עיניים מוארות. ראש גלוח שיער. צינורית קטנה מוצמדת לפנים יפות. ופה קטן ומחייך, מדי פעם פוצח בשיר, סוחף איתו עמוד אינפוזיה לריקוד פרוע, עד כמה שהגוף הקטן והצנום מסוגל לשאת. הנה זיו אוחזת פרח קטן צהוב. הנה היא מציצה מבין העצים. והנה היא בסלפי האחרון בסוף יולי, מאופרת, מחייכת, מצהירה לעולם ש"יש פלומה דקה ונעימה", רמז לשיער שכבר מתחיל לצמוח.
התמונות של זיו לב־רן משדרות כולן תום נעורים שובה. נערה בת כמעט 14, צמודה לאינסטוש ולפייסוש, שבמסר קצר של כמה מילים הראתה שאפשר לחוות את הסרטן גם אחרת. "חולת סרטן גאה", היא הגדירה את עצמה באינסטגרם, בצירוף אייקון של יד שרירית, וסחפה אחריה את הרשת. יותר מ־44 אלף עוקבים נצמדו לאינסטגרם שלה, רבים מהם נערים בני גילה, שהתרגשו מהסיפור שלה ושאבו ממנו השראה ואופטימיות, המתינו כמעט מדי יום לתמונה המחויכת שלה מבית החולים והיו בטוחים שזיו תנצח.
זיו נכנעה לפני שבועיים. היא נקברה למחרת, בהלוויה המונית ומרגשת בליווי שירים ובלונים שהופרחו לאוויר. עד היום עמוד האינסטגרם שלה מלא בתגובות של אנשים שמעולם לא פגשו אותה, אבל מרגישים שהכירו אותה הכי קרוב שאפשר, ומבכים את מותה. כמעט כל העוקבים נשארו שם, בעמוד שבינתיים נותר מיותם, ונרשמו גם לעמודים שנפתחו לזכרה, במילים של כאב וגאווה והבטחה לשמור על המסר שלה, על האהבה שלה, על החיוך הנצחי.
"הילדה שלי השאירה חותם משמעותי", אומרת האם טליה בקול צרוד. "ואין נחמה גדולה מזו לאמא, לדעת שהילדה שלה היתה מאוד משמעותית".
גם טליה שם, בתמונות. מחייכת, מחבקת, מסתכלת למחלה בעיניים עם אמונה גדולה בניצחון. עכשיו היא מנסה לחזק את הכואבים את מותה של בתה, כמעט לא בוכה, אלא כשהיא שומעת על ההדים שהשאירה, על הלבבות שחיברה, על האהבה. היא מסבירה שבתה באה לעולם הזה כדי לעשות בו רק טוב, ובדרכה המיוחדת הצליחה להפיץ את השמחה גם ברגעים הכי קשים, דרך הרשת.
הכל התחיל כשזיוי שאלה את אמא אם מותר לה לספר על המחלה לחברים, "ואני אמרתי לה, 'סליחה, גנבנו את זה? ברור שאת יכולה לספר'. אז מאותו רגע הכל היה פתוח. היא ידעה כל מה שהולך לעבור עליה, שיתפה את כולם בזה שצריך לחייך.
"היא גילחה את הראש לפני שתתחיל נשירת השיער, והעלתה תמונות מתוך התהליך. יש פה תמונה שלה עם חצי קרחת. כמה בנות חולות סרטן את מכירה שמגלחות את השיער עוד לפני שהוא מתחיל לנשור? ואז מעלות תמונה שלהן עם כרבולת קטנה, כמו אפרוח?
"היא חשבה בהתחלה אם לכתוב גם כשרע, ואני אמרתי לה שכל דבר שהיא בוחרת להעלות או לפרסם, זה אומר שנכון לפרסם אותו. לא החבאנו כלום. וזה היה הקסם שלה. מה שהילדה הזאת עשתה בשנה אחת, אנשים לא עשו בהרבה שנים. היא השאירה חותם.
"אנשים מכל המגזרים כותבים לי עכשיו. ערבים, יהודים, רוסים, נוצרים, היא כינסה את כולם לאהבת חינם. זה היה הכוח שלה. אנחנו מגיעים משורשים של יהודים דתיים מאמינים, והחוכמה היא להראות את אהבת החינם הזו גם למי שלא ינק את השורשים האלה מהבית".
• • • •
זיו נולדה ב־29 בנובמבר 2001, בת רביעית. אמה טליה (42) היא מורה לחינוך גופני, והאב מאיר, מֶמִי (44), הוא עורך דין. יש לה שלושה אחים שנולדו שנה לפניה, כשלישייה - הבנים נווה ועידו והבת גילי, היום הם בני 15.
טליה מחייכת ואומרת שההריון עם זיו בא בהפתעה, כתשעה חודשים אחרי לידת השלישייה. "היא באה אלי כחסד, שאיהנה ממנו לזמן מוגבל".
כשזיו היתה בת 3, הוריה התגרשו. אחרי שבע שנים טליה התחתנה עם משה, מויש, ארד (45), מהנדס תוכנה, אלמן ואב לארבעה: נתנאל (17), עדי (15), הראל (12) ואלעד (10). לפני שנתיים וחצי נולדה לשניים תינוקת משותפת, ענבר.
הבית של טליה ומויש ביישוב עץ אפרים שבשומרון, שבו הם מגדלים תשעה ילדים, פתוח, מקבל. שלוש קומות ושתי חצרות מטופחות, עליונה ותחתונה. תמיד יש מישהו לדאוג לו, תמיד יש מי שדואג. גם מֶמי, שגר לא רחוק משם, בשערי תקווה, שותף מלא לטיפול.
על עץ ירוק בכניסה לבית תלויים צמידים כחולים, שהמשפחה הכינה עוד בזמן המחלה של זיו. טליה עונדת שלושה כאלו על ידיה.
"אחרי חודשיים במחלקה חשבתי איך אני מעודדת את הילדה ומשתפת את כל עם ישראל בדאגה האמיתית ובהשתתפות לרפואתה. איך אעודד לצדקה שתציל ממוות? החלטתי ללכת על צמידים עם לוגו, 'זיו אני איתך'. מכרנו יותר מ־5,000 יחידות, כל אחת ב־5 שקלים, ואת הכסף תרמנו לעמותות למלחמה בסרטן".
"זיו תמיד היתה ילדה חייכנית, משמחת, מלאה באהבה, מלאה בחיים, השאירה חיוך בלב. כל מי שראה אותה חייך, ולכל אדם היא היתה חייבת להגיד משהו טוב", טליה נושאת עיניה לשמיים.
"היא היתה משאירה לי פתקים של אהבה, סתם כי היא רצתה", ממי מחייך. עיניו נוצצות כשהוא מדבר על זיוי שלו. "תמיד אמרנו שיש לי איתה קשר אחר. היא הכי קטנה, היא באה בהפתעה, היתה מלאה באנרגיות, תמיד שרה וחייכה. תמיד כשהייתי מתגעגע לילדים, התמונה שלה היתה הראשונה שעולה לי בראש.
"היא היתה מאוד אהובה, היתה בבני עקיבא באלקנה, בעץ אפרים וגם בשערי תקווה. פרפורמרית. אהבה להצטלם ולשיר. היה מאוד טבעי שהיא תמשיך בזה כשתגדל. רצו לקחת אותה לאודישנים ל'בית ספר למוסיקה' כשהיא תצא מבית החולים".
"ועוד רגע קרחת, אני כבר מנצחת" // צילום: מתוך האינסטגרם
בחגיגות בת המצווה שלה, בסוף אוגוסט אשתקד, זיו הכינה סרט שבו היא שרה ורוקדת לצלילי השיר "זה הזמן" של דוד לביא. היא אהבה להצטלם, אהבה להתאפר, אפילו החזיקה עמוד אינסטגרם על טיפוח.
"שבועיים אחרי בת המצווה היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב והתחילה קצת לצלוע", טליה לוקחת אוויר. "ואז עשינו בדיקות דם, והרופאה אמרה שהספירה של כדוריות הדם הלבנות מאוד גבוהה, שזה לא טוב, וצריך ללכת לבית חולים".
זיו אושפזה ללילה במרכז שניידר לרפואת ילדים. בבוקר התיישבו טליה, מויש וממי בחדר הרופא. זיו חיכתה בחוץ.
"ואז את מקבלת מכה בבטן", טליה מדברת בלהט. "את חושבת, סרטן? מה זה קשור אלי? לבת שלי? לא ידעתי מה זה אומר, וכשיצאנו, ממי התחיל להסביר לה".
"התחלתי לדבר עם זיו. להסביר לה לאט לאט מה זה אומר", ממי נזכר בשקט. "אמרתי לה שיש לנו תאים לא טובים בגוף, וזה נקרא סרטן. היא אמרה שבזמן שהיא חיכתה, היא נזכרה בחברה מהכיתה שלה שנפטרה מסרטן בכיתה ג', ושפתאום היא חשבה שאולי גם לה יש.
"היא קיבלה את זה בסוג של השלמה. אמרנו לה מייד שיהיה בסדר, ושנטפל בזה ונהיה חזקים. באותו ערב, ערב ראש השנה שעבר, היא כבר החלה טיפולי כימותרפיה".
זיו חלתה במוטציה נדירה של סרטן הדם. "אין הרבה מקרים כאלו אצל ילדים", אומר ממי. "ממה שאמר לנו פרופ' יניב, מנהל המערך ההמטו־אונקולוגי בשניידר, מבוגרים שסובלים מהסרטן הזה לא מחזיקים מעמד יותר מכמה חודשים. אז מהבחינה הזו, זיוי שברה את הסטטיסטיקה".
היא עברה שישה סבבים של טיפולי כימותרפיה קשים. ממי מספר שכאשר ראתה שהקשר עם החברות הולך ודועך, כי היא נמצאת רוב הזמן בבית החולים, החלה לשמור על קשר עם החברות על ידי התכתבות איתן והעלאת התמונות בפייסבוק ובאינסטגרם.
לחשבון, שעד עכשיו הכיל תמונות שגרתיות של נערה מתבגרת, התווספו תמונות של פנים מחייכות בשיער מגולח, עם אבא או אמא, ועם ענבר הקטנה, שלמרות גילה הובאה גם היא לבית החולים עם האחים. החשבון הפך ויראלי. מספר העוקבים עלה מדי יום והגיע בתוך זמן קצר לאלפים.
טליה לא מפסיקה להודות לחברים ולמשפחה, שהיו שם בשבילה, לאורך כל הדרך. "המשפחות של כולנו - שלי, של ממי ושל מויש - עזרו מאוד. והיו שם עמנואל צרפתי (מנו), מנהלת בית הספר באלקנה שבו זיו למדה, שדאגה שהבית שלנו לא יקרוס כשהייתי בבית החולים. ורונה שיינברג, חברה מאלקנה, שכל הזמן היתה מביאה אלי לבית החולים את ענבר, שלא אפסיד איתה אפילו יום אחד. ורותי חזן, חברה מאלקנה, ששלחה לזיו כל הזמן אנרגיות חיוביות וטיפלה בה מאוד מקרוב. ועוד הרבה טובים ומסורים אחרים, סליחה שאני לא מזכירה את כולם".
זיו עברה חצי שנה של טיפולים, שבמהלכם היתה בעיקר בבית החולים. לעיתים רחוקות שוחררה ל־24 שעות, ואפילו הספיקה לחגוג את יום הולדתה ה־13 בבית, עם המשפחה. דוד שלה, אלי, הביא המון בלוני הליום שמילאו את הבית בשמחה, ובני המשפחה פינקו אותה עד אין קץ.
"בתקופה שהיא היתה מאושפזת באו לבית החולים אנשים שלא הכרנו, שרצו לעודד אותה", מספר ממי. "הביאו בובות, שוקולדים, הפתעות ופרחים, למרות שבכלל אסור להכניס פרחים למחלקה. אני הכרתי את זה רק מהוקרה לפצועי צה"ל שמאושפזים, לא לילדה אחת. וזה גם תרם לאופטימיות שלי, התמיכה הזאת".
האם טליה. "ערבים, יהודים, רוסים ונוצרים - זיו כינסה את כולם לאהבת חינם, זה היה הכוח שלה" צילומים: מירי צחי
אחרי חצי שנה, זיו שוחררה הביתה. "זה אמור להיות מצב של אחזקה", ממי מכווץ שפתיים. "כזה שאתה הולך הביתה ומקבל טיפולים תומכים כל כמה ימים. כשחזרנו הביתה, קצת לפני פסח, זיוי היתה מאושרת".
כעבור שבועיים העלתה זיו תמונה גדולה של עין לחשבון האינסטגרם שלה. מאופרת בקפידה. עם מבט חודר. "הסרטן עשה לי קאמבק, ואני ינצח אותו", כתבה, בליווי אותו אייקון שרירי. יפה, אופטימית, מלאת מוטיבציה.
הכאבים בשרירים חזרו, בעיקר ברגליים. הרופאים איבחנו מייד שהמחלה חזרה.
"אתה לא יכול שלא לבכות, כי זה לעבור את הכל מההתחלה", טליה מושכת בכתפיה, אבל עיניה שוב לחות. "זיוי אמרה לי שקשה להאמין באלוהים ככה. ואני אמרתי לה שנכון, זה קשה. כי לבנות אמונה זה לבנות אמון. וכל פעם מחדש, כשהסרטן חזר, היה צריך לבנות את האמון של זיו בעצמה, ובי, וברופאים, ובקב"ה. וכל פעם אתה צריך להרים את האמון הזה מאפס, וזה נעשה קשה מפעם לפעם.
"אבל זיו עשתה את זה תמיד בזריזות. אין מילים לתאר את זה. פחות מ־24 שעות מהרגע שבו קיבלה את ההודעה שהמחלה חזרה, היא קמה מהעצב שלה, מחייכת, מלאת כוחות".
ממי לוקח נשימה עמוקה. "כשחזרנו לשניידר, שמענו בפעם הראשונה את המושג רילפס, שזו רגרסיה בעצם. וכשזה חוזר אחרי שישה סבבים של כימותרפיה, זה לא סימפטי.
"היתה לנו שיחה מאוד קשה ורגשית עם ד"ר ג'רי שטיין משניידר. למרות שסיכויי ההצלחה של השתלת מח העצם היו 25 אחוז, כי מח העצם של זיו לא היה נקי לגמרי מהסרטן, אלה היו סיכויים יותר גבוהים מאשר אם לא היינו עושים את ההשתלה. אז החלטנו ללכת על זה. וזיו היתה איתנו באש ובמים, היא רצתה לחיות", ממי לא מצליח לסיים את המשפט.
שלושת אחיה הביולוגיים של זיו נשלחו להיבדק אם הם מתאימים לתרומת מח עצם. עידו ונווה נמצאו מתאימים, כשאצל נווה נמצאה התאמה מושלמת. נווה נמצא על גבול הרצף האוטיסטי.
ההשתלה נקבעה ל־15 ביוני. באותו שבוע טליה היתה חולה, עם חום גבוה.
"עד לאותו רגע היא היתה העוגן המרכזי בטיפול בזיו, היא עשתה איתה עבודה מדהימה", אומר ממי. "זיו בגיל שלמשל לקלח אותה או לתת עזרה פיזית בהחלפת בגדים רק אמא עושה, אפילו לא אבא. ועכשיו טליה היתה עם חום ולא יכלה להתקרב לזיו, כי המערכת החיסונית של זיו היתה פגועה מהכימותרפיה ומהמחלה ועברה הכנה אינטנסיבית לקראת השתלת מח העצם.
"אז רותי, אמא של טליה, ואני חילקנו את הימים בינינו. היא היתה מטפלת בזיו, עוזרת לה להתקלח ולהחליף בגדים, בגלל שהיא היתה עם צינורות לתרופות".
אבא של ממי, ראובן, ואחיו אורי באו לעזור. הם היו בבית החולים אחרי שנווה יצא מניתוח ההשתלה, שנעשה בהרדמה מלאה.
"חיכיתי רק שנהיה אחרי זה", אומר ממי. "שזיו תקבל כבר את תרומת מח העצם, תתחזק ותבריא".
נווה שוחרר מבית החולים אחרי יום. זיו העלתה בחשבון האינסטגרם שלה תמונה שלו ליד מיטתה.
"היום אח שלי נווה הגיבור תרם לי מח עצם", כתבה. "המשך הפעולה (ההשתלה; ב"א) תתקיים כנראה לקראת הערב. צריך עכשיו רק להאמין שיהיה טוב. המון אהבה ממני אליך, מלך שלי, אח טהור שלי".
"כילד שנמצא על הרצף האוטיסטי, נתינה כזו נותנת לו עוד משמעות, נותנת לו משהו גדול", טליה מסתכלת על בנה בהערצה. "אמרתי לעצמי שאם זה נווה, אני מבינה את מסובב הסיבות. הוא קיבל את הזכות הזאת, של הצלת חיים".
ממי לב־רן. אביה של זיו
ההשתלה הוגדרה כמוצלחת. אבל אחרי כשלושה שבועות בבית החולים, הרופאים הודיעו שהסרטן ממשיך להתפשט.
"כשאמרו את זה לזיו, היא הגיבה בשתיקה", אומרת טליה. "ושתיקה זו הודאה, השלמה. היא לא אמרה מילה. וזה לעומת החודשים האחרונים, שבהם היתה לה האמירה שלה. הוספנו לה לשם את האות ה', ששמה יהיה זיוה, לקבל כוחות. עכשיו אחותי אוספת אליה את הה' הזו, והיא תהיה איילה במקום איילת. זו גאווה גדולה".
ההודעה האחרונה שקיבלו העוקבים של זיו מפיה היתה ב־6 באוגוסט. "טוב, אז בזמן האחרון לא הרגשתי טוב כל כך ולא העליתי תמונות או מה קורה איתי. אז מצטערת, מקווה להרגיש טוב", התנצלה. עשרות אלפים איחלו לה החלמה מהירה ובריאות טובה.
"האמנו בלב שלם, כמעט עד הרגע האחרון, שאנחנו חוזרות הביתה בריאות", אומרת טליה. "ואני מאוד שמחה על זה. אני יודעת שמשכנו אותה למרחק שיא בתוך המחלה, כי כל הזמן היתה תקווה. ואני בהכרת תודה לכל אנשי המקצוע, שלא הרגו את הרוח. כי תקווה היא הדבר הכי בסיסי לתת לאדם. רק בדיעבד הבנו שזו מחלה לא פשוטה, ושזה היה חסר סיכוי".
ממי נושא עיניו אל השמיים. "ביקשנו מהרופאים שהיא לא תהיה בסבל, בכאבים. הביאו לה תרופות ניסיוניות, וקיבלנו אישור לתת לזיו קנאביס רפואי מיוחד, כזה שצריך רישיון כדי להביא אותו, כי המורפיום בשלב מסוים כבר לא עזר לכאבים.
"אבל ההידרדרות היתה מהירה. הנשימה שלה נעשתה כבדה, הצוואר התנפח, היא התקשתה לנשום, הראייה נפגעה.
"ביום ראשון בלילה, 16 באוגוסט, נסעתי לכותל. אמרתי תהילים והתפללתי לבריאותה של זיו. עשיתי הרבה לילות כאלה בכותל בחודשיים האחרונים. כשחזרתי, בשני בבוקר, טליה ישבה ליד המיטה של זיו.
"זיו שמעה אותי מדבר עם טליה והרימה את הראש מהכרית. היא הסתכלה לכיוון שלי, פקחה את עיניה החומות הגדולות והיפות, היא כבר לא ראתה אותי טוב, ואז היא אמרה לי: 'אבא, אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותך'. איך שהיא סיימה את המשפט, ראשה צנח בחזרה לכרית.
"לאחר מכן היא כבר מיעטה לדבר ואמרה רק דברים אקוטיים, כמו בקשה לכסות אותה או לשנות תנוחה".
בשבוע האחרון חברים ובני משפחה באו לבית החולים להיפרד. ההידרדרות המהירה לא השאירה מקום לתקווה. "וזה נורא נורא כואב, לראות אותה מנסה לחבק את האנשים שמגיעים, ולא מצליחה", אומר ממי.
טליה התיישבה ליד מיטת בתה, ותוך כדי ליטופים וחיבוקים לחשה לאוזנה מילות פרידה. "יקרה שלי, זכיתי לגדל ילדה שכמותך, נהניתי מכל דקה לגדל אותך, להיות איתך, הכנסת לי הרבה שפע ואור לחיים", אמרה לה, לגוף הקטן הדואב, לנשימות העמוקות, לשפתיים שכבר התקשו לחייך.
"תודה שבחרת בי להיות לך לאם, היית לי ילדה נהדרת, ועכשיו, אם את צריכה לצאת וללכת להתחבר למקור האור, אני משחררת אותך בהסכמה מלאה ושלמות ואהבה, ואני בטוחה שתבואי לבקר אותי עם המסרים שלך מתי שרק תבחרי. אל תפחדי, אני אלווה אותך עד להיכן שאוכל, ומשם יאספו אותך אחרים מעולם האמת".
ביום חמישי בבוקר, אחרי שטליה רחצה את זיו עם האחיות, היא קיבלה חומרי הרדמה, כדי שלא תסבול מכאבים. "נשארתי איתה לבד בחדר", אומר ממי, "טליה לא יכלה לראות את הסבל שלה ויצאה החוצה למסדרון. היו שם בעלה מויש והאח שלה אלי ואחותה איילת, שבאה מארה"ב, ועוד רבים שבאו לחזק אותה ולתמוך בה.
"הרופאים והאחיות יצאו ובאו אחת לכמה זמן. לא ידענו כמה זמן זה יכול לקחת. אמרו שעות או ימים, ואולי אפילו שבועיים. היה שלב שכבר ביקשתי שלא יגידו לי מה המדדים שלה, כי רציתי להתרכז רק בזיו. להיות איתה, לפנק אותה, לנטוע בה את הביטחון שיהיה בסדר. לא ידעתי שבסופו של דבר זה יקרה כל כך מהר".
ממי היה שם עד הרגע האחרון. "כשהרגשתי שהסוף קרוב, ליטפתי אותה, בכיתי, חיבקתי אותה, שרתי לה 'כל העולם כולו גשר צר מאוד' ו'עלה קטן שלי', של ישי לפידות. בכיתי והדמעות שלי זלגו עליה, ליטפתי וחיבקתי אותה כל הזמן. בשלוש וחמישה אחרי הצהריים, זיו נשפה נשיפה קטנה אחרונה, והחזירה את נשמתה לבורא עולם כשהיא חבוקה בידיים שלי".
טליה העדיפה להיות מחוץ לחדר. "לא היה לי עוד מה להיות שם. נפרדתי ממנה ברביעי, חזרתי על הדברים בחמישי. אמא צריכה להתרחק מהילדה, כדי שהיא תוכל ללכת. ישבתי על אחת המיטות במסדרון עם הורים אחרים, ובשלב מסוים הרגשתי שהגוף שלי באפיסת כוחות. כשאחת האחיות יצאה לקרוא לי שזיוי נושמת את הנשימות האחרונות שלה, כי היא היתה מחויבת להודיע, אמרתי לה שאין צורך. שאני כבר נפרדתי מהנשמה, אני לא צריכה לשמוע את הנשימה. אמרתי שהכל בסדר, שיחזרו לטפל בה, ויצאתי עם אחותי החוצה.
"הטלפון שלי היה בתוך התיק שלי, והחזקתי ביד את הטלפון של זיוי. עוד צחקתי על זה שהנה, יש לי עכשיו אייפון 6. חשבתי עם איילת איזו הודעה נכתוב באינסטגרם לעוקבים שלה. לא עברו שתי דקות, והיה צלצול בטלפון של זיוי, ועל הצג כתוב 'אמא שלי', שזה אומר שזה מהטלפון שלי, שחייג בטעות. וזה מבחינתי היה סימן ראשון ממנה, שהיא בסדר.
"זיוי הלכה בביטחון. היא לא פחדה. דיברנו על המוות. אני יודעת בידיעה שלמה ואמיתית שאם היא פחדה, הרגעתי אותה. כי כשהפנים רגועות, את יכולה לשקף את זה. אולי היו לה פחדים בהתחלה, אבל בזמן העזיבה שלה את העולם הפחדים לא היו. היא היתה עטופה באור טוב".
ב־20 באוגוסט בישרה טליה בכאב לעוקבים של זיו: "ברוך דיין האמת, ילדתי המדהימה עזבה לעולם הנצח, אתם מוזמנים לכבדה וללוותה בדרכה האחרונה". עשרות אלפי תגובות כואבות נרשמו להודעה.
"זיוי מדהימה", כתבה אחת העוקבות. "היא מודל לחיקוי להמון בני נוער ואנשים. היא היתה אופטימית וחזקה. רק מבעד למסך הטלפון הכרתי ילדה שלא משנה מה, החיוך לא יורד לה. כבר מזה למדתי המון על האופי הכובש שלך. את צדקת, את פשוט כבשת לבבות של מלא אנשים! מלאכית".
נערה אחרת הוסיפה: "זיו, אני יודעת שאת כבר לא בעולמנו ושלא תוכלי לקרוא את זה, אבל יש בי תקווה שמלמעלה את כן תוכלי. אז אני אתחיל בזה שאני כל כך עצובה, אני לא יודעת איך לעכל דבר כזה, זה לא הגיוני! זה לא הוגן שלקחו אותך כל כך מהר.
"אני לא ממש מכירה אותך, אבל מרגישה שכן. את מעוררת השראה, וללא ספק השפעת עלי, בגישה החיובית שלך, באופטימיות, בזה שאת כל הזמן מחייכת בכל התמונות שלך, ותמיד מקווה ומצפה לזה שעוד מעט הכל יהיה בסדר".
צילומים מהאינסטגרם של זיו. "היום אח שלי נווה הגיבור תרם לי מח עצם"
אלפי גולשים נענו להזמנתה של טליה, וביום שישי לפני שבועיים הוצף בית העלמין הקטן באלקנה בכ־10,000 איש, שבאו להיפרד מזיו. בין החברים וקרובי המשפחה היו גם כאלה שלא פגשו אותה מעולם, אבל הרגישו שהכירו אותה דרך הרשת.
"זה גרם לי להרגיש המון נחת וגאווה בבת שלי", אומר ממי בהתרגשות. "איך היא הצליחה לסחוף אחריה כל כך הרבה אנשים! במהלך השבעה היו המון אנשים שאמרו לי שהם לא מכירים אותה, אבל נחשפו לאישיות המדהימה שלה, לשמחת החיים שלה, סיפרו שהיא נגעה בהם. שהיא נכנסה להם לנשמה.
"היא מאוד חסרה עכשיו. מאוד. אני מקווה שנצמח למקום טוב, ושנצליח לעמוד יחד בכל הדבר הזה. יש לנו המון דברים שאנחנו רוצים לעשות כדי להנציח אותה, נתחיל בקרוב לעבוד כדי לממש אותם".
טליה, שאחרי מותה של זיו הרגישה שהיא צריכה לדאוג גם לעם ישראל, החליטה לשאת דברים בתחילת הטקס. בזעקות רמות, חדורת אמונה, היא קראה לעם ישראל להיות מאוחד, להבין מהי השגחה פרטית ולשמור על המסר של זיו לאהבה ולשמחה.
המונים רעדו עם השמעת השיר "זה הזמן", של דוד לביא, שזיו הקליטה לקליפ בת המצווה בקולה הגוזלי והרך. "זה שיר שבחרנו לבת המצווה שלה מתוך רשימה ארוכה של שירים, שהבמאית נתנה לנו. אחר כך, כשגילינו שהיא חולה, הוא ליווה אותנו כל הזמן, עד הרגע האחרון. אז זה היה טבעי שאיתו זיוי תסיים את החיים בעולם הזה, מול כל הקהל.
"אחר כך הפרחנו בלונים לשמיים. היה בזה משהו מאוד סמלי. יש משהו גדול בלדעת לשחרר. כשילד יודע לשחרר בלון, הוא יודע לשחרר הכל".
טליה נשענת לאחור, מסדרת את המטפחת לראשה. שלֵווה.
"ניסיתי לענות לכולם על הצרכים. להשתטח על הקבר, להשתטח על הרצפה, אבל זו לא אני. אני שלווה כי אני יודעת שהיא האירה את העולם. שהילדה שלי הזיזה את העולם. וזה מחזק. הרבה אנשים שבאו בשבעה אמרו לי שבאו לחזק ויצאו מחוזקים.
"אומרים שאת הקרע מרגישים מייד, ועם יד על הלב, אין לי את זה. הלב שלי מתפוצץ מאהבה", היא פורשת את ידיה. "אני חושבת ששלחתי אותה מצוידת היטב לעולם העליון. זיו הרבתה באור ואהבה, ואהבה זה השם. וזה הכי פשוט שיש מבחינתי. כשאני יודעת שהכל בידי שמיים, שיש מנהל לעולם, ולכל אחד יש המסע שלו להגיע לשם.
"זיו חגגה בת מצווה בגיל 12 ושלושת רבעי, בה' באלול. כי כשהיתה לה בת מצווה זה לא ממש הסתדר. וה' באלול גם היה יום הפטירה שלה. סגרנו מעגל של שנה שלמה. הכל מאוד מדויק מבחינתי, ובשבילי, דיוק זה השגחה פרטית. הכל נעשה בהשגחה פרטית. העזרה שקיבלנו, האהבה, הכל. אין לי דרך אחרת להסביר את כל מה שקרה".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו