בשנת 1965 נחנכה כיכר מלכי ישראל ורוצפה במרצפות שהפכו לסימן ההיכר שלה לצד מאכילי היונים. עשר שנים בדיוק לאחר מכן הוצב בכיכר פסל השואה של יגאל תומרקין. שלושים שנה מיום החניכה התרחש בכיכר המרכזית של העיר תל אביב הרצח הפוליטי של מדינת ישראל, לאחר שיגאל עמיר ירה בראש הממשלה דאז יצחק רבין. הכיכר תשנה את שמה בעקבות ההתנקשות לכיכר רבין.
אם בשנים עברו הכיכר שימשה לאירועים דוגמת יום השריון וסממנים פטריוטיים אחרים, בשנים האחרונות הכיכר הפכה קרקע פורייה לתאגידי ענק אשר לוקחים חסות עליה ועושים בה כבשלהם.
גם השבוע עלו המנופים ונתלו הכרזות הצבעוניות על הכיכר, כאשר עוד תחרות ריצה (הפעם לילית) יצאה לדרך בחסות חברה למשקאות ממותקים. העוברים ושבים היו עסוקים יותר בחמיקה מהאופניים החשמליים שמסלול מאולתר צויר עבורם על הכיכר עצמה ופחות בהתבוננות על הכיכר המתגנדרת. ליד האנדרטה שמוצבת בצידה הצפוני של הכיכר פיטרלו אנשי אבטחה ובחנו כל מי שבא בשערי בניין העירייה המשופץ.
אלו ימים מתוחים ללא קשר לכך שמדינת ישראל מציינת 20 שנה להירצחו של ראש הממשלה, ואפילו בעל עסק שמגיע לשלם ארנונה מופרזת נבחן בקפידה. המציאות הישראלית היומיומית מאלצת לכונן ימי זיכרון כדי שנוכל לעצור לרגע ליד הכיכר ולחשוב מה ואיך קרה, אבל בסופו של יום, 24 שעות מול הכיכר מקשות פיתוח של מסקנות, מלבד העובדה שעשרים שנה מהיום, המשימה של הזיכרון והאזכרה תהיה קשה אף יותר.
כבר לא מקום של חגיגות
התנועה בכיכר מתעוררת בעצלתיים, כאשר רק העובדים הממרקים בשצף קצף את הכיכר לקראת מירוץ הלילה שייערך בעוד כמה שעות כבר עובדים. זוג תיירים מאחת מארצות בריה"מ לשעבר מנסים לתפוס את עצמם בסלפי כשברקע תמונה של המלך חוסיין, רבין וקלינטון.
הם מתקשים, כל מה שהם מצליחים להכניס לתוך התמונה זה רק כתובות גרפיטי שמבקשות "סליחה". הם מחייכים למצלמה בדיוק בנקודה שבה נשמעו קריאות ה"סרק, סרק", וממהרים פנימה אל תוך מרכז הקניות של גן העיר כדי לפצוח במסע שופינג.
מייד אחריהם תעבור טיולית עם תיירים מקומיים. המדריך, איש בנוי לתלפיות אך כפוף מעט, עובר בחופזה על הפרטים: "זוהי האנדרטה כפי שכולם זוכרים, כאן ירו בו. בואו נמשיך במהירות הלאה". הקהל המבוגר ממהר לרשום משהו במחברות וימשיך במהירות לתחנה הבאה. חלק מנסים להצטלם במהירות אך המדריך מבקש להזדרז: "לא בשביל זה אנחנו כאן".
מישל סזיסנקי, עובד בסוכנות נסיעות שמתמחה בהבאה של תיירים מצרפת, מסביר בנימוס: "זה לא שהאנדרטה של רבין מופיעה עכשיו במסלול הקבוע של תיירים שבאים מחו"ל ובטח לא עבור התיירים היהודים, שיעדיפו את הכותל בירושלים והים בתל אביב מאשר ללכת לאנדרטה. אף אחד לא מבקש ספציפית שייקחו אותו לאנדרטה, ואם מישהו מבקש זה יהיה בדרך כלל תיירים לא יהודים שמעוניינים לראות את הצד הזה בארץ ישראל שהם לא מכירים.
"אני חושב אולי שהתיירים מארה"ב שמגיעים בפרויקטים חינוכיים עוברים כאן באופן קבוע. בדרך כלל אם התיירים לא מבקשים ספציפית לבוא הנה, אף אחד לא יביא אותם במיוחד. אבל בימים הללו אנחנו עסוקים בכלל בלנסות לשכנע תיירים שזו מדינה שכדאי לבוא אליה, נוכח המצב הביטחוני".
הכיכר שוב משתתקת לרגע. מאכילי היונים טוענים שהחום הגדול משבש את כל העסק הזה של האכלת היונים. "בבוקר חם מדי ובלילה קר מדי", הם מסבירים. "זה אולי עושה טוב לירקות אבל יש לנו תחושה שזה קצת מפריע ליונים".
השקט שוב מופר, הפעם בגלל קבוצת תיכוניסטים שמגיעה עם האוטובוס לכיכר: "אוף, עוד פעם רבין. שמענו את אותם הדברים כבר בשנה שעברה ובשנה שלפני זה". אחד ההורים מנסה להסביר לי שעבורם מדובר בחומר שהם שמעו כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, "שגם נמאס להם וגם זה נשמע להם כמו היסטוריה מרוחקת, כמו שבזמני למדו על מלחמות העולם וכדומה".
הכיכר עצמה כבר לא אומרת להם דבר, לך תספר להם על עשרות אלפים שקפצו למזרקה כשמכבי זכתה באליפות אירופה בכדורסל, על נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, על הפגנת ה־400 אלף. עיזבו, הלכנו רחוק. באותה כיכר ממש התחוללה בקיץ האחרון הפגנה סוערת של ישראלים בני העדה האתיופית, הפגנה שהפכה את הכיכר לרגע לשדה קרב.
אבל כל זה נשכח עבר לו, עכשיו כולם מתכוננים כדי לקבל את החולצה שלהם לקראת הריצה שתתקיים הערב בתל אביב. בלילה מאוחר, רון חולדאי, ראש העיר ששולט בעיר הלבנה אי אז משנות התשעים שלאחר הרצח, מסביר: "מירוץ הלילה הוא התשובה לטרור".
בחלומו אותו חולדאי בטח עומד על אותה המרפסת, יורד מהקומה ה־12 ומצליח לחולל מהפך כיושב ראש מפלגת העבודה. אבל ספק אם הכיכר הזו תראה חגיגה של מי מראשי השמאל בדור הנוכחי. ראש העיר הנצחי של תל אביב יצטרך להמשיך ולהסתפק בהזנקות של מירוצי לילה.
הנצחה בסלפי. קיר הזיכרון, השבוע // צילום: גדעון מרקוביץ
"שיר לשלום" בסינית
אורי גרוסמן, דינה לוין־פלר וגבי ברלין מגיעים לכיכר רגע אחרי שיצאו מתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף. בשבוע הבא הם מתכוונים לקיים עצרת זיכרון מצומצמת ומבקשים אישור, ומקווים שלא יבקשו מהם מאבטחים שידללו את הקופה הלא קיימת שלהם גם כך.
הם זה אנשי משמרות השלום, שכבר עשרים שנה מגיעים מצוידים באקורדיון, בגיטרה ובהרבה אופטימיות כדי לשיר בכל מזג אוויר שירים שאף אחד מהם לא צריך שירון כדי לדעת אותם בעל פה. "לאורך השנים גדלנו, קטנו, אנשים נפטרו, חלק הלכו וחזרו אחרי שנתיים אבל מעולם לא הפסקנו. לא בשמש ולא בגשם, וכל עוד אנחנו יכולים אנחנו נמשיך להגיע הנה". מסביר גרוסמן.
הם כולם לפחות בעשור השביעי והשמיני לחיים, הם הגיעו הנה בפעם הראשונה מתוך תחושת החמצה אדירה שלא היו מתחת לביתו של רבין כשההסתה היתה בשיאה.
בהתחלה הם התכנסו ליד ביתו של שמעון פרס, אבל אז השכנים בשכונה הצפון תל־אביבית טענו ש"האמיני יום יבוא" לא עושה להם טוב ביום שישי בצהריים, אז הם עברו לכיכר, תחילה בנקודה שבה יגאל עמיר ירה, ואחר כך מתחת למדרגות.
"יש כל כך הרבה סיבות שאנשים באים הנה. חלק פשוט רק לשיר, הם אוהבים את הביחד ולשיר את השירים של פעם, שכבר לא שומעים. אירחנו פה כל כך הרבה אנשים לאורך השנים, אפילו משלחת של תיירים סינים הגיעה פעם אחת ושרה איתנו את 'שיר לשלום', זה היה מאוד נחמד ומאוד מרגש", מסבירה דינה לוין־פלר.
הילדים והנכדים שלהם קוראים להם "הזויים", מסבירים להם שלפני עשרים שנה היה מצב אחד והיום אם אתה שמאלן שמאמין בשלום, במציאות הישראלית של ימינו, זו אפילו קללה. אבל הם מחייכים: "אני מביא לפה את הנכדים שלי ואני עושה כל מה שאני יכול בשביל שהם ילמדו ויזכרו. אנחנו חייבים להיות אופטימיים ומפתיע אותי שהדור הצעיר אופטימי פחות, אני לא מבין למה. המדינה הזו היא מדינה נהדרת, זה שאומרים לי שאנחנו מיעוט, מה זה צריך לשנות לי? אני מאמין בצדקת דרכי ובצדקת דרכנו", מסביר ברלין.
הם נזכרים שלאורך השנים הגיעו אליהם אנשי ימין קיצוני שהוזמנו לשבת עימם, מתמוגגים בנוסטלגיה על נסיעות לעזה ולאום אל־פחם ברגעים הקשים ביותר במהלך עשרים השנים האחרונות, וכן על כך שהעוברים ושבים מסתכלים עליהם כעל עוף מוזר, כמעט לא רלוונטי לעידן ההקצנה הנוכחי: "אין לי בעיה עם זה, בסופו של דבר יבינו שאין ברירה וחייבים לעשות שלום. אנחנו מנסים את כל הדרכים האחרות וזה לא עובד, בסופו של דבר מה שאנחנו אומרים כאן יקרה. אני לא רואה ברירה אחרת", מתעקש גרוסמן במבט מלא תקווה.
במחסן מאחורי המדרגות הם שומרים על המכתב שלאה רבין ז"ל שלחה להם, כתבות ארכיון ומדבקות שמזכירות שפעם ציבור שלם עסק רק בשאלה איך נרצח כאן ראש ממשלה, לפני שהעסק הפך לחומר לימודי בלבד שנכפה על תלמידי היסודי והתיכון בכפית.
"הלוואי שהייתי יכולה לחזור לתקופה של האופטימיות, שהלכתי כאן או בשינקין ואנשים חייכו זה לזה והיו נחמדים. היום כבר אין את זה, היום כולם עובדים בהיי־טק, ולא מייצרים שום דבר. עם האופטימיות היה גם לואו־טק, היום אף אחד לא עובד בשדה ואנשים בקושי אומרים שלום. אנחנו ממשיכים להיות מוסתים אלו כנגד אלו, ממש כמו לפני הרצח", מתרגשת לוין־פלר ומקווה שהדברים יחלחלו.
לפני שאנחנו נפרדים שוב עולה הבקשה לציין שוב שביום שישי הבא תתקיים עצרת הזיכרון, וחשוב להם לנתק את ההקשר הפוליטי. "תכתוב שאנחנו מזמינים את הצעירים להגיע", אומרת לוין־פלר, "שנדע שגם הצעירים באים ושזה מעניין אותם. אם אנחנו לא התייאשנו, למה הם כן?
"כשהתחלנו היו כאן המונים, צעירים ומבוגרים, ואחר כך כנראה כבר רבין התחיל להתרחק מהם. חשוב לנו להדגיש שהרצח הזה היה הרצח של כולם, זה זיעזע אותנו כעם, וגם הזיכרון והמסקנות צריכים להיות של כל העם".
המקום שמול הבראסרי
ההפגנה הראשונה המתועדת שנערכה בכיכר התקיימה ב־14 בנובמבר 1945, כאשר 45 אלף תושבים (רבע מתושבי העיר דאז) מחו נגד שר החוץ הבריטי בווין ו"הספר הלבן" שהגביל עליית יהודים לארץ ישראל, אבל אז היו כאן רק פרדסים וכפרים ערביים.
אחר כך היה אפילו גן חיות. היום מול הכיכר ניצבת לה בגאון מסעדת הבראסרי. חיילים שמשתחררים זה עתה מצה"ל נולדו בזמן הרצח, ועבורם, כך נדמה, כיכר רבין היא הכיכר שמול הבראסרי. השם "כיכר מלכי ישראל" לא אומר להם דבר, ממש כמו כביש חיפה, לדוגמה.
בתוך המסעדה ההמולה נמשכת כמעט כרגיל, כאשר לעיתים אירועים ביטחוניים כן מצליחים לחלחל ולפגוע לרגע בתנועת הסועדים. במובנים מסוימים החליפה המסעדה את הכיכר כמעוז של שמאלניות, שלא לומר של תל־אביביות נהנתנית.
אם פעם היו צריכים כיכר שלמה בשביל להכיל את השמאל הישראלי, היום הוא מתרכז במסעדה אחת שפועלת 24 שעות ביממה. רבין, במושגים של הפרסומאים ואנשי התקשורת שפוקדים את המקום, הוא "מותג בירידה". המון בעיות במיתוג נעשו בו לאורך השנים, בזיכרון האירוע ובהנחלתו לדור הצעיר והמבוגר כאחד. הכיכר תמשיך ללבוש חג באירועים ממוסחרים יותר או ממוסחרים פחות, וספק אם תתמלא אי פעם באירוע לזכרו של ראש הממשלה המנוח. נפתלי בנט עם גיטרה? זה כבר סיפור אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו