המפתח להערכה נכונה של "קצין ומרגל" נמצא כבר בעמוד הפותח: "אף אחת מהדמויות בדפים שלהלן", כותב רוברט האריס, "אף לא השולית ביותר, אינה בדיונית לחלוטין, וכמעט כל המתרחש אכן אירע במציאות, לפחות בצורה כלשהי".
כך אכן יש להתייחס לספר הזה: כאל מסמך דוקומנטרי שנארז בעטיפה של רומן, ומצליח לעמוד בקריטריונים של שני הז'אנרים: כמסמך היסטורי הוא מפורט ומדויק, ונשען על תחקיר שערך האריס בפרשה, שזיעזעה את צרפת ואת העולם על סף תחילתה של המאה ה־20; כמותחן ריגול זהו ספר שנקרא בנשימה עצורה.
לצורך התחקיר נעזר האריס במסמכים הסודיים שליוו את הפרשה, שנחשפו והועלו לאחרונה לאינטרנט בהחלטה של ממשלת צרפת. הודות למסמכים מציג האריס זווית מפתיעה לאירועים הידועים היטב; במרכזה דמותו המרהיבה של קולונל ז'ורז' פיקאר, גיבור הספר - והגיבור העלום של הפרשה כולה, ראש "המחלקה הסטטיסטית" הידוע לשמצה, גוף מודיעיני חשאי (נקרא גם "המדור השני") שעסק בריגול נגדי, במעקב ובאיסוף מידע שמטרתו העיקרית חשיפת בוגדים. המחלקה הזו אחראית לבניית התיק נגד דרייפוס, להצגת הראיות (שהמרכזיות שבהן היו מפוברקות) ומדרך הטבע להרשעתו.
פיקאר, שבתחילת הפרשה והספר מאמין באמונה שלמה באשמתו של דרייפוס, נשלח על ידי שר ההגנה מרסייה להיות נוכח בטקס הפומבי המשפיל של שלילת דרגותיו - ולדווח עליו. אלא שבהמשך מתערערת אמונתו של פיקאר, שנחשף למידע מודיעיני רגיש, באשמתו של דרייפוס, והוא חושד כי דרייפוס נפל קורבן לעלילה והבוגד האמיתי הוא לא הקצין היהודי אלא מישהו אחר - קצין תותחנים בשם פרדיננד אסטרהאזי.
בעוד אשר כל אדם בר דעת מכיר את תרומתו של הסופר הנודע אמיל זולא לעריכת משפט חוזר לדרייפוס, ואת המאמר המופתי שכתב - "אני מאשים...!" ("J'accuse…!") - שהפך לסמל עולמי של המאבק נגד אי צדק, מעטים מאוד מכירים את שמו של פיקאר, שסיפק את ההוכחות האמיתיות לחפותו של דרייפוס ולחם ללא חת לזיכויו - תוך כדי תשלום אישי כבד עד כדי גירושו מהצבא. פיקאר מבצע מהפך שלם, ממאשימו של דרייפוס לאביר המושיע שלו, והספר מלווה את כל התהליך המסופר בגוף ראשון.
זווית נוספת שבוחר האריס להתבונן ממנה על הפרשה היא זו הצבאית. שהרי זו פרשה צבאית שהתרחשה בתוככי הצבא, ושגיבוריה - ונבליה - הם אנשי צבא. עבורנו עיקר הפרשה הוא העניין האנטישמי, אולם היא לא היתה העניין הבלעדי.
"בעיני העם, הצבא היה נעלה מהפוליטיקה", כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן ב"המגדל הגאה" (1966). "הוא היה התגלמות האומה, הוא היה צרפת, הוא היה גדולתה של צרפת". 25 שנה בלבד לאחר תבוסתה המחפירה של צרפת לגרמניה (1870), הצבא היה "האמצעי להחזיר יום אחד את הגאווה הלאומית". הסופר הנודע אנטול פראנס שם בפי אחד מגיבוריו את המשפט: "הצבא הוא כל אשר נותר מעברנו המזהיר, הוא מנחם אותנו בהווה ונותן לנו תקווה לעתיד".
לכן בשורות הצבא נרשמה ההתנגדות העזה ביותר לחידוש משפטו של דרייפוס: חידוש המשפט התפרש כחתירה תחת האמון שרוחש העם לצבא, וצבא ללא לגיטימציה לא יוכל להילחם בגרמניה. "אנשים לא היו מוכנים להאמין", ממשיכה טוכמן, "שהצבא זייף מסמכים בכוונה להרשיע אדם חף מפשע". אבל הצבא הצרפתי התנהג ככל ארגון ביורוקרטי: בראש מעייניו נמצא השימור העצמי, גם אם תוך כדי נופלים קורבנות תמימים.
גיבור "קצין ומרגל", ז'ורז' פיקאר, צמח מתוך הצבא. לאחר מינויו למפקד "המדור הסטטיסטי", הוא הופך להיות הקולונל הצעיר ביותר בצבא צרפת. הוא פטריוט נלהב ומסור, ואולי גם נגוע מעט באנטישמיות; אבל הוא גם אינטליגנטי ובעל ערכים מוסריים גבוהים. ומתוך מצע הגידול הזה הוא מגיע למסקנה שהמוסד שאותו הוא מעריץ רקוב מן היסוד.
בעקשנות ובאומץ של חייל, נלחם פיקאר על חפותו של דרייפוס נגד הממסד שממנו שאב את ערכיו. באיפכא מסתברא. במאבק שבין עשיית צדק לבין נאמנות למפקדיו, פיקאר בוחר בצד המוסרי. לא בגלל שחיבב יהודים במיוחד, אלא משום שלא היה יכול לשתוק נוכח מפגן כזה של חוסר צדק. כאמור, הוא משלם על כך: תחילה הוא מוגלה לתוניסיה, ואחר כך נשפט למאסר ומגורש מהצבא.
לכאורה נדמה שידו של הצבא והתומכים בעמדת פיקאר - שכן הפרשה פילגה את האומה הצרפתית לשני מחנות - על העליונה: דרייפוס הורשע גם במשפטו השני, אך נידון "רק" לעשר שנות מאסר (אחרי שבילה חמש שנים בבידוד מוחלט באי השדים), אסטרהאזי זוכה "תוך דקות" במשפטו הראשון, פיקאר ואפילו אמיל זולא נשפטו והורשעו (זולא ברח ללונדון כדי להימנע ממאסר). אולם המהפך מתחולל 12 שנה מתחילת הפרשה: דרייפוס ופיקאר מזוכים ומושבות להם הדרגות שהיו אמורות להגיע להם אילו המשיכו לשרת; אסטרהאזי מורשע ובורח ללונדון, שם מת חסר כל ב־1923; קולונל אנרי, שזייף את המסמכים המרשיעים נגד דרייפוס, מתאבד בכלא. הצדק מנצח, לבסוף.
האריס מפליא בתיאורים חברתיים מלבבים של צרפת בתקופת ה"בל אפוק" במפנה המאה. נפלאה גם חשיפת ההתכתבות האוהבת ומעוררת ההערצה שבין דרייפוס לאשתו, לוסי, שהיתה רסיס התקווה שהחזיק אותו בחיים למרות התנאים הלא אנושיים שבהם הוחזק באי השדים. בראיון עימו סיפר האריס כי הבמאי רומן פולנסקי, שכבר עיבד לקולנוע ספר אחר שלו, "סופר הצללים", הוא שהעניק לו את הדחיפה לעסוק בפרשת דרייפוס, ושהוא מיועד לביים אותו לקולנוע. נמתין בציפייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו