אחת, צעירה

יודעת כל בוגרת בית ספר למשחק בארץ: הדרך לתיאטרון הרפרטוארי עוברת בהצגות לילדים. למעט מקרים נדירים שבהם פיית המזל (מנהל אמנותי, במאי הבית או סתם מנכ"ל של תיאטרון) נוקשת על כתפי הפרח הטרי שסיים לימודי משחק וחוטפת אותו להפקה בתיאטרון שלה, שחקנים צעירים נדרשים להתמודד עם הקהל הכי קשוח ואימתני, גם כשהוא בגובה מטר. 

המסלול ההפוך מהקהל המעונב והמנומס לקהל הזאטוטים אולי לא נשמע כמו הדרך המקובלת והשגרתית, אבל כשאת הגברת הראשונה של התיאטרון הלאומי, את בהחלט יכולה לבחור בנתיב ייחודי משלך. וכיאה לתואר האצולה שמלווה אותה, השחקנית כלת פרס ישראל, ליא קניג, והמלכה הבלתי מעורערת של תיאטרון "הבימה", החליטה אחרי יותר מ־50 שנה של תיאטרון למבוגרים לקפוץ היישר לתוך המים הרדודים של בריכת הקטנטנים. 

כבר זמן מה שמקנן בה הרצון לעשות את זה. להגיע גם לילדים ולנכדים של אלו שמגיעים בכל ערב לצפות בה על הבמה, קהל שבוי שאפילו לא טורח לבדוק מה הוא בא לראות, העיקר שזו "ההצגה החדשה עם ליא קניג". בשבועות האחרונים הפכה התשוקה הזאת לעבודה של ממש. זאת, אחרי שהבמאי רועי הורוביץ, שעובד עם קניג על פרויקטים נוספים (ראו מסגרת), בחר עבורה את ההצגה המושלמת: מחזה על אישה בת 80 שנמלטת מהדיור המוגן שבו היא שוהה היישר לכיתת תלמידים בבית הספר הסמוך, שאיתם היא מנסה לדבר על פער הדורות, על העידן הטכנולוגי־דיגיטלי־וירטואלי שבו היא מפגינה שליטה מרשימה, ועל הזיקנה, שאותה היא מנסה להעביר לדור הבא לא כאוסף של קלישאות־מחלות־דאגות, אלא גם כפרק חיים מלא ברגש, אהבה וסקרנות. 

המחזה "אחת זקנה", שכתבה נאוה סמל עבור השחקנית ג'טה לוקה ז"ל, עלה בתיאטרון חיפה בשנת 1984 והוצג מאות פעמים בפני תלמידים ותלמידות ברחבי הארץ. עבור קניג, צעירה נצחית שמתחזקת חשבון פייסבוק, מתכתבת בווטסאפ, מתקשרת במייל האישי ומנהלת זוגיות יציבה עם האייפון החדש שלה, הותאם ושונה מעט המחזה, כמו גם בשל הרצון לדבר היישר לליבם של דור האינסטגרם והטוויטר. 

"אל תשכחי שאני לא התחלתי פה את הקריירה שלי, ובתקופה שאני הגעתי לארץ זה לא היה מקובל להתחיל דווקא בהצגות לילדים", מסבירה לי קניג אחרי שאני מנסה לברר איתה למה היא בעצם צריכה את זה. "מה שכן, כשצבי (שטולפר, בעלה, במאי ושחקן שנפטר לפני 17 שנים; מ.כ) ואני הגענו ארצה ב־1961, עבדנו ב'בתי תלמיד' כדי להשלים את השפה. היה לנו ידיד מורה שסידר לנו לעבוד בבתי ספר בהרצליה, וצבי המשיך עם זה אחר כך יותר מ־20 שנה בכל בתי הספר בעיר. יש היום סבתות שפוגשות אותי ואומרות לי שצבי היה המורה שלהם. עשינו איתם הצגות תאטרון כדי לרכוש את השפה בצורה מהירה וטובה יותר, וכך באמת היה. זה בעצם היה המפגש הראשון שלי עם צעירים, ומאז עברו המון שנים ותמיד רציתי לעשות את זה שוב, למרות שאין לי ילדים. והנה הגענו לשאלה הנצחית הזאת למה אין לך ילדים". 

כמה נמאס לך ששואלים אותך את זה?

"מאוד. נמאס לי מאוד, נמאס לי מזמן. אני חושבת שאני כבר די מבוגרת ואפשר שיעזבו אותי בשקט עם השאלה הזאת", היא צוחקת. "בשנת 1995 הצטלמתי לקלטת הילדים 'סבתא בישלה דייסה', שיצאה בשני חלקים, ופתאום ראיתי איזה הד חזק זה מקבל. אני יכולה להגיד לך היום שחלק מההצלחה שלי בקריירה זה בזכות הקלטות האלו, שיצרו היכרות עם עולם שאולי לא תמיד היה מבקר בתיאטרון. זה נעים לפעמים לפגוש אנשים שאומרים לי 'אני גדלתי עלייך', ויש הרבה כאלה, ושמוסיפים שהם גם מגדלים את הילדים שלהם עלי ומראים להם את הקלטות". 

קניג מדברת במרץ, לא עוצרת לרגע ולא מביטה לאחור. בביתה בגבעתיים, כשכלבת המלטז בת ה־4 צ'יקיטה לא משה ממנה, בין חזרה אחת לשנייה, אין לה סבלנות לדבר על מה שהיה, על מה שדובר ואוזכר ונכתב כל כך הרבה פעמים. לא נחזור פה על הקריירה הענפה בישראל שהתחילה כעולה חדשה בשנת 1962 על במת התיאטרון הלאומי וממשיכה עד היום, עם תחנות עצירה מפוארות ופרסים מכובדים, ובהם פרס ישראל, פרס א.מ.ת., דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בר־אילן, תל אביב, בן־גוריון ומכון ויצמן. הזוגיות המיוחדת עם צבי שטולפר, שהיה החצי השני שלה, נגדעה לפני 17 שנים בשל מחלת הסרטן שממנה נפטר, והשאירה את קניג עם געגוע עמוק. גם על הגיל, וכל מה שמשתמע ממנו, היא מעדיפה לדלג. צעירה נצחית, כבר אמרנו, ובאמת שמישהי כמוה לא זקוקה לשום מספר שיגדיר אותה וישבץ אותה בתבניות שאנחנו כל כך אוהבים לקטלג. 

"אני חושבת שעשיתי כמה דברים שהצליחו מאוד בחיי, ופתאום התחשק לי ליצור את המפגש הזה עם הילדים. יש אצלנו נטייה לחשוב שזקנים צריכים להיות עם זקנים וילדים עם ילדים. אני תמיד טוענת שצריך לעשות קצת מיקס, שבבתי אבות ובבתים מוגנים צריכים לתת חצי מהבניין לסטודנטים שיסתובבו בין הזקנים, שלא יהיו רק זקנים עם זקנים. אני כמובן מודעת לשיקולים הכלכליים שיכולים להקשות על זה, אבל אין לי ספק שככה זה צריך להיות".

וזו הסיבה שאת מקיפה את עצמך בחברים צעירים?

"תראי, קודם כל העבודה שלי מחייבת אותי גם להיות הרבה עם צעירים, ואני רואה שהצעירים לא סובלים מזה שהם נמצאים איתי (צוחקת), אז זה כבר מעודד. אני חושבת שכמו שלמבוגר יש מה לתת לצעיר, גם לצעיר יש מה לתת למבוגר. אדם מבוגר לא צריך רק לחשוב על הזיקנה. הוא צריך ללכת עם הזמן, להתעניין במה שקורה סביבו, להיות 'IN', כמו שאומרים. היום מבוגרים מחזיקים אייפונים וסלולרים חכמים. אולי האצבע שלהם לא מתקתקת מהר כמו אצל הצעירים, ואולי לפעמים הם לא יודעים איך לסגור אותו, אבל אני מאמינה שאדם מבוגר צריך להתקדם ולא לעצור בגלל שהוא מבוגר. כל זמן שהמוח נותן לך והזיכרון לא בוגד בך, את צריכה להתעניין במה שהולך סביבך, להביט קדימה".

קניג עם חבריה לתיאטרון. מימין: אילן דר, מרים זוהר ויהודה אפרוני  //  צילום: קוקו

"הזדמנות לדיאלוגים חדשים"

"גרוטאה. את כל המילים הנרדפות אני מדקלמת מתוך שינה. קשישה, ישישה, אזרחית ותיקה, מאותגרת גיל. והכי מדהים שאפילו לא הרגשתי מתי בדיוק זה קרה. מילדה לנערה, ומנערה לבחורה, ומבחורה לאישה, ומאישה למבוגרת, ומשם שתי דקות הליכה עד לזקנה. הזיקנה פשוט נדבקה אלי" (מתוך המחזה "אחת זקנה"). 

הזיקנה מעסיקה אותך?

"אני חושבת שזה מעסיק אותי רק מהבחינה של החששות, של מה יהיה. הרי מה שבדרך כלל מפחיד אדם מבוגר זה לאבד את הזיכרון ואת ההתנהלות הפיזית האובייקטיבית. אבל אני רואה יותר ויותר אנשים מבוגרים שמצליחים לסדר את חייהם, שהולכים שוב לאוניברסיטה ללמוד משהו, וזה נפלא בעיניי. עצם זה שזכיתי בזה שאני, בגילי, עוד יכולה לשחק ורוצים עוד לראות אותי, ואני לא משעממת את הקהל, זה נפלא". 

כשאני שואלת אותה על הקהל ה"אכזר" שמצפה לה, ילדים שכשמשעמם להם הם לא מסתירים את זה לרגע, היא אומרת: "זה מה שמפתה אותי בלעשות את זה. האתגר הגדול יהיה לראות אם אני מצליחה להתגבר על הדבר הזה ולהצליח לא לשעמם אותם. אני חושבת שהם קהל סקרן ואני רוצה להצליח לעניין אותם".

עד כמה את מחוברת לדור הצעיר?

"החיבור לצעירים זה דבר מאוד חשוב בעיניי. קודם כל בתיאטרון, אם אני רוצה או לא, אני מוקפת צעירים. הם משחקים איתי ותמיד יש לי הזדמנות לדיאלוגים חדשים. עכשיו אני משחקת בהצגה 'פתאום הגיע סתיו' עם תומר שרון, אדם צעיר, והנושא של ההצגה זה לא רק הזיקנה שלה, אלא גם הקשר עם הבן, הקשר המתמיד עם הצעירים, והניסיון להבין אותם. המקצוע שלי בכל פעם מעניק לי אפשרות להכיר אנשים חדשים, את הסביבה שלהם. זה פותח לי כל הזמן אופקים חדשים. אני משתדלת להיות מעודכנת. יש לי פייסבוק, למרות שאני לא מאוד פעילה בו, אבל אני מתעניינת. גם בטוויטר, אין לי, אבל אני לומדת ושואלת איך מצייצים (צוחקת). המטרה שלי בהצגה החדשה לילדים היא להראות להם שאדם זקן הוא לא אדם שנגמר, הוא לא רק קוציניו מוציניו והסבא הזה שנותן סוכרייה. הוא אדם חושב, רוצה, מרגיש, מתעניין, ואם ילד גדל עם זה הוא גם מבין בשלב מסוים את המבוגר ומכבד אותו". 

לעומת הדמות שאת מגלמת, שחיה בדיור מוגן, את בחרת להישאר בבית שלך. 

"אני תמיד שאפתי להישאר בבית שלי. אני יודעת שיש כל מיני דעות בנושא, ואפילו השתתפתי פעם בפאנל שנכחו בו רופאים שונים שהסבירו את היתרונות בלהישאר בבית. יש שאומרים שלהישאר בבית זה הפתרון הכי טוב, ואני הגעתי למסקנה בשנים האחרונות שלכל אחד מתאים משהו אחר. הכרתי אנשים שעזבו את הבית שלהם והם מאוד מאושרים בדיור המוגן, שם הם מצאו חברה חדשה, אנשים חדשים, ובעיקר נוח להם. לי יותר חשוב כרגע להישאר בסביבה שלי כל זמן שפיזית אני מסוגלת לעשות את זה". 

את לא מרגישה בדידות לפעמים?

"אני בכלל לא מרגישה בדידות. אני חושבת שזה עניין מאוד אינדיבידואלי ואישי. אל תשכחי שכל זמן שאני משחקת, אני כמעט בכל ערב יוצאת ונפגשת עם בין 200 ל־800 אנשים באולם. זה שעתיים או שלוש שממלאים לך את החיים. חוץ מזה אני כל הזמן עם אנשים, גם בבית, מוקפת חברים טובים".

כבר הבנתם שקניג היא לא הדוגמה הקלאסית לאמנים מבוגרים. היא עובדת ללא הפסקה וכל הזמן מחפשת את הדבר הבא. אבל גם היא יודעת שלהיות אמן מזדקן בישראל זה לא פיקניק, שיש אמנים רבים בני גילה שמזלם לא שפר עליהם, שהם מוצאים את עצמם מודרים לא רק מהבמה, אלא גם מהחיים בכבוד. 

קניג. "דווקא בתוך הקצב המטורף אפשר לעניין את הילדים"  //  צילום: קוקו

"אני כל השנים הייתי באותו תיאטרון, בתיאטרון ממוסד. אבל אני יודעת שיש שחקנים רבים שלא היו שחקנים קבועים, פרילאנסרים בלי פנסיות, שחלקם לא דאגו לעצמם והיום הם בצרות. יש הרבה שחקנים ששכחו אותם, ואני מדברת גם על כבוד והערכה שהמערכת היום לא משקיעה בהם כמו שצריך. יש בתי ספר לאמנויות שאין בהם שום זיקה לעבר של התיאטרון הישראלי. יוצאים משם תלמידים שאין להן מושג מי יצר והקים את התיאטרון כאן. תיאטרון 'הבימה' קיים כמעט 100 שנים. אז יש פה היסטוריה, גם אם היא לא ארוכה, וכשאני שואלת שחקנים צעירים על שחקנים שמתו לפני עשרים שנה ואין להם מושג, זה מדאיג אותי מאוד. יש שחקנים צעירים שלא יודעים מי היה ומה עשה ניסים עזיקרי, למשל. זה מה שמעסיק אותי ומעציב אותי".

זה באמת עצוב. את חושבת שיש סיכוי שבעוד כמה עשרות שנים גם לא יידעו מי זו ליא קניג?

"בהחלט יכול להיות. אם סטודנטים שיסיימו בתי ספר לתיאטרון לא יידעו מי תרם ליצירת הדבר הזה, לא ישמעו את הסיפורים על מסקין וקלצ'קין וכל החבורה של האנשים שהחליטה לעלות לארץ ישראל ולבנות כאן תיאטרון, הכל יכול להיות".

בזמן שקולגות שלה מורידים הילוך ומנסים להאט את הקצב, קניג מסרבת לעצור. "אין לי מה לנוח. העבודה היא עבורי מנוחה. אני לא רוצה הפסקות, כשאני לא עובדת אני מרגישה בזבוז", היא מסבירה. כשאני מתעקשת לוודא שהיא לא מחמירה עם עצמה בדרישות בלתי הגיוניות, היא משיבה: "ברור לי שצריך לשמור על עצמי, ואני משתדלת לעשות את זה". 

אל המסך הקטן היא תגיח אחרי החגים בסידרה המצוינת של יס, "שטיסל", שחוזרת בעונה שנייה. במקביל להצגת הילדים החדשה היא משחקת בשתי הצגות ב"הבימה" ("פתאום הגיע סתיו" ו"משהו טוב" עם טטיאנה קנליס־אולייר ומורן רוזן), שם תיכנס בקרוב לחזרות על הצגה שלישית, "מה עושים עם ג'ני", מאת דונלד ויילד, בבימויו של הילל מיטלפונקט. פרויקט חדש נוסף שמרגש אותה הוא ההצגה "הרביעייה" מאת דן קלאנזי, שתעלה בבימויו של רועי הורוביץ במתכונת של "קריאה מבוימת" בתיאטרון הספרייה, שבו ישתתפו לצידה של ליא השחקנים הוותיקים והמוערכים אילן דר, מרים זוהר ויהודה אפרוני. "היה לנו חשק להיפגש כל הוותיקים ולעשות הפנינג משותף", צוחקת ליא, "זה מחזה מקסים שמדבר על ידידות בין שני זוגות, לאורך החיים, ועל כמה חשוב שיהיו לך בחיים ידידים כנים ואוהבים".

 

"לזכור את הילדה שהיית"

"אף אחד לא שוכח את עצמו ילד. הייתי רוצה שיעבור חוק כזה בכנסת, חובה על כל אחד לזכור את עצמו ילד לפחות פעם ביום, כולל ראש הממשלה. בעיקר ראש הממשלה והשרים וכל חברי הכנסת..." (מתוך המחזה "אחת זקנה"). 

בראיונות רבים דיברת על החמצת הילדות, על הבריחה של המשפחה שלך בזמן מלחמת העולם השנייה ועל הילדה שבך שהשאירה משהו ממנה אצלך עד היום. הרצון שלך להופיע בפני ילדים הוא סגירת מעגל של אותה ילדה שלא זכתה להיות ילדה?

"האמת, יכול להיות. את מעלה פה נקודה חשובה, אולי זה באמת משהו שאני לא כל כך מודעת לו, הרצון להיות בכיתה עם ילדים. בשנים האחרונות אני פתאום נזכרת. הילדות חוזרת אלי במין געגוע. עולים בי לפעמים רגעים מהחיים, גם עצובים וגם שמחים. לפעמים אני רואה את עצמי בכל מיני סיטואציות כילדה. למשל, כשברחנו ברחבי רוסיה, כשהיינו כל הזמן בנסיעה מתמדת, העיקר להתרחק מהכיבוש הזה. אומרים שבגיל מסוים את פתאום נזכרת יותר, וזה חשוב. חשוב גם לזכור את הילדה שהיית".

דור הילדים של היום נולד לתרבות דיגיטלית של מסכי מגע. גם בתחום הפקות הילדים יש המון ביקורת על שפע של מופעים רדודים ומסחריים, זאת לצד תו האיכות של תיאטראות דוגמת "תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער". עד כמה את שותפה לתחושה הזאת? 

"אני חושבת שהילדים של היום נולדים לקצב מטורף של חיים כמו שאנחנו מכירים אותם, ושהם חייבים להתאים את עצמם אליו. ודווקא בתוך הקצב הזה אני מאמינה שאפשר לעניין אותם. זה תלוי מי עומד מולם ומה אומרים להם. אני לא יכולה לבקר את תחום הצגות הילדים כי אני לא באמת מכירה אותו. אני לא מאלו שהולכים עם ילדים להצגות ונחשפים למה שיש לשוק להציע להם, אבל מה שאני רציתי להביא בהצגה שלי, ומה שאני מרגישה כלפי הילדים, זה שצריך לדבר אליהם, באמת לדבר אל הילדים. אם את באה אליהם, מדברת בגובה העיניים, מכבדת אותם, מבינה אותם, מקשיבה להם, אני יודעת שהם יקשיבו ויכבדו אותי בחזרה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו