אבן שיש לה הופכין?

הסטטיסטיקה היא מדע מתעתע. הנתונים על יידויי האבנים בירושלים מתעתעים באופן מיוחד. מאז ראשית 2015, כך מעריכים זרועות הביטחון, התרחשו בירושלים יותר מ־5,000 אירועים של יידויי אבנים. יותר ממחציתם כלל לא דווחו, ולכן לא תועדו. הסטטיסטיקה הירושלמית מתעדת מספרים. היא אינה מתעדת את רגעי האימה והפחד, או את נפגעי החרדה וגם לא את שינויי ההתנהגות וההרגלים של האוכלוסייה היהודית על קו התפר או בעיר העתיקה, ב"תקופת האבן" הנוכחית; לא את ההסתגרות בבתים, לא את השינוי בהרגלי הבילוי, לא את מיעוט היציאות מהבית בלילות, וגם לא את הילדים שחזרו להרטיב במיטותיהם. כן. יש גם כאלה.

הסיכוי של אלכסנדר לבלוביץ' למות כתוצאה מפגיעת אבן היה נמוך מאוד: פחות ממאית האחוז. הסטטיסטיקה "בחרה" בו בליל ראש השנה האחרון באופן אקראי. בני משפחתו וידידיו לא ימצאו בכך נחמה. לבלוביץ', שנרצח באירוע של זריקת אבנים, הוא אינו הראשון שמקפח את חייו בדרך זו. קדמו לו עוד 13 ישראלים, ובהם אסתר אוחנה באזור גוש עציון (1983), חיים יהודה, התינוק בן השנה משוהם שנרצח באבן סמוך לשילה (2001), אשר פלמר ובנו התינוק יונתן לפני ארבע שנים (בכביש גוש עציון־חברון) ואדל ביטון בת ה־3 שספגה אבן בראשה, נלחמה על חייה כשנתיים ימים ולבסוף נפטרה.

הסטטיסטיקה, לעומת זאת, מספרת בדיוק רב את סיפור ההסלמה הקשה ברחבי יהודה ושומרון ובפרט בירושלים. על פי נתונים צבאיים, נרשמו ב־2013 בלבד 7,886 אירועים של יידויי אבנים וב־2014 - 18,726 אירועים שכאלה. שנת 2015 טרם הסתיימה, אבל הצפי הוא שמספר האירועים המתועדים של יידויי האבנים ישתווה לזה של 2014 ואולי יעלה עוד.

אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל

בירושלים חדלו לספור את מספר אירועי האבן, פשוט כי קל יותר למנות את מספר הפעמים שבהן נזרקים בקבוקי תבערה. בשבוע האחרון בלבד של השנה שחלפה (תשע"ה), נזרקו לעבר בתי התושבים בשכונת מאיר נקר בארמון הנציב, לא הרחק מהמקום שבו נרצח לבלוביץ', 25 בקבוקי תבערה. בשמונת החודשים הראשונים של 2015 נזרקו בירושלים לעבר מטרות יהודיות קרוב ל־300 בקבוקי תבערה, כ־100 בארבעת החודשים הראשונים (ינואר-אפריל), וכ־200 נוספים בארבעת החודשים האחרונים (מאי-אוגוסט).

"אין קסמים", יאמרו שוב במשטרת ירושלים, "אין פטנט של זבנג וגמרנו. עברנו את הכל. ניסינו את הכל, בעתיד ננסה כנראה 'עוד מאותו הדבר' ברמות משתנות של אינטנסיביות ובמינונים משתנים. צריך פשוט להיות נחושים ולא להתעייף. הדגש המשטרתי כרגע ניתן לעיבוי כוחות, ולהחמרת הענישה של מיידי אבנים, באמצעות מהלכי חקיקה מואצים". אלא שלא כולם רואים את הדברים באור שכזה ומסתפקים בכך. 

 

"ספקטרום של השלכות"

אלוף (מיל') גרשון הכהן, לשעבר מפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס המטכ"לי, שהשתחרר מצה"ל לפני כשנה, מצר על כך שמערכת הביטחון משקיעה זמן, כסף ותשומת לב "מיותרת", לדבריו, בהקמת גדר ההפרדה באזור גילה. "כמעט כל הפיגועים של השנים האחרונות בירושלים לא באו מבחוץ, אלא מתוך ירושלים", מציין הכהן, "פעם באמצעות טרקטור או מכונית דורסת ופעמים אחרות באמצעות סכינים, אבנים ובקבוקי תבערה. אנו", הוא קובל, "עסוקים בהדיפת רוחות רפאים מהעבר ולא רואים את הגלוי לעין".

אלוף (מיל') גרשון הכהן /// צילום: ג'יני

אלוף (מיל') הכהן מציע "להניח לגדר, שהיא שקר גדול ומגלמת את אובססיית ההפרדה". לדבריו, "מי שרוצה לחצות גדר, חוצה אותה. כבר היום יש מעברים מתחת לחומות בעזריה ובאבו דיס. אנשים שזקוקים לפרנסה מוצאים דרך לחצות אותה, גם ללא היתר. עכשיו הזמן להשקיע בדבר הנכון".

הכהן סבור שאפשר לעצור את גל יידויי האבנים ובקבוקי התבערה, "ובתנאי שנתייחס אל המערכה הזאת לא כאל מאבק טקטי, שאינו דורש יותר מאשר פענוח אירועים והבאה לדין של מתפרעים, אלא כמאבק לאומי על מרחב; כמערכה שמחייבת מצביאות ומדינאות. הפורעים הללו", הוא מציין, "רואים שכר בעמלם; מתקפת האבנים ובקבוקי התבערה שמדי פעם מלווים בטרור חם, גורמים ליהודים לא לטייל בירושלים, אוניברסיטת תל אביב מבטלת כאן סיורים לימודיים בגלל עלות של אבטחה, והבנייה בירושלים מעבר לקו הירוק הואטה מאוד. כבר שנה וחצי שתושבים בארמון הנציב עוזבים את בתיהם בימי שישי בגלל המצב. יש למה שמתרחש בבירה ספקטרום ענק של השלכות, ולכן למערכה הזאת דרוש מצד אחד מצביא שיפקד על כוחות משותפים של צבא ומשטרה, ומצד שני מנהיג מדיני שיפקח ויוביל את המערכה והמאבק הלאומי על ירושלים". 

הכהן סבור שאת המושכות של המאבק הכולל על ירושלים צריך ליטול מייד ראש הממשלה, "לא שר הביטחון ולא השר לביטחון הפנים". הוא מציע פתרונות גם ברמת המיקרו: "הייתי מציב צלפים במוקדים המוכרים לכולם - למשל באזור ארמון הנציב או בעיסאוויה שליד הר הצופים, ויורה על מיידי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה. הצלפים צריכים לפעול סלקטיבית ונקודתית. לא חייבים להרוג. אפשר רק לפגוע. רק כך הם יבינו שכללי המשחק השתנו, ויחשבו היטב לפני שייצאו שוב ביהודים". ביום רביעי נודע שרה"מ נתניהו אכן ביקש מהיוהמ"ש וינשטיין לאשר הצבת מארבי צלפים חמושים ברובי רוג'ר שיפעלו נגד משליכי אבנים ובקתבי"ם, כפי שמקובל בשטחי יו"ש.

 

פופולריות חמאסית

הנחת היסוד של הכהן היא שאמצעים מסוג זה ישפיעו על התנהלותם של תושבי מזרח ירושלים וירתיעו את מפרי הסדר והחוק שבקרבם, אלא שלרבים מאוד מהווים תושבי מזרח ירושלים חידה. רק בשבוע שעבר ביקר בירושלים דיוויד פולק. פולק ערך מטעם מכון וושינגטון סקר עמדות בקרב תושבי מזרח ירושלים. הממצאים שלו מרתקים אך מבלבלים כאחד והם מגלמים שניות ודואליות, ממש כמו המציאות. 

הסקר שנערך ביוני האחרון העלה ש־52 אחוזים מתושבי מזרח ירושלים (בהשוואה ל־35 אחוזים בסקר הקודם של פולק, שנערך לפני כחמש שנים) רוצים להמשיך לחיות בירושלים כאזרחים ישראלים תחת ריבונות ישראלית, וכאזרחים שווי זכויות. רק 45 אחוזים הביעו רצון לחיות בירושלים כאזרחים פלשתינים תחת ריבונות פלשתינית.

הממצא המרעיש הזה, יודע גם פולק, נובע במידה רבה משלל הטבות ותועלות הנגזרות ממעמד התושב שבו מחזיקים תושבי מזרח ירושלים. הם אינם אזרחים, אלא "תושבים". הם אינם יכולים לבחור ולהיבחר לכנסת, אלא רק לרשות המקומית (אך נמנעים מכך). לעומת זאת הם נהנים מחופש תנועה וביטוי, מרמת שכר גבוהה, מקצבאות הביטוח הלאומי, מטיפול רפואי ברמה גבוהה ועוד. ערביי הגדה, לעומת זאת, יכולים רק לחלום על תנאים שכאלה.

רוב תושבי מזרח ירושלים, לפחות על פי הסקר של פולק, אך גם כפי שעולה משיחות מזדמנות איתם לאורך שנים רבות, רוצים באזרחות ישראלית, אף שהם מודעים לקיפוח הבוטה שממנו הם סובלים בכל הקשור לרמה נמוכה של תשתיות ושירותים עירוניים, פרי הזנחה של שנים רבות.

אבל הנה תעלומה: למרבית הפלא, מצביעים הממצאים של מכון וושינגטון על כך שלצד העלייה הניכרת ברצון לאזרחות ישראלית (ומגמת ישראליזציה והתערות במרחב העירוני בתחומים רבים; נ"ש), מחזיקים רבים מתושבי מזרח ירושלים בעמדות קיצוניות, חלקן כנראה תולדה של עוינות קשה לרשות הפלשתינית. הגורם הפופולרי ביותר בקרבם כיום הוא חמאס, לא פת"ח. רובם שוטמים את הרשות, סבורים שהיא לוקה בשחיתות, ומאשימים אותה בכך שהזניחה אותם. כ־60 אחוזים מהם, לא פחות, תומכים במאבק מזוין נגד ישראל ובשימוש במכוניות דורסות במסגרת המאבק הזה. 

כיצד מסבירים את השניות הזאת? הנה הסבר אפשרי אחד: כשליש מבין 300 אלף ערביי מזרח ירושלים חיים כיום מעבר לגדר הביטחון שישראל הקימה בצפון ירושלים לפני כעשר שנים. בעוד בסקר הקודם שפולק ערך לפני כחמש שנים, מרבית התושבים ש"מעבר לגדר" הביעו רצון באזרחות ישראלית, כיום התהפכו תחושותיהם והשתנו באורח דרמטי. תושבי מזרח ירושלים שנותרו מעבר לגדר ההפרדה (אך בתוך תחום ירושלים המוניציפלית, ותחת ריבונות ישראלית פורמלית) מחזיקים כיום לדברי פולק בעמדות הרדיקליות והקיצוניות ביותר, קיצוניות אף מאלה של תושבי עזה.

התושבים הללו אינם חפצים עוד באזרחות ישראלית; הם מגלים כעס, תסכול, מרירות ועוינות הן כלפי ישראל והן כלפי הרשות הפלשתינית, וחשים שנפלו "בין הגדרות"; שאינם שייכים לאיש. 

למעשה, מציין פולק את שידוע: השכונות שמעבר לגדר הפכו בפועל  לשטחי הפקר. חוקי התכנון והבנייה אינם נאכפים באזורים אלה. אלפי יחידות דיור הוקמו שם בשנים האחרונות ללא היתר, לעיתים תוך ליקויי בטיחות קשים. האזור הומה פשיעה, עבריינים וסמים. שירותים דוגמת פינוי אשפה או השקעה בתשתיות ובשירותים עירוניים הם מינימליים. משרדי הממשלה השונים נמנעים מהקמת שלוחות במקום. 

לעיתים, כששירותי החירום העירוניים, כמו מכבי האש, מגיעים בכל זאת למקומות כמו מחנה הפליטים שועפט, הם נתקלים בעוינות ובאלימות שמקשה עליהם למלא את תפקידם. 

 

עבריינים במדי ימ"מ

המידע המטריד והמדאיג מכל מסמן את האזורים שבצפון ירושלים גם כפצצת זמן מתקתקת. הכדורים "התועים" או הקליעים, עשרות במספר, שמגלים בשנים האחרונות בבתיהם תושבים מפסגת זאב, מספרים סיפור קשה. גורמי ביטחון מגלים שבשכונות הערביות הצפוניות של ירושלים מוחזקים באופן בלתי חוקי יותר מ־3,000 כלי נשק, רובים ואקדחים. התושבים שם מדברים על כמות כפולה (מידע ראשוני על אודות התופעה פירסמנו ב"ישראל השבוע" במחצית השנייה של שנת 2014). 

הנשק הנפוץ באזור שועפט, למשל, הוא תת־מקלע "קרלו" המיוצר בכפרים באזור שכם. אך תושבים שם מחזיקים גם ב־M-16, בקלצ'ניקובים, בקרל גוסטב וכאמור גם באקדחים. הנשק, רובו ככולו גנוב, יוצא מהמחבוא בעיקר בחתונות, לטובת "יריות שמחה" שנשמעות היטב באזורים סמוכים, וגם לטובת חיסול חשבונות במסגרת עבריינות ופשיעה, ש"שטח ההפקר" הזה הפך עבורם לסוג של גן עדן. 

לא רק התושבים בפסגת זאב מתלוננים על הנעשה מול בתיהם, מעברה השני של הגדר. תלונות על הנעשה באזור שועפט הגיעו לאחרונה גם מהתושבים הערבים שם, שחשים שהמזרח הפרוע הזה מסכן גם את חייהם. הם היו רוצים לראות בעל בית וישות שלטונית שעושים סדר אמיתי במקום מגוריהם. 

הסופר ניר ברעם, שפירסם ב"הארץ" בחודשים האחרונים סידרת כתבות על מסעו לאורך "הקו הירוק", סיפר כיצד העבריינים באזורים שמעבר לגדר מתלבשים לא פעם במדי יחידת הימ"מ של משמר הגבול, נכנסים לבתי תושבים לצורך "חיפוש", ואגב כך שודדים רכוש רב. במציאות הזאת רבים גם המקרים של השתלטות עבריינית על קרקעות. 

קולות ירי במסגרת חתונות נשמעים לא פעם גם מאזור ג'בל מוכאבר, מעיסאוויה ומכפרים אחרים במזרח ירושלים ש"בתוך הגדר". החרמת כלי נשק בכמות שכזו דורשת החלטה מדינית. שום מפקד משטרה, מג"ב או שב"כ בירושלים לא יקבל החלטה שכזאת לבדו. 

את המציאות במזרח ירושלים - ציינו לא פעם במהלך השנה האחרונה - מעצבת בשנים האחרונות גם ההקצנה הדתית, שמביאה לעלייה בכוחו של חמאס. זו ניזונה במידה רבה מעלילת "אל־אקצא בסכנה". לעלילה הזאת שמבעירה שוב ושוב את השטח ביטויים רבים מספור. ישראל בוחרת כבר שנים להיאבק בתוצרים שלה - באלימות ובטרור, לעיתים בהצלחה, ולעיתים, כמו בחודשים האחרונים, בפחות הצלחה. לעומת זאת היא זונחת את ההתמודדות עם העלילה עצמה וכזביה, למרות שקל מאוד להציג טיעוני נגד ולהוכיח כי לא רק שמדובר בשקר, אלא בהיפוכה של האמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו