אחד המנהגים האהובים בחג הסוכות הוא, משום מה, העניין ההוא עם האושפיזין. אולי לא כל אחד מאיתנו מסוגל לשלוף בנשימה אחת את כל השמות, אבל כולם יודעים שיש מנהג כזה עם אושפיזין. שמדובר במין אורחים וירטואליים, דמויות מן הנצח שלא באמת מגיעות, לא באמת יושבות לאכול ובעיקר לא מביאות את הילדים, מה שעשוי להסביר מדוע אנחנו כל כך שמחים לארח אותן. אף פעם לא הבנתי את הפופולריות של המנהג המסתורי הזה. אחרי הכל מדובר בחג שכל קסמו נעוץ בפשטותו. פחות התפלספות ויותר פטיש־מסמר. סולמות וקרשים וערימות סכך על הגגון של הרכב והמון חסכים גבריים שזוכים לפורקן עליז. הכל מוחשי בחג הזה. את הכל אפשר למשש, ולהריח, ואפילו לנענע, ופתאום האושפיזין האלה. מופשטים ותיאורטיים ולא שייכים בכלל.
ואז זה היכה בי. אנחנו מתים על האושפיזין בגלל המילה המוזרה הזאת עצמה - "אושפיזין". זה נשמע אמנם כמו חומר כימי מאיים וצהבהב מתוך רשימת המרכיבים של משקה מוגז מסוג נחות ביותר, אבל זה בארמית! וארמית זה הכי מגניב שיש. ארמית היא השפה עם הגרוב, ועם האל"ף המיותרת הזאת בסוף.
המון מותגים נקראים בזמן האחרון בשמות כמו "אגדתא", "עלמא" "תכשיטא" ו"גליתא". בכל הנוגע לשמות מסחריים של עסקים קטנים, הארמית, דווקא הארמית - שכמעט אף אחד לא מדבר באמת - היא היחידה בסביבה שמצליחה לתת פייט לאנגלית האמריקנית. בזמן שהאמריקנית השתלטה על רשתות הענק, שפת התלמוד הקדומה הפכה להיות הצלצול המדויק של הווינטג' והעסק המשפחתי האיכותי.
בקיצור, אם אתם פותחים מספרה יוקרתית יש לכם שתי אפשרויות. או ללכת על הקלישאה החבוטה ביותר במזרח התיכון ולכתוב את השם (המצוי להפליא) שלכם באותיות אנגליות חגיגיות - BITON YANIV, RAFI & NAOR וכאלה מיני תפארת - או לצאת בגדול עם הארמית, ולקרוא לסלון שלכם "מחלפתא" או "גזיזא". אם כי יש להניח שבסוף תתפשרו על הצליל ותלכו על משהו קלוש כמו "בלונדא" - מילה שלא באמת קיימת במילון הארמי, אבל האל"ף הזאת בסוף. הו, האל"ף!
• • •
משהו קרה עם הארמית בשנים האחרונות והגיע הזמן לפתוח את זה. עד לא מזמן היא קיבלה בהכנעה את העובדה שרק בחורי ישיבה ועורכי דין נודניקים במיוחד מוצאים בה עניין. היא היתה לגמרי מחוץ למשחק, ונדחקה לבוידם התודעתי, לצד גרוטאות מן העבר. מי בכלל זוכר את הימים שבהם נהוג היה לקטר עליה? פעם, כשמישהו רצה להתלונן על קטעים מיותרים ולא רלוונטיים בטקס החופה, או בהגדה של פסח, הוא מיהר לציין שהוא לא מתחבר לכל הארמית הזאת. אף אחד לא שם לב כמובן שבליל הסדר כמעט אין ארמית. איש גם לא היה ישר מספיק כדי להודות שיש קסם סלאבי מסוים בביטוי "בתולתא דא" (מתוך הכתובה. מילולית, "הבתולה הזאת". הקטע שבו הרב נוהג לקרוא מהר וחלש); ושאפילו הביטוי "גברין יהודאין" נשמע הרבה יותר מסוקס מסתם "גברים יהודים". אך עם הזמן האמת מנצחת, ולאט לאט כולם נאלצים להודות שזה לא מקרי שהשיר הכי פופולרי בהגדה הוא "חד גדיא". מדובר בשובר קופות ארמי, שכל הניסיונות לתרגם אותו לעברית התגלו כמיותרים ופתטיים כמו הרעיון לתרגם את "אופניים" של להקת "מלכה". כלומר, את "Bicycle" של "קווין".
באמצע שנות התשעים הייתי חלק ממופע סאטירי די חדש מסוגו. שני חברים טובים ומוכשרים שלי - השחקן והתסריטאי אהרן פוירשטיין והמוסיקאי ניצן פרי - ואני בנינו קברט שעשה צחוק מכל המתח בין דתיים לחילונים. קראנו למופע "סיטרא קמא" כי זה נשמע לנו שנון וממזרי. בסופו של דבר רוב הדתיים התעקשו לקרוא לנו "סיטרא אחרא" (מילולית - "הצד האחר", אבל למעשה כינויו של השטן). רוב החילונים, מצידם, היו בטוחים שמדובר ב"קמה סוטרא", ספר התנוחות ההודי, שגם הוא, איזה צירוף מקרים משעשע - עוסק לא פעם בצד האחר. אנשים עם חוש עסקי חזרו ואמרו לנו שהם מעולם לא שמעו רעיון כל כך מופרך כמו קברט סאטירי עם שם בארמית. הם גם לא הבינו מה פתאום כוכב כמו אהוד בנאי יצא באותם ימים עם "רחוב האגס" שהיה בו את הקטע "אסדר לסעודתא". אבל אנחנו מאוד אהבנו את השם, ובעיקר את אי ההבנות שהוא הצליח לעורר. בטח שלא חשבנו שיום אחד זה יהפוך למגמה.
למעשה מדובר כאן באותו עניין שקשה כל כך להניח עליו את האצבע, אבל הוא הדבר שגורם לנו להימשך לדבר אחד, לסלוד מזולתו, ולשנות את דעתנו למחרת. השד הזה שפרסומאים מנסים כל הזמן ללכוד אותו. או לברוא אותו. ההוא שגורם לאנשים להוציא את הארנק; להשתוקק. אפילו להעניק לילדים שלנו את השם הזה ולא את השם ההוא. קטונתי ואף פצפונתי מלנסות ולפצח מה הופך את הגרוטאה של אתמול לווינטג' של מחר. אבל אני מכיר לא רע את תופעת ההיפסטרים. ראיתי היפסטרים בברלין, במנהטן, ואפילו בתל אביב. מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שמדובר בגירסה חילונית של חב"דניקים. לא רק בגלל הזקן. מדובר באינדיבידואלים מיוחדים בעלי חשיבה עצמאית במידה חריגה שנאספים מכל קצות היקום במטרה ברורה - להיראות בדיוק אותו דבר. הנס הגדול שחוללו ההיפסטרים דומה מאוד לגל הארמית. הם לקחו את הפריטים הכי אבודים בעולם - זקן, משקפיים עבי מסגרת, משבצות ואף שלייקס - כל מה שהגדיר את החנון המגולמד, דורש המכות וחסר החיים - וגרמו להם להיראות כמו הדבר הכי מעודכן שיש.
מה מוכיח טרנד הארמית, שאפשר כבר לכנות אותו "טרנדא"? יכול להיות ששובו של הצליל הזה לחיינו הוא חלק מהשינוי ביחס של הישראליות אל השורשים היהודיים שלה. ויכול להיות שזה קצף מסחרי על המים. ובקיצור: סתם חרטה. כלומר, חרטא.
jacky-levy.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו