השבוע מציינים ברחבי העולם את יום המאבק בעוני, ברעב ובמחסור. בישראל, העוני הוא מנת חלקם של כחמישית מהקשישים החיים בישראל, כ-180 אלף ישראלים. רבים אחרים מתקיימים בצמצום באמצעות קצבאות קטנות, ומאות אלפים מהם זכאים לטיפול סיעודי בביתם על פי חוק הסיעוד.
אחת הסיבות לעלייה במספר הקשישים החיים בצמצום ואף בעוני הוא העלייה המתמדת בתוחלת ובאיכות החיים, אשר גורמת לקשישים רבים שעדיין מסוגלים ורוצים לעבוד להישאר בביתם. גיל הפרישה כיום נע בין 62 לנשים ו-67 לגברים, גיל שעבור רבים מהישראלים אינו גיל בו הם אינם יכולים לצאת לעבוד.
היתרונות של העסקת עובד מבוגר יותר רבים: מנוסים יותר, בעלי ידע רב וגמישים מבחינת שעות עבודה. עבורם, זוהי דרך לשפר את איכות חייהם ואת מצבם הכלכלי אך גם תתרום להפגת הבדידות. עבור שוק התעסוקה הישראלי, זהו רווח בדמות עובדים נוספים המגדילים את שיעור הצמיחה במשק.
ומה יש לקשישים בישראל לומר בעניין? מסקר שנערך לאחרונה עולה כי אילו גיל הפרישה לא היה מוגדר בחוק, כ-70% מאוכלוסיית הקשישים היו מעוניינים להישאר בשוק התעסוקה. כיום, רק 10% מבני ה-65 ומעלה עובדים.
דורון רז, יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל מסביר כי "אני עובד עם אנשים מבוגרים בני 70 שנראים כאלו בני 55, עם יכולות פיזיות לא פחותות מאלו של צעירים. בסופו של דבר, מי שמרוויח מתעסוקת קשישים היא המדינה, ואנחנו, האזרחים". על פי דורון רז, הקשישים שחוזרים לשוק התעסוקה הם בעיקר עולים מבוגרים מברית המועצות שאין להם פנסיה, ושאינם עובדים בענף בו עבדו בעבר: "הציבור מבין כי העלייה בתוחלת החיים גורמת לקשישים לחפש מקורות תעסוקה והכנסה נוספת. חשוב לשפוט אדם על פי היכולות שלו ולא על פי הגיל הכרונולוגי שלו".