורשם הצלחות משמעותיות בהדברת הטרור ובהקטנת שיעור הפיגועים והנפגעים. אבל חמש שנים אחרי ש"הוצנח" לרשימת קדימה ולתפקיד השר לביטחון פנים, משקיפים לא מעטים מוכנים להישבע שדיכטר, פעם האביר על הסוס הלבן, גמר כבר את הסוס. דיכטר לא ממש מסכים.

"כשנכנסתי לפוליטיקה ב-2005 אמרתי לעצמי: 'ניתן לזה עשר שנים ואז נעשה הערכת מצב להמשך'. בבחירות הקודמות הכנתי סטיקר שבו היה כתוב 'דיכטר טוב ממופז ומתאים יותר מציפי', או להפך, אני כבר לא זוכר. זה לא היה גימיק. הכנתי את הסטיקר כי האמנתי שככה הם פני הדברים. אני מאוד אופטימי, ואני לא אתן לאף אחד להחזיר אותי אחורה לפסימיות".

אבל עכשיו מביאים לקדימה את דן חלוץ ואולי גם את אליעזר שקדי, הם לא תופסים לך את המשבצת של ה"ביטחוניסט"-

"אני לא נבהל מהצטרפות של אנשים טובים שיש להם ניסיון, אנשים שבאמת רוצים לתרום. אני מכיר את חלוץ ואת שקדי היטב. אומרים לי 'הם ייקחו את המשבצת שלך', ואני אומר - שיבואו. אם בסוף יהיו 120 חברי כנסת שהציבור יגיד 'כאלה אנחנו רוצים' - דיינו".

ואז, בפרפראזה על אמרה מפורסמת של הנשיא קנדי - שהיתה נשמעת מזויפת אצל כל פוליטיקאי מן המניין, אבל אצל דיכטר, אפעס, היא נשמעת כמו נאיביות של ארץ ישראל הישנה - הוא מוסיף: "אני כל הזמן אומר, עד גיל 18 ראוי שכל ישראלי ישאל מה המדינה נותנת לי, ומגיל 18 הוא צריך לשאול - מה אני נותן למדינה. אין לזה תקרה. זאת אומרת, אני לא מרגיש שנתתי מספיק, ולכן אני שואל את עצמי, או.קיי, מה הלאה? איך נותנים הלאה-

"הוויכוח היחיד שיש לי עם אשתי כבר שנים", הוא מוסיף, "זה כשאני אומר לה שהאהבה הגדולה שלי היא מדינת ישראל ומשפחתי, על פי הסדר הזה, והיא שואלת אותי איך זה יכול להיות".

אוד מוצל

למשקיף מבחוץ לא יכול להיות ספק שהטראומות הקשות של הוריו, מלכה ויהושע, בתקופת השואה, מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב אופיו וחייו של דיכטר, ובכלל זה בהשתעבדות לצורכי הביטחון של ישראל וביצירת הדרייב שהביא אותו מבית עני באשקלון לראשות השב"כ. דיכטר עצמו טוען שמלבד אותה "החלטה אסטרטגית" אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא מעולם לא חש יוצא דופן, פרט לכך שבילדותו היה חייב "לגמור מהצלחת", כמו ילדים רבים של ניצולים, ושנאסר עליו "להסתרק הפוך", שמא תזכיר תסרוקתו את זו של היטלר.

אביו, יהושע, היה מהניצולים שלא דיברו. "בונקר אמיתי", בלשונו של דיכטר. את שיחותיהם הראשונות ניהלו השניים כמה חודשים לפני שאביו נפטר מסרטן, לפני 18 שנה, כשדיכטר ליווה את אביו לטיפולים בבית החולים הדסה עין כרם. אז סיפר יהושע לבנו על תקופת המלחמה, על שירותו כפרש בצבא הפולני, ואחר כך, אחרי פלישת גרמניה, בצבא הסובייטי.

"כשהרוסים כבשו חזרה את מזרח פולין, היום אוקראינה, הם הגיעו גם לרוז'ישץ, כפר הולדתו של יהושע, והוא ביקש רשות מיוחדת ממפקדיו לבקר בביתו. הוא הגיע למקום וגילה שבביתו כבר גרים פולנים, וברחוב מולו", משחזר דיכטר את השיחה עם אביו, "הוא ראה חבר'ה צעירים, כולל ילדים, שהיו לבושים בבגדים של האחים שלו. היה לו מזל שהיה איתו אדם נוסף, שסובב אותו ואמר לו, 'בוא, נסתלק מכאן'. מאותו רגע תם פרק פולין אצלו. הוא סגר את המגירה של פולין, ולא פתח אותה אף פעם".

אמו של דיכטר, מלכה, גם היא מרוז'ישץ, מתגוררת גם היום בשיכון פשוט באשקלון. היא איבדה את כל משפחתה בשואה, מלבד אחיה, שגם אשתו וילדיו נרצחו. מהגטו שהקימו הנאצים ברוז'ישץ היא ברחה בהיותה בת 21, ואת מה שעברה לאחר מכן יכולים ילדיה רק לדמיין. בעדות שמסרה לארגון יוצאי רוז'ישץ, המציינים בימים אלה את יום השנה לחיסול הגטו, היא אמרה גם את המשפט המצמרר הבא: "עברתי הרבה דברים קשים מאוד. הגרמנים עשו לי הרבה דברים רעים ולא נעימים. אף פעם לא סיפרתי לאיש מה עשו לי הגרמנים, וכנראה כבר לא אספר".

מלכה ויהושע נפגשו אחרי המלחמה במחנה עקורים באוסטריה והתחתנו שם. הם עלו לישראל ב-1949, התיישבו בבית ערבי נטוש באשקלון, ובחלוף שלוש שנים ילדו את אבי. הוא גדל במגורים משותפים עם הוריו ואחותו, עם אחי האם ואשתו ועם משפחה מרומניה, בבית עם מטבח משותף ושירותים משותפים. לאחיו של אמו נולד ילד, שהוליד ארבעה נכדים, ומשפחת דיכטר חוגגת בימים אלה שלוש חתונות: האחת של בתו של דיכטר, האחרת של אחיינו ונוספת של אחד הנכדים של האח הניצול.

"אתה רואה אוד מוצל", הוא אומר, "כמו פרחים אחרי שריפה. לאמא שלי, שהיא כבר בת 88, כל חתונה כזו מורידה ממניין השנים שלה".

הדבר שהכי מתסכל את דיכטר הוא שאביו נפטר דווקא בשעה שהוא היה במשבר עם השב"כ ושקל לעזוב את השירות. הדבר היה ב-1992, כשדיכטר חש שדרכו בשב"כ נחסמה, לדעתו, בין השאר בשל סירובו לחתום כמה שנים קודם לכן על מכתב תמיכה בראש השב"כ דאז, אברהם שלום, בקשר לאירועי קו 300. הוא סיפר לאביו על כוונתו לעזוב וחש שהאב, ש"לא דיבר הרבה אבל אמר המון", התאכזב מהחלטתו. חודשיים אחרי שאביו נפטר, דיכטר מונה לתפקיד ראש מרחב דרום בשב"כ, ומאז אין הדבר חדל מלהציק לו. "אם יום אחד יפתחו שירות משלוח SMS או אי-מייל או כל דבר אחר למעלה, או מישהו ימצא איזשהו פטנט, כל מה שאני רוצה זה לעדכן אותו שם: 'שמע, אבא, בסוף נהייתי ראש השב"כ'".

הרץ מאשקלון

אבל דיכטר הוא גם תבנית נוף ילדותו האשקלונית, שם התגורר כל חייו, ולוקאל-פטריוט אמיתי הנושא עימו גם את הגאווה וגם את התסכולים של תושבי ה"פריפריה". הוא מכיר כמעט כל בית באשקלון הישנה, מזהה את המבנים הערבים הנטושים ומספר על הערבים שנולדו באל-ג'ורה, אחד הכפרים בנוסף על העיר מג'דל, שעל חורבותיהם נבנתה אשקלון (ובהם השייח' אחמד יאסין, שחי בכפר עד גיל 12, וגם משפחתו של ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה - "מי שלא מכיר את המפה הצפופה של היישובים הערביים לא יודע איזו בעיה יש לנו כאן", הוא מציין). הוא גם זוכר כל קסאם וכל גראד, איפה הם נפלו ואיזה נזק הם גרמו. הוא נוהג לקחת מבקרים לגבעה בדרום אשקלון, באזור התעשייה, שממנה אפשר ביום בהיר לראות בחדות מעיקה את רצועת עזה. כאן מרביץ דיכטר את משנתו הסדורה על הפריפריה, על מערכת כיפת ברזל, על עתידה של הרצועה ועל תהליך השלום בכלל.

"הקסאמים הראשונים נחתו באשקלון לפני ההתנתקות, ב-2003. כל אזור התעשייה, שהיה אז בתנופה אדירה, די קפא", הוא אומר, "אבל אם אתה רוצה לבנות פה אזור תעשייה אטרקטיבי, אז אנשים צריכים לשקול את הסיכון מול הסיוע שהם מקבלים, והם לא מקבלים מספיק. כי אם אתה יכול לבנות במרכז באותם מחירים, אז אתה תבנה באזור המרכז".

כיושב ראש ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שדנה בתפישת הביטחון ובמוכנות העורף, פירסם דיכטר במאי האחרון דו"ח שביקר את ההצטיידות "הבלתי מתקבלת על הדעת" לדעתו במערכת כיפת ברזל להגנה מפני טילים. דיכטר קרא להצטיידות מאסיבית, למרות העלות התקציבית. "אנשים לוקחים רקטה אחת של כיפת ברזל מול רקטה אחת של גראד או קסאם", הוא אומר, "מאות דולרים אל מול עשרות אלפי דולרים. ואני אומר, חבר'ה, תיקחו בחשבון שזה לא חישוב של ברזל מול ברזל. תאר לעצמך שהרקטה האחרונה באשקלון היתה פוגעת 20 מטר שמאלה לתוך אשקלונה. ועכשיו, אתה תנקוב במספר הילדים שהיו נפגעים שם. מה היה קורה? היו עושים מבצע בעזה. יום לחימה של צה"ל זה מיליארד או מיליארד וחצי שקלים. תעשה את החשבון הזה.

"אנשי חמאס רציונליים לגמרי, למרות שמטרתם היא לייצר טרור. אם הם יבינו שהם מחזיקים בטילים שלא שווים שום דבר, מפני שהם לא פוגעים לא באוכלוסייה אזרחית ולא במטרות תשתית, ונוסף על כך אתה מייצר את ההרתעה באמצעות ההתקפה - זו כבר תהיה סיטואציה אחרת לגמרי".

דיכטר דואג גם לצנן את ההתלהבות, שלא לומר ההתלהמות, של אלה שסבורים שיש פתרון של "זבנג וגמרנו" לתשתיות הטרור ברצועה. "לכל מי שחושב שזה איזה מבצע של בליצקריג (מתקפת פתע) של שבועיים-שלושה או חודשיים-שלושה אני אומר שזה לא הסרט שאני מכיר. בחומת מגן לקח לנו יותר משלוש שנים כדי להביא להיקף טרור נסבל, אם יש דבר כזה בכלל. בשנה וחצי הראשונות של האינתיפאדה נהרגו לנו 450 אזרחים ישראלים מטרור, ואחרי שיצאנו לחומת מגן היו לנו עוד 450 הרוגים - ורק אז התחלנו לראות ירידה. האופציה שישראל תפעל בתוך עזה כדי לפגוע בתשתיות הטרור - היא האופציה האחרונה ולא הראשונה".

אבל עזה מטרידה את דיכטר לא רק בגלל בעיית הקסאמים. "ב-67', כשצה"ל כבש את הרצועה, היו בה 330 קילומטר מרובע עם 330 אלף תושבים. היום נשארו 330 קילומטר מרובע, אבל עכשיו כבר יש מיליון ו-300 אלף תושבים. זה הסיפור של עזה על רגל אחת".

ובינתיים, בעזה שולט חמאס, והרשות הפלשתינית אינה מוותרת על ריבונותה ברצועה אך מתנערת מאחריותה לנעשה בה, וזהו "מלכוד שאסור בשום פנים ואופן לישראל להיקלע לתוכו", כדברי דיכטר.

אז מה כן צריך לעשות עם עזה-

לדיכטר יש פתרון מדיני סדור, שאין מרבים לדבר עליו בציבוריות הישראלית: יוזמת השלום הערבית. הוא סבור שישראל צריכה להיכנס לדיאלוג משמעותי על בסיס היוזמה, כי רק כך יהיה אפשר להגיע לשלום עם לבנון, ורק כך, בגיבוי מדינות ערב, יהיה אפשר להחזיר את הרשות הפלשתינית לשליטה בעזה. "אף פעם לא ישב פורום ישראלי בכיר, מראש הממשלה ומטה, ובאמת דן ביוזמת השלום הערבית. מדובר במסמך של 22 מדינות ערב, שמגובה על ידי 57 מדינות מוסלמיות, וזה נותן לו המון כוח".

אבל למה אתה רק נותן עצות מבחוץ? הרי יכולתם להצטרף לקואליציה?

"כל הזמן שואלים אותנו 'למה אתם לא מצטרפים לממשלה, למה אתם לא מצטרפים לקואליציה'. אבל לא סביר להצטרף לקואליציה שאין לה כיוון. כשאתה בא עם 28 מנדטים לממשלה של 62 מנדטים, אתה מבין שאתה עוגן מרכזי. כשאתה בא עם אותם 28 מנדטים לקואליציה של 106 מנדטים, אתה מבין שאתה עלה תאנה".

ציפי לבני היא מנהיגה ראויה-

"ראש מפלגה שלא בא עם חזון, לא יכול להיות מנהיג", מקפיד דיכטר להתנסח בזהירות אך מתקשה להסתיר את הסתייגותו, "ראש מפלגה זה תפקיד אחד ומנהיג זה תפקיד אחר. אין לה רזומה בהנהגה, בהובלה. היא היתה, בסופו של דבר, בתפקידים מסוימים מאוד, ולכן אם היא תהיה מנהיגה או לא תהיה מנהיגה, זה תלוי, קודם כל, בה. אני לא יודע איך היא תתנהג אם היא תהיה ראש ממשלת ישראל".

אתה לא חושב שבמפלגה שלך דבק אבק של שחיתות? מדוע לא הרמתם קול בנושא חיים רמון, למשל?

"בוא אספר לך משהו. אחרי המשפט אמרתי לאולמרט: 'אני חושב שזו טעות לקחת את רמון מההרשעה בבית המשפט ומהעונש שנגזר עליו, ולהחזיר אותו לממשלה כאילו כלום לא קרה. זה יחזור אלינו כבומרנג'. דיברתי עם שישה או שבעה שרים, שאמרו לי: 'אבי, אתה צודק במאה אחוז'. ראש הממשלה הביא את זה להצבעה ושאל 'מי בעד-'. התרוממו כל הידיים, כולל אלה של השרים שחמש דקות לפני כן דיברו איתי באותות ובמופתים על הצורך להתנגד. 'מי נגד-'. לא עמדת מיעוט - עמדת יחיד, והיחיד הוא אבי דיכטר. שמע, זה היה בשבילי שיעור חשוב".

"ישראל היא לא מובן מאליו"

לקראת סוף הראיון אני מבקש מדיכטר לסגור מעגל, לעשות חשבון נפש, כיאה ליום הכיפורים, הן על המלחמה ההיא והן על שנות שירותו הארוכות בשב"כ. מתשובותיו, כך נדמה, עולה תמונה של מי שאינו מפקפק בצדקת דרכו שהיא, בעיניו, צדקת דרכנו. דיכטר, שלא במפתיע, אינו מהפוליטיקאים המתחבטים והמתייסרים.

תגיד, כשאתה לבד עם עצמך, כשאתה עומד מול המראה, יש לך ייסורי מצפון-

"כשאני עומד מול המראה, ומול הציבור בישראל, שלו אני מחויב, אני אף פעם לא יודע לעשות את החשבון כמה ישראלים חיים היום הודות למהלכים שאני ביצעתי או שהייתי האיש שנתן את ההוראות לבצע. אבל אני מתייסר לגבי אותם מקרים שבהם לא הצלחתי לשכנע לבצע מהלכים, שאני יודע בוודאות שהיו חוסכים חיי אדם. הדוגמה הקלאסית היא ב-6 בספטמבר 2003, כשהיה המפגש המפורסם של 'נבחרת החלומות של חמאס'.

"ביום המבצע, פתאום התחילו לקבל אצלנו רגליים קרות, בגלל הסיפור ביולי 2002 של סלאח שחאדה, שבו נהרגו אזרחים. התקשרתי לראש הממשלה, אמרתי לו: שמע, יושבים פה הקרם דה-לה קרם, סליחה, הדרעק דה-לה דרעק של חמאס. אז כדי לא לסכן בתים בסביבה החליטו לרדת בגודל הפצצה, שהיתה משמידה בוודאות את כולם, ולצערי הלכו לפצצה קטנה יותר, שלא עשתה את המלאכה. התאריך הזה חרוט לי בזיכרון, כי אין לי מושג כמה ישראלים נהרגו ונפצעו בגין העובדה שלא הצלחתי לשכנע לשים את הפצצה הגדולה יותר. אם יש משהו שמפריע לי בחיים המקצועיים שלי זה הדבר הזה".

אבל אני התכוונתי לייסורי מצפון לגבי הצד האפל של השב"כ, "מנגנון החושך" וכדומה.

"עזוב, 'מנגנון החושך' ו'מרתפי השב"כ', כל המושגים האלה. אני אומר לך שאין גוף מבוקר יותר מהשב"כ, ושבתקופתי עשיתי מאמץ גדול כדי ששום דבר לא יישאר בתחום האפור. פעם אמר לי אחד השרים - בוא לא נדון בזה, זה בתחום האפור, והשבתי לו - אין דבר כזה. אם אתם חושבים שאסור, אז תגידו, ואם אתם חושבים שמותר - אני דורש שתחליטו".

ולגבי מלחמת יום הכיפורים-

תשמע, הייתי אז שנתיים וחצי בצבא, בשיא תפארת הלחימה, ולכן הייתי מלא אופטימיות. רק אחרי זה שמענו שהבית השלישי היה בסכנה, אבל אנחנו לא הרגשנו את זה. היתה לי זכות לעסוק בסוג מבצעים שנתנו תחושה של - איך פעם אמר מישהו? ביחידה עושים מבצעים מהסרטים, אבל בסרטים עוד לא הגיעו למבצעים של היחידה. לשפילברג יש עוד המון מה ללמוד כדי להגיע לרמה הזו. אבל אני יודע כמה מאמצים נעשו כדי למנוע הפתעה, ולחלק מהמאמצים אני הייתי שותף כלוחם וזה מוציא אותך מדעתך, איך לא ניצלו את הכלים האלה כדי למנוע מלחמה.

"מעסיק אותי גם לא מעט מה היה קורה לו צה"ל היה יוצא למתקפת מנע בבוקר יום הכיפורים, כמה חיי אדם היו נחסכים. אח של גיסי, אברהם (אבריים) דגן ז"ל, שהתגייס איתי והלך לשריון, נהרג במלחמה. הוא היה נעדר תקופה ארוכה וראיתי מקרוב מה המשמעות, איך משפחה מתחילה להיהרס. ועכשיו תיקח את זה ותכפיל את זה בכמעט 3,000, ואתה מבין איזה אסון לאומי קרה לנו, ללא קשר לתוצאות הצבאיות החיוביות שהושגו בסופו של דבר".

אמרת שאחרי המלחמה קיבלת "החלטה אסטרטגית" במישור האישי. האם המלחמה הציתה בך משהו הקשור להיותך בן לניצולי שואה גם במישור הלאומי-

"אתה שואל אותי, בתוך תוכי? אולי זה שבניגוד לחלק מהאנשים, מדינת ישראל אצלי היא לא דבר מובן מאליו. זה לא דבר שישרוד, בלי קשר למה שנעשה. אבל אצלנו יש נטייה לראות רק את חצי הכוס הריקה, ואסור לשכוח שאף אחד לא דמיין מה נצליח לעשות ב-60 שנה - לא ההורים שלי, וגם לא הרצל. בינינו - ואני מאמין בכך בכל ליבי - הרי ישראל היא אחד משבעת פלאי עולם, לא-".

cshalev@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו