גילת מלמן, אשת שיווק מתל אביב, היתה בסוף החודש השמיני להריון. העובר שלה גדל במהירות, כמעט הכפיל את משקלו. עפעפיו נפתחו, ריסיו התארכו, ציפורניו הופיעו. רוב מערכות הגוף שלו כבר הבשילו, הוא התהפך כשראשו כלפי מטה, מתכונן ליציאה לעולם, ולא הפסיק לרגע להתנועע בבטנה. באותו זמן, כמוהו, גדל לממדי ענק גם המנינגיומה של גילת: גידול בקרומי המוח שהשתרש בקדמת ראשה. הגידול היה בן ארבע שנים לפחות, אבל הריונה של גילת הפך לשעת הכושר שלו: ההורמונים הנשיים שמופרשים בהריון הם תאוותו הגדולה, ובמשך חודשים הוא זלל אסטרוגן ופרוגסטרון, שאב אותם, תפח ושמן, עד שהפך ענקי והחל להפעיל לחץ רב בפנים גולגולתה.
גילת ידעה על מה שמתחולל בבטנה, אבל לא על מה שקורה בראשה. נכון, היא סבלה מכאבי ראש, אבל מי לא? ביום שישי לפני ארבעה שבועות הכריעה אותה התשישות, והיא החליטה להישאר לנוח בבית בזמן שחיים, בעלה, ובנה התינוק, ארי בן השנה, נסעו לארוחת ערב משפחתית אצל הוריו של חיים ברעננה. כמה דקות לאחר שעזבו את הבית, היא התחרטה וביקשה שיחזרו ויבואו לקחת גם אותה. ההחלטה הזו כנראה הצילה את חייה.
כמה ימים קודם לכן הגיעה לאה (שם בדוי), אם לחמישה מבני ברק בהריון מתקדם, לבית החולים שיבא בתל השומר. היא היתה מבולבלת וסבלה מסחרחורות, מכאבי ראש, מחולשה בגפיים ואפילו מהפרעות קשות בדיבור. היא ידעה זה זמן מה שמשהו לא בסדר, אך לא שיערה שהמנינגיומה עורך הילולות רוויות הורמונים נשיים בתוך גולגולתה. סריקת מוח קצרה הצביעה על גידול ענקי. מצבה היה קריטי: המנינגיומה הפעיל לחץ מאסיבי והיה ממוקם בקרבת המרכז המוטורי ומרכז הדיבור במוח. מצבה יצר בהילות ולאחר יממה בלבד הוכנסה לחדר הניתוח לפרוצדורה כפולה: הוצאת התינוק ומיד לאחריו הוצאת הגידול המוחי. אפילו אנשי הצוות המנוסים לא שיערו שבעוד ימים ספורים הם ייאלצו לבצע את הניתוח הכפול - שוב.
הגידול ניזון מההורמונים
גידול מסוג מנינגיומה אינו נדיר. לדברי ד"ר שגיא הרנוף, סגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בשיבא, יש כ-100 מקרי מנינגיומות בשנה. "הגידול שפיר ומופיע לרוב אצל אנשים מבוגרים או אצל מי שעברו הקרנות לראש נגד מחלת הגזזת בשנות ה-50", הוא מסביר ומציין כי "בקרב נשים צעירות, המנינגיומה בהחלט נדיר מאוד". עם זאת, כאשר האישה הצעירה בהריון, למנינגיומה נטייה לגדול במהירות כתוצאה משינויים הורמונליים.
"המוח יודע להסתגל ולהתמודד עם גידולים איטיים", מוסיף פרופ' משה הדני, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בשיבא, "עד שאלה מגיעים לגודל גדול, לוחצים על מרכזים קריטיים ויוצרים בצקת והתקפים כמו אפילפטיים. התמודדותו של המוח קשה במיוחד כשהגידול מתפתח במהירות, כמו בהריון". על הסימנים יכולות לאה וגילת להעיד. בהתחלה הם מינוריים, קל להתעלם מהם: כאב ראש, הקאות, שום דבר שהריון רגיל לא מביא עימו לעיתים. בהמשך יופיעו ישנוניות, ירידה בראייה וגם חולשה בגפיים והפרעות בדיבור. לאחר זמן מה, ללא טיפול, הגוף פשוט יקרוס, כמו שגילתה גילת.
היא ישבה אז במרפסת עם משפחת בעלה, אחרי אותה ארוחת שישי. שתתה קפה, שיחקה עם בנה התינוק, כשלפתע החלה לפרכס וצנחה אל הרצפה. כל גופה התעוות, העיניים שלה התגלגלו, עור פניה הכחיל, קצף יצא מפיה. הילדים הורחקו במהירות, מישהו רץ להתקשר למד"א. חיים היה משוכנע שאשתו עומדת למות: הוא סילק את ההפרשות מהפה, מתפלל שהפרכוסים יפסיקו. גילת זוכרת את עצמה פוקחת עיניים לחושך מוחלט שהתבהר בהדרגה. היא הבחינה בבעלה ובקבוצת פרמדיקים שעומדים מעליה. הפנים של בני משפחתה היו חיוורים, חיוכים מבוהלים ריחפו מעליה.
אחרי כמה דקות כבר שכבה באמבולנס בכביש 4, לכיוון בית החולים שיבא בתל השומר. "אפילפסיה-", חשבה לקול הצפירות, "מאיפה צצה לי אפילפסיה בגיל 37-". גילת נגעה בבטנה ונזכרה שהיא בהריון, בשבוע 35. בבית החולים העידו בדיקות המוניטור והאולטרה-סאונד שהעובר שרד, וכעת נותר להבין מה קרה לאמא שלו. "משהו רע עומד לקרות", לחש לה קול פנימי כששכבה בתוך מערת ה-MRI לסריקת מוח.
גם חיים הבין שמשהו רע קורה. הוא הבחין בהתקהלות בחדר הטכנאי שביצע את הבדיקה: טלפונים צילצלו, רופאים נכנסו ויצאו, וצוות גדול התאסף סביב המסך. בתום שעה הוצאה מהבדיקה והושבה בכיסא גלגלים. נוירוכירורג ניגש אל בני הזוג. "התוצאות לא טובות", אמר, "מצאנו גידול גדול על המוח שהתפרש על פני כרבע מנפח הגולגולת ויצר בצקת. מוכרחים להסירו בהקדם". מקרים כאלה מזדמנים לשיבא, בית החולים הגדול במדינה, אחת לכמה שנים. "זה די לא ייאמן", הוא המשיך לאחר היסוס, "לפני כמה ימים התגלה גידול זהה אצל אישה נוספת, גם היא בחודש השמיני להריונה".
"אסור היה להמתין"
בשלב הזה, מבחינת הצוות הרפואי, הסיפור של לאה וגילת כמעט מתאחד ומתנקז להחלטה קריטית אחת: האם לערוך את הניתוחים ברצף, בזה אחר זה, או להפריד ביניהם? "אצל לאה וגילת, כל יום של המתנה היה עלול לגרום לנזק בלתי הפיך לאמהות ולעוברים, עד כדי סיכון חיים", מבהיר ד"ר הרנוף, "נדרשנו לקבל החלטות מהירות". "דרך הפעולה לא ברורה, אין שום דבר חד-משמעי במקרים כאלה", אומר פרופ' הדני, "אין ספרות מסודרת בנושא שמנחה אותך מה לעשות. האתגר מבחינתנו היה גדול מאוד וערכנו סדרת דיונים פנימיים עם המערך לרפואת האם והעובר".
שני עקרונות מקובלים ברפואה התנגשו: הרצון להבטיח את שלום האמהות, שחייב ניתוח מיידי להסרת הגידולים, מול הניסיון לדחות כל ניתוח מורכב לאחר הלידה, כדי לא לסכן את האם והעובר גם יחד. המצב מסובך במיוחד בחודש השמיני להריון: מערך הנוזלים בגוף שונה, רמת ההורמונים גבוהה, לחץ הדם עלול לצנוח, אספקת החמצן לעובר עשויה להיפגע וקשה יותר להתמודד עם מצוקה מוחית. הגוף מגויס כולו לשמירה על העובר, נטייה שמחלישה מאוד את יכולת התמודדותו עם אתגר כפתיחת הראש והסרת גידולים בסדרי הגודל שהיו בראשיהן של גילת ולאה. בנוסף, במהלך הריון נמנעים מלסכן את העובר בחשיפתו לקרינה, לתרופות עוצמתיות ולחומרי הרדמה.
פרופ' איל סיון, ראש המערך לרפואת האם והעובר בשיבא, לא שקל לרגע להעביר את הנשים ניתוח בלי ליילד קודם את התינוקות. הוא רצה לבצע באמהות הרדמה אחת ושני ניתוחים. פרופ' הדני הוסיף למשוואה שיקולים נוספים, לא רפואיים, שהכריעו בעיניו את הכף. תהליך של ניתוח קיסרי, התאוששות של כמה ימים או שבועות ולאחריו ניתוח מוח היה מנטרל את האמהות לתקופה ארוכה שהיתה מחבלת ביכולתן להיות עם ילדיהם, כולל התינוקות הקטנים שזה עתה נולדו. למרות האתגר והמתח שבניתוח כפול, הדני והרנוף, כמו סיון, חשו שזו החלופה הנכונה.
"לרגע לא פחדתי למות"
עבור לאה, המגיעה מרקע חרדי ביותר, מאחת החצרות הגדולות והמפוארות בבני ברק (לכן שמה בדוי והיא סירבה להתראיין בגלוי לכתבה זו; נ"ל וזמ"ק), הכל היה בידי שמיים. היא המעיטה בשאלות, וקרובי משפחתה ערכו התייעצות עם רבנים, בהתאם למידע שקיבלו מבית החולים. גילת, לעומתה, הוצפה במידע. היא זוכרת את הרגע שבו ישבה בכיסא הגלגלים, והסברי הרופא זורמים וזורמים. "חשבתי לעצמי, זה לא קורה לי, בטח לא כשאני לפני לידה", היא מספרת, "זה קורה בסרטים, קורה לאנשים אחרים. אני טיפוס בריא, אני עושה ספורט, אוכלת טוב, שומרת על עצמי. האמת היא שקצת נעלבתי שיש לי גידול בראש. זה קורה לאנשים חלשים, לא למישהי חזקה כמוני. חשבתי שאם לא אקשיב לרופא זה ייעלם. הוא ניסה להרגיע אותי, אמר שאין לי מה לדאוג, שאם הוא היה צריך לבחור גידול לאמא שלו, הוא היה בוחר בגידול הזה בדיוק. מין חוש הומור של רופאים. אני מכירה אנשים שעברו ניתוחי ראש. הם יצאו דפוקים לגמרי. היה איתי מישהו בבית הספר שעבר ניתוח ראש והפך מופרע, אלים ודפוק לגמרי. על זה חשבתי, על מישהו שלמד איתי לפני 20 שנה. אמרתי לעצמי, אני יודעת שמשהו בי יידפק לחלוטין. לא היה אכפת לי מהפרעה מוטורית, שאסחב רגל, שיד אחת פחות תתפקד. פחדתי על האישיות שלי, על התבונה. שאחרי הניתוח הזה אהפוך לגילת אחרת".
וממוות פחדת-
"אפילו לא לרגע. הפחד על השכל והשפיות שלי היה גדול יותר. חיכיתי הרבה עד שהחלטתי להביא ילדים. תמיד אמרתי שקודם כל עבודה וחיים, ורק אחר כך ילדים. פתאום תפשתי שאולי טעיתי. כשהתאשפזתי במחלקה הנוירוכירורגית היתה איתי בחדר אישה עם שני בנים, בני 11 ו-9, והיא שאלה אותי: 'את לא מפחדת-'. השוויתי בין שתינו ואמרתי לעצמי שאולי חיכיתי יותר מדי, ועכשיו יהיו לי שני תינוקות שלא יזכו להכיר את אמא שלהם בריאה ושפויה, כמו שהייתי לפני שהתגלה אצלי הגידול".
לאה, מספרת ד"ר נחתומי-שיק, חששה בעיקר מהניתוח הקיסרי: "היא כבר עברה ניתוח קיסרי בלידות הקודמות ופחדה מההרדמה הכללית. בחדר ניתוח היא היתה מאוד לחוצה, עד כדי כך שלחץ הדם שלה היה גבוה ואי אפשר היה לתת לה טשטוש. היא ניסתה להסתיר את הפחדים ולהיות מאופקת. בסופו של דבר היא אמרה, 'אני פה בידיכם ובידי שמיים'. בסביבה המשפחתית התגובה היתה הסתרה, שלא יידעו על המקרה, שהקהילה לא תדבר ולא תדע".
בניגוד ללאה, שהובהלה מיד לחדר הניתוח, גילת המתינה חמישה ימים לניתוח המורכב. "בכל בוקר התעוררתי והתחלתי לבכות. הורמונים של סוף ההריון ובנוסף ההבנה, בכל בוקר מחדש, שזה לא חלום. הייתי מוקפת מגולחי ראש וזה הבהיל אותי, עד כדי כך שמצאו לי חדר עם אישה לפני ניתוח. הכל היה טוב ונעים עד שבאחד הימים אסרו עלי להיכנס לחדר כי עשו בה החייאה. חיכיתי בחוץ ואחרי כמה דקות הוציאו את החפצים שלי מלאים בדם וצוות עזר גדול היה צריך להגיע במיוחד כדי לטפל שם בכל הבלאגן שנוצר. היא נפטרה. בחדר אחר היה מישהו שלא הפסיק לצרוח לרגע, כמו בבית משוגעים. אני חושבת שמשהו השתבש לו בניתוח וזה עוד יותר הפחיד אותי. בקיצור, לא כך דמיינתי את סוף ההריון שלי".
גם הדילמה לגבי שילוב הניתוחים הטרידה אותה בהתחלה. לפי חוות דעת מסוימות הומלץ לה להפריד בין הניתוחים, ואילו בשיבא נטו, כאמור, לשלב ביניהם. "המתח היה בלתי נסבל. נוצר עלי עומס מעצם ההחלטה שהיתה נתונה בידי. מרגע שהחלטתי לתת אמון בהחלטה של פרופ' הדני הוקל לי, ואת הזמן שנותר לי עד הניתוח הכפול העברתי בשלווה מוזרה", מספרת גילת.
שתי הנשים נפגשו קצת לפני הניתוח של גילת. לאה היתה אז עסוקה בהליך השחרור מבית החולים, מתרגשת לקראת האיחוד עם בתה הקטנה והאפשרות לקחת אותה סוף סוף הביתה. היא התפנתה כדי לחייך אל גילת ולהרגיע אותה. היא סיפרה לה שהכאבים הם שגרתיים, רק באזור הבטן, בגלל הניתוח הקיסרי. על ראשה של לאה נח כיסוי הראש, וגילת לא הבחינה בצלקת וגם לא בהתנהגות משונה. השלווה המוזרה רק הלכה וגברה.
• • •
ביום חמישי לפני שלושה שבועות, בשעה שבע וחצי בבוקר, הוכנסה גילת לחדר הניתוח שהיה ערוך לפרוצדורה הכפולה - ממש כפי שהתרחש כמה ימים קודם, כשלאה שכבה על מיטת הטיפולים. את פניה קיבלה ד"ר אורית נחתומי-שיק, מנהלת היחידה להרדמה נוירוכירורגית. "בניתוח קיסרי רגיל משתמשים באפידורל ומבצעים הרדמה מקומית", היא מסבירה, "במקרה הזה ביצענו הרדמה כללית שמשמעותה חומרי הרדמה תוך ורידיים, מה שעלול להשפיע על העובר ולגרום חלילה להפסקת נשימה או דיכוי לבבי. לכן נכח בחדר הניתוח צוות רחב, דרוך לביצוע הערכות בכל שלב של הניתוח, כולל רופא המומחה בפגים". פרופ' סיון, המנתח, חשש בעיקר מפרכוסים נוספים: "אמנם ניתן לה טיפול תרופתי למניעת פרכוסים, אבל הוא יעיל פחות כשיש גידול במוח". גם הדימום היה חייב להיות מינימלי: כל ירידה בלחץ הדם סיכנה את האם ואת העובר.
התינוק של גילת, רון, הוצא מבטנה ללא תקלות והיא נתפרה. כעת הוסב חדר הניתוח למטרת ניתוח הראש. הסדינים המוכתמים הוחלפו, הציוד המתאים הוכנס, בוצע חיטוי נוסף ואת בכיו של התינוק החליפה הדממה של חדר הניתוח. בחוץ המתין הצוות הנוירוכירורגי. כשעמד במסדרון ראה פרופ' הדני את העגלה ובתוכה רון, ששקל יותר משלושה ק"ג ולא נזקק לאינקובטור. "הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, או.קיי, עכשיו אני צריך להחזיר לו את אמא". גם בראשו של ד"ר הרנוף חלפה אותה מחשבה: "אי אפשר שלא לחשוב שאם חס וחלילה הוצאת הגידול מסתבכת, משאירים ילד יתום או ילד לאמא נכה או מוגבלת. כל הבוקר חלפו לי תסריטים שונים בראש, מה יהיה אם. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאנחנו חייבים להצליח. אתה רואה את הבעל ואת המשפחה בחוץ, מרגיש בחרדה ובדאגה שלהם, יודע שלכל אישה יש גם ילדים בבית וליבך יוצא אליהם".
גופה של גילת כוסה בשמיכה לבנה כדי להגן עליה מהקור המקפיא בחדר הניתוח, ועל השמיכה הונחו סדינים. ראשה היה נתון באוויר, מוחזק בתפסני מתכת, חלקו הקדמי גולח מעט וחוטא היטב במשך דקות ארוכות. הכל התנהל בסדר מופתי, בדייקנות שניכרת בתיאורים של הרופאים גם חודש אחרי: במשך שמונה שעות היא נותחה. שכבה אחר שכבה - עור, עצם, מעטפת המוח - חדרו הדני והרנוף לתוך ראשה של גילת, מלווים במערכת ממוחשבת הממפה עבורם במדויק כל מילימטר. לבסוף נחשף המנינגיומה, גדול כאפרסק. הוא הוסר כמעט כמקשה אחת והכל שב למקומו בזריזות.
"במוח אנחנו מתעסקים בחומרה. כמו מחשב שהתקלקל ומחליפים כרטיס, מחברים את החוטים", מחייך פרופ' הדני, "זה מה שאנחנו בעיקר יודעים לעשות כרגע. את התוכנה אנחנו לא מכירים מספיק עדיין, הידע מוגבל. יידרשו עוד הרבה מאוד שנים ללמידת המוח". ד"ר הרנוף, המתמחה בפלסטיקה של הגולגולת, תפר את הפתח בראשה של גילת בקפידה. מאוחר יותר תזכה לאינספור מחמאות מהצוות הרפואי על יופייה של הצלקת. עוד סימן לחוש הומור של רופאים.
הרגע המותח ביותר אחרי ניתוח ראש, מעידים המנתחים, הוא רגע ההתעוררות. "חיכיתי לראות איך היא מתעוררת, אם היא חוזרת להכרה מהר, אם היא מצליחה להזיז את הגפיים, להשמיע קול, אם היא מתפקדת", אומר פרופ' הדני. "התעוררתי לתוך המולה. מיד ערכו כמה בדיקות והובילו אותי לחדר התאוששות, כמו תרנגולת אחרי שחיטה", צוחקת גילת, "במשך 24 שעות שכבתי בחדר התאוששות בתחושה שנדרסתי על ידי רכבת. הרגשתי מרוסקת ומסוממת. הזמן קפא, המחוג של השעון שעל הקיר בקושי זז. לא יכולתי לחשוב על עצמי ולא יכולתי לחשוב על התינוק שלי. רק ניסיתי להתמודד עם הרכבת הזו שדרסה אותי".
כמה שבועות חלפו. לאה נאלצה לחזור לבית החולים, אבל לא בגלל הגידול אלא דווקא כי התפרים של הניתוח הקיסרי נפרמו בחלקם. תחת הרדמה מלאה נוספת, תיקן הצוות את הבעיה. במקרה של גילת, קשה לנחש מה עברה. שתיהן נמצאות במעקב, אבל רוב הסיכויים שהמנינגיומה לא ישוב לעולם ואין מניעה להרות שוב. לאה מתכננת הריונות נוספים. גילת טוענת שתסתפק בשני ילדים.
גילת, מה לגבי הפחד שלך שמשהו בך ישתנה-
"ברגע שפקחתי את העיניים ידעתי שאני אותה גילת. התרוצצו לי בראש אותן מחשבות, והקול הפנימי שלי היה זהה לזה שלפני הניתוחים. הבנתי שאני בדיוק כמו קודם, רק פצועה". את רון פגשה שלושה ימים לאחר הניתוחים. "זה מוזר. את יולדת ומיד מנתקים אותך מהתינוק", היא מהרהרת, "הלידה הראשונה זכורה לי כחוויה מקסימה, התאהבתי בילד שלי ברגע הראשון. פה החוויה שונה לגמרי, אנחנו עדיין עובדים על הקשר בינינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו