סקסי והעיר הגדולה

באחד מימי הקיץ האחרון מיהר אורָן קטן ("קטן זה מהשורשים הקטלאניים") לפגישה חשובה עם מלהקת בתחום האופנה, וצעד במהירות ברחוב קאנאל בניו יורק. "בנות, תראו איזה חתיך, אתן רואות אותו? רק פה תראו כזה יופי", הוא שמע הערה שנזרקה לכיוונו, בעברית. קטן עצר, הסתובב לאחור, חייך את חיוכו צחור השיניים אל האם ושתי בנותיה ואמר להן: "אני דווקא הכי תוצרת ישראל, הכי ילד טוב ירושלים".

כבר חצי שנה שאורָן ("נולדתי בחנוכה") מתגורר בניו יורק ובונה לעצמו קריירה של דוגמן מצליח, אם להתייחס למגזין "GQ" הנחשב, שבחר בו לאחד מעשרת הדוגמנים המבטיחים של השנה, לעובדה שדולצ'ה וגבאנה, צמד מעצבי העל האיטלקים, נתנו לו לככב בתצוגת האופנה שלהם במילאנו, לתמונות שצילם אותו גדול צלמי האופנה ברוס וובר ולעניין שמגלים בו במשרדי ראלף לורן וקלווין קליין. בדצמבר הקרוב יהיה בן 29, ורק עכשיו, קצת לפני גיל 30, הוא עונה בלי להסס "דוגמן, אני דוגמן", כששואלים אותו "אז מה אתה עושה בדיוק?"

"אני גמרתי להתנצל, וגמרתי להתעכב, ואני כבר לא מתבייש ולא מסתיר. אני דוגמן, וזה המקצוע שלי, והקריירה שלי, ואני מתפרנס ממנו בכבוד, ומתייחס אליו במלוא הרצינות, נותן את כל מה שיש לי ונהנה מהעשייה, אפילו מתרגש ממנה. שנים ארוכות מדי התפתלתי עם העניין, הקפדתי לטשטש קצת את הפרטים כי במקום שממנו באתי, דוגמנות היא לא מקצוע". 

לראיון בבית הקפה, בבוקר שאחרי צום יום הכיפורים, מגיע אורן מהמקום שממנו הוא בא. מושב בית נקופה, הצמוד לאבו גוש, שם נולד וגדל. הוא לבוש במכנסי ג'ינס ובטי־שרט לבנה שנצמדת־לא נצמדת לפלג גוף עליון מטופח, שרירי ושזוף. 

במבט ראשון נדמה שקן, ההוא של ברבי, קרם עור ושרירים, והוא מדבר עברית, ביישן קמעה, וזקוק לכמה דקות כדי להרגיש נוח, להישיר מבט ולהחצין את כל מה שהתפוח הגדול עשה לו בחצי השנה האחרונה. במבט שני, הלוק הקלאסי שישרוד כל טרנד שיבוא וגם ילך במראה הדוגמנים, המציע תווי פנים מחוטבים, עיניים ירוקות ויוקדות, שיער פחם מלא ו־78 קילוגרמים הפרושים על פני 185 סנטימטרים, מעורר מייד את השאלה: "סליחה, מר קטן, אז איפה בדיוק היית עד עכשיו?". או כמו שצלם האופנה עדו לביא אמר לו על סט הצילומים: "או, בוקר טוב לך באמת. מישהו פה החליט להתעורר".

"אספרסו קצר ואם אפשר גם בקבוק סודה ליד", שהוזמנו בשרשרת, מנסים לפצות על שנת הלילה שלא היתה למי שבילה את יום האתמול בתפילות בבית הכנסת ובשינה רצופה, כדי להעביר בקלות את יממת הצום. 

"אני גם מטולטל קצת מכל מה שיום הכיפורים גורם לי. המעבר הדרסטי הזה בין מה שניו יורק מזמנת בלילה לבין התפילות בבית הכנסת, והחזרה לכתובים, וחשבון הנפש שאתה עושה אחרי שכל כך התרחקת ממה שהגדיר אותך בעבר, הם לא פשוטים לי בכלל. בלשון המעטה".

"תסביר", אני מבקשת, וקטן חוזר להיות הנער המתבגר בן ה־18 שהלך, הוא כבר לא זוכר מי המליץ לו ללכת, לשמוע שיעור תורה במבשרת בפעם הראשונה.

"הייתי תלמיד כיתה י"ב בעייתי שהלימודים לא היו בראש מעייניו. היתה לי בעיה רצינית עם קבלת סמכות, והייתי בועט וחצוף, החברים עניינו אותי הרבה יותר. ואז הלכתי לשמוע שיעור אחד וזה תפס אותי. הרגשתי שהדברים שנאמרים שם נכונים לי ונוגעים בי מהר מאוד. אני יודע היום להגיד שזה היה יותר מדי מהר, אפילו קיצוני, אבל בהחלט בלתי נמנע. הצטרפתי לבית המדרש 'מכון מאיר' בירושלים, שמיועד לחוזרים בתשובה. 

"דחיתי את מועד הגיוס שכבר היה לי ובסוף י"ב עברתי להתגורר בישיבה. חזרתי הביתה רק בסופי שבוע, וכל השבוע הייתי עסוק בלימודים. העדפתי להתנתק מכל החברים שהיו לי, לא רציתי להתמודד עם שאלות ותהיות על הכיפה שהופיעה על הראש ולהתחיל לתת הסברים. 

"העדפתי לברוח אל הישיבה ולהסתגר שם, להתחיל בתהליך של תיקון עצמי ועבודה עצמית כי הרגשתי שסטיתי מדרך הישר. זה לא שהיו לי תיקים במשטרה, חלילה, אבל בהחלט הייתי נער פרוע שנחשף בגיל מוקדם מדי למסיבות, לאלכוהול וגם לסמים קלים.

"המשפחה שלי תמכה בי, כי הם שמו לב לשינויים שחלו בי, ואין ספק שאלה היו שנתיים שהשתניתי במהלכן לאין ערוך. נרגעתי, הפכתי להיות יותר סבלני, יותר מכבד, אפילו יותר חכם. לשבת כל היום על הישבן וללמוד ולהחכים עושה אותך בפירוש יותר חכם. הרגשתי שאני רוכש לעצמי אידיאלים, שאני מוצא את האור בחיי, ללא ספק".

לדבריו, אין לו שום תמונה מהתקופה הדתית שלו, "כי למי היה ראש להצטלם בכלל? שום דבר מלבד לימודי התורה והגמרא לא עניין אותי. לא חברים, ולא מסיבות, ובטח ובטח שלא בנות. זה היה רק אני והספרים שלי", אומר מי שמתפרנס כיום מעמידה מול המצלמה ומצלם את עצמו ללא הרף בחשבון האינסטגרם שלו עטור אלפי העוקבים, ובייחוד עוקבות.

•    •    •

אחרי שנתיים, כשהיה בן 20, עזב אורן את הישיבה באותה מהירות שבה נכנס אליה.

"ככה זה כשהדברים נעשים באופן קיצוני. בודדתי את עצמי מהכל, התנתקתי. היו כמה שבועות שפתאום לא מצאתי את עצמי בישיבה והרגשתי שיש בי כוחות שלא באים לידי ביטוי, כוחות חיים שאני חוסם. הרגשתי שאני זקוק לחברה, הייתי מאוד בודד וכל העולם הנוצץ שם בחוץ קרץ לי. מסיבות, נשים, אוכל טוב שלא חייב להיות כשר. הייתי בסוג של התנזרות מכל הדברים האלה, וזה לא החזיק מעמד. יצאתי בבום גדול וחוויתי חצי שנה משולחת רסן, הפלתי את כל החומות שבניתי סביבי".

חצי השנה משולחת הרסן של אורן כללה מסיבות, נשים, אלכוהול ואוכל מכל הבא ליד. "התקופה הזו מזכירה בעצם את מה שאני חווה היום. אבל היום אני מגיע ממקום מתון יותר, ויש לי את העבודה שמאזנת אותי. היום אני בהחלט מוצא את האיזון בין תלמיד הישיבה המרובע שהייתי לבין הדוגמן המתהולל, וזה נכון וחשוב". 

"אני חוגג, אולי יהיו כאלה שיקראו לזה מתהולל. לא כל לילה, אבל אני בהחלט מרשה לעצמי" // צילום: עדו לביא

כשאני שואלת אם הוא מצטער על התקופה הזו של חייו, הוא מחייך את חיוכו הכובש ועונה בלי היסוס: "לא רק שאני לא מצטער עליה, אני מברך על התקופה הזו. זה היה סוג של בוטקאמפ (מחנה אימונים אינטנסיבי) לנשמה, שעיצב לי את האישיות".

וכשאתה עומד מול המצלמה, ורק תחתונים לגופך, איפה הוא הבחור מהישיבה?

"את צריכה לשאול אותי איפה הבחור מהישיבה כשאני עומד עירום מול מצלמה, לדגמן תחתונים זה כבר עניין של מה בכך. הייתי בחור הישיבה שהגיע מישראל ואמר 'זה לא יקרה בשום צורה' על הצעות להצטלם בעירום, לא כי חששתי מהמעמד המביך, אלא כי חששתי שזה יפגע לי בקריירה ויוריד לי את הרף הגבוה שמעמידים לי בסוכנות מבחינה מקצועית. אבל ככל שנכנסתי בעובי הקורה של התעשייה הזו, הבנתי שצילומי עירום רק מוסיפים לתיק העבודות. לא מזמן הייתי עם עוד כמה דוגמנים בצילומי חוף למגזין גברים נחשב שנקרא 'F.Y!' והיתה אווירה מצוינת על הסט. צלם טוב, תאורה מצוינת, סט מקצועי, הכל כמו שצריך. ואז הגיעה הבקשה של הצלם להוריד את הבגדים לגמרי. כמובן שלא הרגשתי שמכריחים אותי, הרגשתי שם נוח וזרמתי עם העירום. ברור שהיו כמה רגעים קטנים של מבוכה, אבל היא מהר מאוד התחלפה בהנאה מהעניין".

ומה אתה עושה כשאתה לא עובד?

"אני חוגג, אולי יהיו כאלה שיקראו לזה מתהולל. לא כל לילה, אבל אני בהחלט מרשה לעצמי. אני גר עם עוד שני דוגמנים מאירופה בדירת דוגמנים בברוקלין והדירה שלנו מאוד אטרקטיבית".

תפרט אטרקטיבית.

"אם תסגרי את מכשיר ההקלטה, אני אפרט לפרטי פרטים. לציטוט אני יכול להגיד שמה שקורה שם בדירה, נשאר שם בדירה. אני מתייחס אל התקופה הזו שלי כאל הרפתקה אחת גדולה. הגעתי לניו יורק אחרי זוגיות ארוכת שנים ובהלך מחשבה מאוד ספציפי. הייתי זקוק לתקופה הזו, שבה איפשרתי לעצמי לעשות כל מה שלא עשיתי בתקופה שבה היתה לי בת זוג. זו תקופה שאני חייב לעבור כדי להתקדם הלאה.

"תעשיית האופנה בניו יורק מציעה הרבה דברים חיוביים, אבל צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד. חיי הלילה תוססים בניו יורק, והנשים משוחררות מבחינה מינית, והכל ילך לך בקלות כשאתה דוגמן מבוקש, הכל יהיה זמין וזול, כלומר בחינם. כל מועדון ישמח שיהיה לו שולחן אטרקטיבי של דוגמנים ודוגמניות, והבגדים שתלבש למסיבה בחינם, והאוכל בחינם, והאלכוהול בחינם".

והסמים בחינם?

"גם הסמים בחינם, בוודאי. אני לא מכחיש שניסיתי והתנסיתי, רק לשם ההתנסות והחוויה. בעיקרון אני פריק של בריאות, וטרנדים של אימוני כושר ובריאות עושים לי את זה יותר מסמים. אי אפשר לעשות סמים בלילה ולהגיע לצילומים רענן ומרוכז. אני מתייחס מאוד ברצינות לטיפוח של המראה שלי, כי היום אני שלם עם העובדה שזו העבודה שלי. 

"אז, בימים של אחרי הישיבה, חגגתי במשך חצי שנה ונפער בי חלל מאוד גדול. החלטתי שהצבא ימלא לי את החלל הזה והתגייסתי ליחידה קרבית מלא באמביציה ובאהבת הארץ שהחדירו בי בישיבה. הגעתי מוכן לגמרי מבחינה גופנית, זו היתה התקופה שבה התחלתי לפתח את כל השרירים, בהכנות רציניות לקראת הגיוס, ולקחתי את העניין מאוד ברצינות. 

"לצערי, אחרי שנה נאלצתי להשתחרר מצה"ל, והעניין הזה ישאיר בי צלקת לכל החיים. אני לא מתגאה בעובדה הזו, להפך. נפצעתי בברכיים, הן לא עמדו בעומס שהיה עליהן, והפציעה הביאה לאובדן מוטיבציה אחרי שבועות ארוכים של גימלים שהשביתו אותי מכל עשייה. הייתי אהוב הצוות, אבל היו לי חיכוכים עם איש סגל שהיה הרבה יותר צעיר ממני ומצאתי את עצמי מחוץ למערכת. כשרציתי לחזור, הרגשתי שכבר לא היה לי עם מי לדבר". 

"אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי מהתקופה הזו בחיי, שכללה שנתיים של ישיבה ושנה של צבא, היא לספור עד עשר לפני שאני מקבל החלטות הרות גורל. הייתי מאוד אימפולסיבי וקיצוני, כזה שאם אני מחליט משהו, אז אני עושה אותו בלי לחשוב פעמיים, ואז אני מוצא את עצמי בפינה שהיא לא באמת מתאימה לי". 

•    •    •

אחרי שחרורו המוקדם מהצבא למד אורן בקורס מדריכי כושר והחל לעבוד במכוני כושר ובאימונים אישיים. באחד הימים, כשהשתזף באחד מחופי תל אביב, ניגש אליו צלם האופנה איתן טל ואמר לו שלדעתו הוא יוכל להשתלב בקלות בתעשייה.

"למזלי, איתן הוא בן אדם נפלא ואמין, כי אני יודע כמה שרלטנים מסתובבים ברחובות תל אביב וצדים אנשים יפים כדי להוציא מהם כספים על צילומי בוקים. סמכתי עליו ונפגשתי איתו. החלטתי לתת לזה הזדמנות אחרי שכל השנים אמרו לי, 'אתה נראה כמו דוגמן, אתה חייב להיות דוגמן'. 

"אף פעם לא עשיתי עניין רציני מאיך שאני נראה, ניצלתי את המראה שלי כדי לפייס את המורים והמנהלים שכעסו עלי, ולגרום לבחורות להתחיל איתי, כי אני לא באמת יודע איך עושים את זה, עד היום. מעבר לזה אף פעם לא היו לי חלומות על דוגמנות או על סלבריטאות, זה פשוט לא היה שם. גדלתי בתקופה שלפני עידן הריאליטי, המחשבים והמסכים. כל היום הייתי נוסע על אופניים או משחק כדורגל, ומי חלם על להיות דוגמן. 

"אני יודע שהיום כל ילד חולם להיות סלבריטי, וזה קצת מעציב אותי. אני לא חושב שילדים צריכים להעריץ את בר רפאלי, הם צריכים לשאת עיניים לעדה יונת, זוכת פרס נובל. לשם הם צריכים לכוון, הכישורים שלה הרבה יותר ראויים להערכה ולהערצה, אבל אנחנו חיים בעולם כזה שסוגד לחיצוניות, ואני לגמרי חלק ממנו, עם כל הפרדוקס שבעניין. 

"לי עצמי אין שום עניין להפוך לסלב, אלא אם כן העניין יועיל לי לחשבון הבנק. אני נהנה להסתובב עם האחים שלי בקניון ולהיות הכי אנונימי שיש, למרות שזה יהיה לא מדויק להגיד שלא מזהים אותי בכלל, במיוחד אחרי קמפיינים גדולים. נחתתי מניו יורק ישר לפסטיבל חתונתה של בר רפאלי, ואני קצת בהלם מהעניין של התקשורת בחתונה שלה. עם כל הכבוד, ויש לי כבוד, עבדתי עם בר ונועם טור לפני שנים בקמפיין לפוקס.

"בירושלים לא מחוברים לתעשיית האופנה כמו בתל אביב, ואני הסתובבתי בחברה סגורה שלא חשופה לכל התעשייה הזו. מהר מאוד התחלתי לקבל עבודות ולהרוויח כסף, ואמרתי לעצמי, וואללה, אני יכול להרוויח מאיך שאני נראה, ובכל זאת לא נתתי את מאת האחוזים מעצמי. התייחסתי לעניין כאל עבודה צדדית ועבדתי על הרבה פחות מחצי כוח. המשכתי לאמן, ובמקביל נרשמתי ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה העברית. הלכתי ללמוד מהסיבות הלא נכונות, שיכנעתי את עצמי שזה מקצוע שיספק לי עתיד טוב ומשכורת טובה, אבל לא היתה שם שום תשוקה. מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי ופרשתי מלהיות סטודנט".

מדגמן. גם בעירום // צילום: Arron Dunworth

מהרגע שעבר לסוכנות "יולי", התחילו לזרום אליו הצעות מחו"ל והזמנות לעבודה לכל בירות האופנה. ההצעות היו מפתות, אבל קטן לא רצה לעזוב את החיים שהיו לו בישראל ואת המסגרות שהעניקו לו ביטחון. היתה לו זוגיות של שש שנים שהלכה לכיוון של חתונה, בית עץ שבנה במו ידיו בחצר ביתה של אמו ועבודה שאהב בתור מאמן אישי. 

"לא דחפתי אף הצעה כזו, לא קידמתי כלום, סירבתי להכל, זה כאילו לא עניין אותי. את מבינה למה עדו הצלם בירך אותי ב'בוקר טוב?'. הוא מכיר אותי שנים, ורק עכשיו מגיעה הפריצה הגדולה, אני לייט בלומר שכזה. לפני שנה בערך העובדה שאני מסרב לכל כך הרבה הצעות התחילה להעיק עלי, והחלטתי לתת לעניין הזדמנות, לזוז מאזור הנוחות שלי. 

"עבדתי בלונדון, בפאריס, במילאנו, כל הזמן הייתי נוסע וחוזר. השיא אז היה תצוגת האופנה של דומניקו דולצ'ה וסטפאנו גבאנה, שנסגרה לי, כי לכל הסוכנים שלי היה ברור שיש לי את הלוק האקזוטי שהשניים האלה אוהבים. הם היו מאוד נחמדים אלי, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זו מקצועיות לשמה, איך צריך לרדת עד הפרט האחרון. עשו לנו מניקור, פדיקור, לא יצאתי למסלול בלי שהסתכלו עלי כמה זוגות עיניים. במדידות הבנתי שאני יוצא עם תחתונים לגופי, ושהאקססורי שמוסיפים לי הוא שרשרת צלב ענקית על כל החזה שלי".

אין מצב שהוא לא הזדעזע, בחור הישיבה.

"הוא ועוד איך הזדעזע, הבחור מהישיבה. לקחתי את עצמי לצד, החזקתי את השרשרת וסיננתי לעצמי, זו תחפושת. זו רק תחפושת. שום סממן חיצוני לא יגדיר את מי שאני ומה שאני. גם מיכאלה ברקו הצטלמה לשער של 'ווג' בחולצה ועליה צלב ענקי. ברגע שאני חלק מהתעשייה שם, ברור שגם דברים כאלה יגיעו.

"אחרי דולצ'ה וגבאנה התחילו להגיע עוד ועוד עבודות, ולצערי הבנתי שאי אפשר באמת לנהל ככה זוגיות, כשאני כל הזמן על המזוודות, ונפרדתי מהחברה שלי, ממי שהיתה עתידה להיות אשתי, וזה צעד קשה שצריך להחלים ממנו. שיחררתי אותה ואת עצמי והגעתי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ניו יורק. 

"איך שהגעתי לניו יורק הצטלמתי לקליפ האחרון של מדונה, 'Bitch, I'm Madonna', וסיפרתי לה כמובן שאני מישראל. היא חובשת בקליפ כובע שכתוב עליו בענק 'שלום'. היא לבבית ומלאת אנרגיה, נראית מצוין לגילה, למרות שכשהיא התקרבה היה ברור שהפנים שלה מפוצצות בבוטוקס.

"חוויתי שינוי תודעתי מאוד גדול, ומשהו השתחרר אצלי. הבנתי שאם כבר קיבלתי מתנה כזו, להיראות כמו שאני נראה, כדאי למצות עד תום את הכסף שאני יכול להרוויח ואת העולם שאני יכול לראות, והנה חיכו לי שאגיע לגיל 28, והיום אני בהחלט יכול לפרסם שעון, לא הייתי יכול לעשות את זה בגיל 20. הייתי ילד טוב ירושלים, מרובע כזה, ועכשיו אני מרגיש שאני נפתח ומרשה לעצמי להשתחרר. אני שם את ייסורי המצפון בצד ולא פוחד ממה שיש לעולם הזה להציע".

יש לך בייבי פייס וגוף שרירי וחלק. מראה של גיי אייקון קלאסי. אתה כבר מודע לעניין הזה, כן?

"אני ועוד איך מודע לעניין ומתייחס היום באופן הכי פתוח לקהילה הגאה. היא כוללת אנשים מוכשרים ומקסימים. ירושלים היא לא תל אביב. לא הכרתי את הסצנה הזו מקרוב, ולדת יש את דעתה על הקהילה ההומו־לסבית. אבל כשאתה נמצא בתעשיית האופנה, גם בארץ, אתה בא במגע איתם ולומד להכיר אותם. 

"היום אני מוחמא מהעובדה שאני סמל מין עבורם, וזה לא מלחיץ אותי, להפך. אני כן מקבל בשוטף הצעות שבהחלט יכולות להיות מוגדרות 'מגונות' מאנשים שיש להם השפעה על כמות העבודה שאקבל וכמה אני ארוויח, אבל למזלי הגעתי לניו יורק אחרי שהחיים לימדו אותי שיעור אחד או שניים על קבלת החלטות ועל אסרטיביות ועל ביטחון עצמי. אני תמיד מסרב בנימוס אבל בתוקף, בטח שלא נלחץ מהעניין, ואם צריך להעמיד מישהו במקום, אני עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אני כן חושב על הילד בן ה־20 שמקבל את ההצעה הזו, איך הוא יכול לסרב לה, ואני לא בטוח שהצעות כאלה, שהן על גבול ההטרדות המיניות, לא מבלבלות את הצעירים, אני מקווה שלא".

•    •    •

את ערב ראש השנה חגג אורן בחיק משפחתו בבית נקופה. יש לו עוד שני אחים (לינוי בת 30 ונמרוד בן 26). כשהיה בן 7 התגרשו הוריו. לאביו נולדו עוד ארבעה ילדים (אביה בת 16, יאיר בן 15, הלל בן 13 והדס בת 12) ולאמו נולדה עוד בת, נעם, היום בת 19.

"יוצא שיש לי עוד שבעה אחים, משפחה גדולה ומורכבת, ואנחנו מתמודדים עם העניין הזה בהומור. כולם גרים בסביבת בית נקופה. כשההורים שלי התגרשו הם נשארו לגור במושב בבתים סמוכים, ואנחנו עברנו מהבית של אמא לזה של אבא באופן טבעי וזורם ובלי חיכוכים בין ההורים על עניין המשמורת. הם הקפידו לתת לנו הרגשה טובה, ומעולם לא שמעתי אותם אומרים מילה רעה אחד על השני בפנינו.

"בערב ראש השנה האחרון זו היתה הפעם הראשונה שישבנו כולנו סביב שולחן אחד ארוך, וזה היה ממש מרגש. אמא ואבא שלי, שבינתיים נפרדו מבני הזוג שלהם, וכל האחים, ללא יוצא מן הכלל, והיתה לי הזדמנות להיות עם כולם ולשמוע את כולם, כי מטבע הדברים הקשר מתרופף כי אני רחוק. אני מגיע מהחוויות שלי שם אל המשפחה שלי כאן, ומבין שאין כמו משפחה. עדיין שואלים אותי במושב, 'מתי תתיישב כבר ותעשה משהו רציני שיש לו עתיד?' ורומזים לי שהגעתי לגיל שבו אני צריך כבר להקים לעצמי משפחה. מי שאומר לי ש'בדוגמנות אין עתיד' פשוט לא מבין את התחום. יש לזה ועוד איך עתיד, ואני מתכוון לנצל את המקצוע הזה עד תום. 

"אני כבר לא אהיה אבא צעיר, זה ברור לי, אבל אני מעדיף להיות אבא מבוגר יותר, מנוסה, סבלני ומבוסס כלכלית. אני חושב שאבא שלי, שהיה בן 20 כשנולדתי, יסכים איתי לגבי יתרונות האבהות המאוחרת. אני לא יכול לדעת במי אתאהב בעתיד, אבל סביר להניח שזו לא תהיה דוגמנית אמריקנית או דוגמנית בכלל. אני לא כל כך מתחבר למראה הדוגמנית השדופה והגבוהה, ומעדיף מישהי קטנה ונשית יותר. בכל אופן ילדיי יגדלו לאור ערכי המסורת היהודית, היא חשובה לי והיא חלק ממני. בינתיים אני נהנה מאוד מניו יורק, וגם אם אני מתגעגע לפלאפל או לחומוס, יש לי בכל פינת רחוב חומוסייה". 

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו