הסיפור הזה ידוע ומפורסם לפרטי פרטיו, אבל הכאב שמקופל בו ממשיך לדקור בכל פעם שמגוללים אותו מחדש: באוקטובר 1993 חזר שוקי בסו, אז חייל בצנחנים, לחופשת חג קצרה בבית הוריו בכפר סבא. באותם ימים הגיעה מערכת היחסים העכורה בין הוריו, שידעה עליות ומורדות לאורך השנים, לנקודת רתיחה נוראית, ובמהלך מריבה סוערת במיוחד איים אביו לרצוח את אמו ולהתאבד.
במשך שנים ניסו שוקי ואחיו לשכנע את האב להיפרד מהאם, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. עד שהתרחשה הטרגדיה רווית הדם: בליל שמחת תורה, בתום עוד מריבה קולנית ודחוסה באמוציות, נטל שוקי את רובה האם-16 הצבאי שהיה ברשותו, ובהתקף אמוק בלתי נשלט כיוון את הנשק אל אביו וסחט את ההדק. מחסנית שלמה הוא רוקן עליו, 29 כדורים שפילחו את גוף האב בלי להותיר לו סיכוי. בשעת הירי היו שאר בני הבית נעולים באחד החדרים בלי שהיתה להם אפשרות לסייע או לשנות את מעשה הטירוף. מיד אחרי ההרג, בלילה שבו השתנו חייו לבלי הכר, הסגיר בסו את עצמו למשטרה.
עשרה ימים אחרי שנעצר ובעוד התקשורת סוערת סביב הפרשה הטרגית, הוכנס לתאו של בסו דוד אבודרהם, אב לשבעה ילדים ודוקטורנט בחינוך שניהל בעברו את תיכון בני עקיבא ברעננה. אבודרהם, איש היישוב צופים בשומרון, נעצר במסגרת חקירת ירי שביצעו מתיישבים בכפר ערבי סמוך. מה שהחל כיחס חשדני ומהוסס הפך עם השנים למערכת יחסים מיוחדת בין חניך למחנך, והיא משתרעת על פני 16 שנים וכוללת כעת ספר שהוציאו השניים יחד.
במהלך הראיון הזה לקידומו של הספר יושב בסו (כיום בן 37) צמוד לאביו הרוחני אבודרהם (45), ונותן לו את מירב הבמה. הוא מקשיב בצמא לכל מילה מפיו של אבודרהם, ומדי פעם מניח יד רכה על ידו, בעיקר ברגעים שבהם הוא חולק עליו - כמו מבקש אישור להביע דעה מנוגדת לדעתו.
דוד, הסיבה שבגללה בסו שהה במעצר ברורה. איך אתה, איש חינוך מכובד וידוע בקהילה, נקלעת לשם-
"בתקופה ההיא כיהנתי כיו"ר הוועד המקומי ביישוב צופים שבו אני גר, בדרום השומרון. זאת היתה תקופה עמוסה בבעיות ביטחון, פיגועים והתנכלויות להתיישבות. באחד מימי שישי, אוטובוס ההסעה של ילדי היישוב נרגם קשות באבנים. במוצאי שבת החליטו התושבים לעשות סיבוב הפגנה עם צפירות בעזון, הכפר הערבי הסמוך, שהיה עוין כלפינו. כשהגענו הם כבר היו ערוכים וחיכו עם סלעים גדולים מאוד. אחד האנשים שלנו נקלע למצוקה וירה באוויר. המשטרה שהגיעה להרגיע את הרוחות עצרה עשרה אנשים כדי לברר מי ירה, כי איש לא היה מוכן להודות. כיו"ר הוועד המקומי הצעתי לשוטרים שישחררו את כולם וייקחו אותי, מתוך מחשבה שזה יפעיל לחץ על היורה להתוודות. נשלחתי למעצר בתחנת כפר סבא".
לאותו תא שבו ישב בסו.
"כן. הוכנסתי בשלוש לפנות בוקר לתא אחד עם סוחרי סמים וכל מיני קרימינלים. המיטה הפנויה היחידה היתה ליד עצור קירח, מפחיד ומלא כעס בפניו, שנודע לי שרצח את אביו. מאוד פחדתי והשתדלתי לא להירדם, אבל העייפות הכריעה אותי. בבוקר התעוררתי לתוך התקף זעם של שוקי על זה שהזזתי לו את הצ'ימידן מעל המיטה כדי לישון. התחלתי לספור את הדקות לחיי".
"לא באמת הייתי עוין", ממהר להתנצל בסו, שחזר בתשובה בשנים האחרונות וחזר לשם ילדותו - משה, "ההתנהגות הקשוחה שלי נבעה אז ממגננה. הבנתי שרק עם מעטה של קשיחות ופנים מאיימות אני אוכל לשרוד בכלא. בימי המעצר הראשונים הייתי רחוק מלאיים. לא היו לי כוחות נפשיים או פיזיים. הייתי במצב קרוב לשיגעון. היו לי רעידות לא רצוניות בכל הגוף והרבה סיוטים וחלומות קשים".
שקשורות ללילה הנורא-
"הרבה חלומות. אני זוכר שפעם אחת ראיתי את גופת אבי, מנוקבת בכדורים, יוצאת אלי מהאסלה בתא המעצר. היו לי מחשבות מטורפות. רציתי למשל לקחת סכין ולחתוך את האצבע שלחצה על ההדק. הייתי במצב ירוד. גירדתי את השאול. בימים הראשונים הייתי כבול למיטה עם אזיקים בידיים וברגליים, כי פחדו שאפגע בעצמי. רק אחרי כמה ימים, בהדרגתיות, שיחררו ממני את האזיקים".
אבודרהם: "אני כמובן לא ידעתי על מה שעבר על שוקי בימים הראשונים, ואחרי שהתגברתי על הרתיעה הראשונית שלי ממנו ושוחחתי איתו קצת, זיהיתי את המצוקה שלו. ראיתי ילד צעיר שעשה מעשה נוראי. בחור שאוכל את עצמו ולא יודע איך להתמודד עם המצב. מצאתי את עצמי משוחח איתו במשך ארבע שעות בתא המעצר. דיברנו על החיים ועל מה שקרה לו. כל 20 שניות החלפנו נושא. סיפרתי לו על המשפחה שלי והוא סיפר לי על שלו. מובן שנרתעתי מהמעשה שהוא עשה, וכששוחררתי מהמעצר היה ברור לי שפה מסתיים הקשר שלנו. אבל ברגע שחזרתי הביתה, משהו לא נתן לי לעזוב אותו שם. החלטתי שאני רוצה לחזור ולפגוש אותו".
השיחה הסתיימה בצרחות
בתום משפט מתוקשר נגזרו על בסו עשר שנות מאסר, והוא הועבר לכלא ניצן ברמלה. אבודרהם, שעקב אחרי סיקור הפרשה, הגיש בקשה לרשויות הכלא להתיר לו לבקר את בסו. האישור ניתן, ובין השניים נוצרה עד מהרה מערכת יחסים של חניך ומחנך, שכללה תחלופה של עשרות מכתבים ובעיקר אלפי שעות שיחות נפש שהובילו בסופו של דבר לכתיבת והוצאת הספר בן 282 העמודים "אבא, למה-" (הוצאת אופיר ביכורים), שהגיע לפני שבוע לחנויות.
הספר משחזר בפרטי פרטים (רבים מהם מצמררים) את האירועים שהובילו את השניים למעצר, את המפגש הראשוני ביניהם בתא המעצר, את החשדות ההדדיים (משה-שוקי: "הייתי בטוח שדוד הוא משת"פ של המשטרה, ולמרות שהודיתי בירי לא רציתי לדבר איתו בשלב מסוים"), ובעיקר את המסע הנפשי והרוחני שעברו השניים במסגרת ניסיונו של אבודרהם להביא את בסו להודות בפני עצמו שרצח את אביו ולא "רק" הרג אותו - וזאת במטרה לזכות בקצת שקט נפשי.
אבודרהם: "כבר במפגש הראשון שלנו, אחרי ששוקי סיפר לי את פרטי האירוע עם אביו, הוא שאל אותי אם זה מסביר את המעשה ואם אני מצדיק אותו. הוא מאוד לחץ עלי שאענה. החלטתי לא לשקר ואמרתי לו שעמדתי חדה ונחרצת נגד המעשה, ללא שום הקלות. התשובה שלי מאוד תיסכלה את שוקי והוא בכה והתכנס בעצמו. מדי פעם הוא היה שואל אותי אם אני מקבל את המעשה, ובכל פעם סירבתי. היו כמה פעמים שזה הסתיים בצרחות ואיומים מצידו".
למה היה חשוב לך כל כך להביע עמדה שהכאיבה מאוד לשוקי-
"אני איש חינוך, לא פוליטיקאי. זאת האמת שלי. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהיו עוד דרכים לפתור את המצוקה שלו. בכל אופן, הבנתי שכל תשובה שאתן לא תספק את דעתו והצעתי לו שנפסיק לדבר על המעשה. הצעתי שהפגישות בינינו יהיו לימודיות. חשבתי שאם נדבר על יחסי ישראל-ארה"ב או על איזה הר געש בברזיל - זה יסיח את דעתו של שוקי מהמציאות שבה הוא חי וייתן לו מרפא לזמן מועט. אבל בכל פעם היינו חוזרים איכשהו לדבר על המעשה".
לפגישה השבועית ביניהם היה משה-שוקי מתייצב עם מחברת ובה שאלות שהכין מראש בנושאי גיאוגרפיה, מדע, תנ"ך, יהדות, היסטוריה וספרות. דוד היה משיב לו, וכשלא הכיר את התשובה לשאלה כלשהי, היה מחפש פתרונות אצל קולגות וחוזר כעבור שבוע עם התשובות המדויקות. ככל שהתקרבו זה לזה הפכו המפגשים לטעונים יותר ויותר. אבודרהם הציב לעצמו מטרה לגרום לבסו להודות בפני עצמו על הרצח ולבקש סליחה מאביו, מעצמו ומהעולם.
"רציתי ששוקי יכיר בחטא ויתנער ממנו. במשך שנים הייתי משתמש במילה 'רצח' לידו, והוא היה אומר לי, 'זאת הריגה, אפילו בית המשפט קבע ככה'. מבחינתי לא משנה הסמנטיקה. המעשה הוא מעשה. מבחינתי זה היה התנאי הבלעדי שלו להישאר שפוי. אמרתי לו שאדם יכול לשקר לכל העולם, ואפילו לעצמו - אבל לא לנשמתו. יש משהו בנשמה שהיא טהורה ולא ניתנת למניפולציה, והבעיה מבחינתי היתה שהסביבה עזרה לו להצדיק את המעשה".
באותם ימים שוקי קיבל הרבה מכתבים שהביעו הבנה למעשה המחריד.
"זה באמת הטריף אותו שהוא מקבל תמיכה ואהדה מהציבור, ושדווקא אני מסרב להסכים עם המעשה. היו לנו שניים-שלושה מפגשים טעונים ביותר שבהם הוא התפרץ עלי, והיה ברור לי שלא נמשיך להיפגש עוד - אבל חזרתי בסופו של דבר. המשכנו כל הזמן להתכתב ולשוחח בטלפון. אחד השיאים שגרמו לי לרצות לעזוב היה כשהוא קיבל, בין עשרות המכתבים, מכתב מעריץ מנער שכתב לו 'יש לי אבא כמו שהיה לך, וגם אני חושב לעשות את המעשה שלך'. תחילה שוקי סירב להגיב בחריפות למכתבים כאלה, ואני אמרתי שאם הוא לא יגנה אותם במכתב תשובה - הוא לא רק רוצח אלא רוצח סדרתי. היה ברור לי שזאת נקודת הפרידה שלנו. לימים, אותו מכתב ואותה מריבה היו נקודת המפנה. שוקי החליט שהוא עונה לנער ומסביר לו שיש דרכים אחרות לפתרון. דרכים שעד אז הוא לא חשב עליהן".
משה-שוקי, מה גרם לך להמשיך במפגשים עם אדם שמתנגד כל כך למעשה שלך-
בסו: "כנראה שאיפשהו פנימה הרגשתי שבהתעקשות של דוד יש משהו אמיתי. חיפשתי כל הזמן את הדרך לעשות טיפול שורש. כל הטיפולים הפסיכולוגיים היו נחמדים, אבל לא עזרו לי מבפנים. במשך שנים היה בי חלק מת, שעדיין לא קם לתחייה לחלוטין, אבל בזכות השיחות עם דוד והתובנות אני מרגיש שאני מתקדם בתיקון הנפש. החלק הריק אצלי בנפש הולך וקטן. אחרי אחת המריבות שלנו חזרתי לתא והתחלתי לצרוח ולמלמל כל מיני משפטים. צעקתי 'אבא, למה-', ובהמשך גם ראיתי את אבא שלי בעיני רוחי. הוא חזר עוד כמה פעמים עד שביקשתי ממנו סליחה וסלחתי לו על מעשיו".
אחרי מאסר של ארבע שנים וחודש, ובעקבות הקלה בעונשו, שוחרר בסו מהכלא וחזר להתגורר בבית אמו. תוך כדי ניסיונותיו לצעוד את צעדיו הראשונים בחייו האזרחיים, הוא החל להתעניין בלימודי תורה ("זה היה במסגרת חיפוש תשובות לכל מיני שאלות שחיפשתי"). מה שהתחיל כביקור מקרי בשיעור תורה הפך במהרה ללימודים מבוקר עד ליל. במקביל נשמר הקשר עם אבודרהם, אם כי במינונים נמוכים מבעבר.
אבודרהם: "בכל תקופת הקשר עם שוקי היתה לי התמודדות לא פשוטה עם התלמידים שלי, שלא תפסו איך אני תומך במישהו שרצח את אביו בזמן שאני מטיף להם על מוסר ודרך ארץ. גם הילדים שלי לא הבינו. אבל ככל שהזמן חלף הרגשתי שאני לא יכול לעזוב אותו. בשלב מסוים הצעתי לו שנכתוב יחד ספר. לאורך כל השנים התקשורת התעניינה בצד הצהוב של הסיפור, אבל הרגשתי שצריך לקחת את סיפור ההתמודדות של שוקי ולחזק אנשים. להראות להם שגם מתהומות אפשר להמריא ולצמוח".
בסו: "לא כל כך התחברתי לרעיון של כתיבת ספר. לא הבנתי את הצורך וחששתי מהתגובות. לא הייתי בטוח שאני רוצה להישאב לתוך זה שוב פעם. אמרתי לדוד שיש בעולם שישה מיליארד בני אדם, ולא כל אחד צריך לכתוב ספר על חייו. הוא ניסה ללחוץ עלי אבל הייתי בלתי לחיץ במשך תקופה די ארוכה, עד שיום אחד השתכנעתי. הבנתי שיהיה אפשר לחנך אנשים מלימוד המקרה שלי".
מי הקהל שלכם? למי הספר בעצם פונה-
אבודרהם: "מאנשי משרד החינוך, עובדי רווחה ומורים - ועד להורים בבית הכי קטן במדינה. כל מי שמתעניין בחינוך וחרד לעתיד המדינה שלנו. אני באמת מאמין שצריכים לחזור קצת לחינוך היהודי העתיק והטוב, ולא ממקום של חזרה בתשובה. אין פה היום כבוד לא להורים ולא למורים. ברגע שהבית התיר לשחוט את כבוד המורה, נשחט גם כבוד ההורה - ואז כבוד המדינה. אנחנו קמים מדי בוקר למציאות של אלימות מטורפת, ולא עוצרים לשאול איך הגענו לזה. כיום אין שום גבולות בחינוך הליברלי. מדברים כל היום על זכויות בלי חובות, וזה שומט את הקרקע מתחתינו. אנחנו לא מלמדים לדחות סיפוקים, וככה אנחנו מגדלים טרוריסטים בבית. הכל מתחיל בבמבה שהילד רוצה 'עכשיו!' ועלול להיגמר יום אחד בגבר שלא מקבל סיגריה ברחוב - ואז הפתרון שלו הוא להרוג".
כמו ניקוי ארובות
בשלוש השנים האחרונות חי בסו עם רעייתו, שאותה הכיר באמצעות שידוך ושאת פרטיה הוא מסרב לחשוף ("זכיתי באישה מדהימה שמכירה את משה ולא את שוקי. היא לא רוצה להיות חלק מהחשיפה שלי", הוא מנמק). נוסף על לימודי התורה הוא מתפרנס כחונך לילד בעל קשיים בבית ספר יסודי דתי. כתיבת הספר והראיון הנוכחי מחזירים את משה לימים הרחוקים שבהם היה רק שוקי. יש רגעים שהוא אפילו מעז להרפות ולהתגעגע.
"לפעמים אני מתגעגע למי שהייתי. הייתי הליצן של המחלקה בצבא. כשהיינו יוצאים למסעות והמפקד רצה להרים את המורל של החבר'ה, הוא היה פונה אלי שאשיר איזה שיר ואסחף אחרי את כולם. היום אני אדם הרבה יותר רציני. משהו כבה בספונטניות שלי. במשך שנים ארוכות היה לי קשה לשמוח בציבור. פחדתי איך יסתכלו עלי. 'איך הוא מרשה לעצמו לשמוח ולרקוד'. חשבתי שאני לא ראוי לזה. היום אני הרבה יותר משוחרר מזה. הרבה בזכות העובדה שחיבקתי את המעשה שעשיתי והודיתי בפני עצמי".
אתה נשוי קרוב לארבע שנים. יש לכם מחשבות להפוך להיות הורים-
"בעזרת השם".
סליחה על השאלה הקשה, אבל קיים בך פחד שאולי ספגת דברים שליליים מהבית שעלולים לחלחל לתפקוד שלך כהורה-
"זה נכון שהתנהלות של אדם נגזרת הרבה פעמים ממה שהוא ראה בביתו. זה חודר לנפש וגם מתקבע שם. אבל עבדתי על עצמי כל כך הרבה במהלך השנים, שאני מרגיש שהצלחתי לשנות את עצמי ולתקן כל מיני דברים שהגיעו אלי מהבית".
אתה רואה בכתיבת הספר סוג של תרפיה נפשית-
"בשבת האחרונה התארחתי אצל חותני, ואשתו אמרה לי שנראה לה שהספר הוא עבורי מעין סגירת מעגל. אני לא יודע אם זאת סגירת מעגל, אבל זה בהחלט משהו מאוד חשוב שעברתי לקראת פריצה הלאה לעתיד טוב יותר" (אבודרהם מוסיף: "זה ניקוי ארובות").
מצד שני זה מחזיר אותך ללא הרף לאירועים ההם. אתה משחזר אותם בספר ואתה נדרש להם בראיונות לתקשורת. לא היית מעדיף לשים כבר הכל מאחוריך-
בסו: "זאת שאלה מצוינת. אני יכול לספר לך שכשהייתי בכלא היו לי מחשבות שביום שאשתחרר אמצא אישה ואבנה לי בית במקום מבודד בגולן או בנגב. הרגשתי שנאה לבני אדם. הרגשתי שאף אחד לא עזר לי כשהייתי זקוק לעזרה. בשנים האחרונות התפיסה הזאת השתנתה אצלי. הבנתי שיצאתי מהמיצר אל המרחב, שהקדוש ברוך הוא החיה אותי על תנאי ושאסור לי להסתגר בדלת אמותיי עם אשתי ועם ילדיי שיגיעו, אם ירצה שם. הבנתי שאני חייב לתרום את חלקי לציבור ושאת כל התובנות שלי אני חייב להעביר הלאה, גם אם המחיר הוא חזרה לעבר. אני מוכן לעשות את זה. זה חלק מהתיקון שלי. חלק מהמסע שלי לחיים תקינים".
* * *
מיוחד: המכתבים מהכלא
קטע מחליפת המכתבים שניהלו אבודרהם ובסו בתקופה שהאחרון היה במאסר
במשך שהותו בכלא שמר שוקי בסו על קשר עם העולם החיצון באמצעות מכתבים. מדי שבוע הוא שלח עשרות מכתבים לבני משפחתו, לחבריו ולמאות אנשים שכתבו לו מכתבי תמיכה ועידוד. תכתובת ענפה התנהלה גם עם החונך שלו, דוד אבודרהם, ששמר את המכתבים ששלח אליו בסו, וכן את מכתבי התגובה שלו עצמו.
כעת הם מתירים לראשונה את פרסום המכתבים, שמתעדים היטב את מצבו הנפשי של בסו באותם ימים, כמו גם את ניסיונו של אבודרהם להביא את בסו להכרה במעשה שעשה - ואת רגע הפריצה המחשבתית שאליה חתר דוד. שני המכתבים המובאים כאן קוצרו אך לא עברו עריכה או שינויי נוסח.
10.3.95
דוד!!!
אין אני יודע אם הבחנת בכך או לא, אבל בפגישתנו האחרונה, בדקות בהן דיברנו על אשר קורה בתוכי פנימה, נאלמתי והשתתקתי לפרקי זמן לא קצרים. באותם רגעים בהם שתקתי, כמו תמיד התרוצצו במוחי מחשבות, אך הפעם, כנראה בעקבות הצטברות מחשבתית בנושא, "עמדו" על בדל לשוני כמה מילים בודדות שרציתי לאמר, מילים שבסופו של דבר לא אמרתי בגלל סיבות שאני מבין את כולן (קשה לדעת ולאמר את האמת - לפעמים צריך קצת את עזרת הזמן) ובכן דוד, אלו המילים ש"עמדו" על בדל לשוני: אני רצחתי - אני רוצח!!!! אפילו עכשיו, לאחר שעברתי לדף זה ולאחר שהבטתי די ממושכות במילים שכתבתי בדף הקודם, אני קצת מתקשה להאמין שאני כתבתי את אותן המילים.
עצוב ודואב, שוקי
14.4.95
שוקי היקר,
אני מגיב על שני מכתביך האחרונים אלי. במכתבך הראשון כתבת באותיות גדולות ומודגשות כי רצחת ואתה רוצח. באשר לראשית הדברים, לצערי הצדק איתך, אפשר יהיה להסתתר מאחורי פסק הדין במשפט ולהגדיר זאת כהריגה, אבל יש כאן נטילת נשמה, וכל משחקי הלשון לא ישנו את המציאות האיומה והנוראה הזו. עם כל הכאב, אני נאלץ שוב ושוב להתנצל על בוטות הלשון ועל העמידה הישירה והכואבת מולך, ואני רואה לנגד עיניי את הפגישות שלנו בהן אתה מסביר לי שוב ושוב מה אירע ולמה אינני מבין את המציאות ולמה אף פעם לא אבין, כי לא הייתי שם...
... ידידי הנכבד, צר לי ואלפי התנצלויות, לא אוכל לקבל מעשה איום ונורא כזה, עם כל ההבנה שאני מגלה - והיא גדולה וכואבת מאוד. אחזור על דבריי אלה כל עוד נשמה באפי וכל עוד תהיה מוכן לשמוע ממני את הדברים. אין הצדקה להרמת יד בן באביו ובוודאי לא רצח, הרג או כל הגדרה שתיתן לדברים. והעובדה שאתה מציג בפניי בביקורי את כל עשרות מכתבי התמיכה מילדי ישראל, מסטודנטים, חברי כנסת או סתם אזרחים, לא רק שאינה משכנעת אותי, אלא מגבירה את חרדתי נוכח הטמטום החברתי אליו הגענו.
שלך, דוד
לאתר הספר: www.shukibaso.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו