לשבור את הגלים

שבת, שש בבוקר. השעון מצלצל. אני מסתכלת על תעודת הזהות שלי ומגלה שאני רק בת 37, מוקדם מדי ליקיצה טבעית. אבל אצל המצילים המשמרת מתחילה ברבע לשבע. אז ב־06:40 אני כבר מטפסת במדרגות של תחנת הצלה מספר 16 בתל אביב, חוף הילטון צפון. מסתכלת על המים הצלולים, נהנית מהבריזה וחושבת לעצמי, מעניין אם יש מיטה בסוכה.

על החול רובצים חבורת סבתות ושני עולים מרוסיה, שבאו להעיר את השמש. מבחינתם, לבן זה בריא. מבחינתי, חיוור זה חיוור. רביב (חבשוש) תירם (39, גרוש פלוס 1) כבר יושב בעמדה שלו בסוכה, מוקף בארבעת המ"מים: משקפת, משרוקית, מכשיר כריזה ומעמול. כמעט 19 שנים הוא מציל, והוא עוד נחשב לצעיר. אני מכינה לי נס ולוקחת שני מעמולים מהקופסה, חייבת סוכר כדי להתעורר. סקירה מהירה של הסוכה מגלה מטבח מאובזר שכולל תנור, גז, מיקרוגל, מקרר, וכן, גם מיטה. איזה קטע, בדיוק נגמר לי חוזה השכירות.

כמה דקות אחריי נכנס בסערה קיגן כהן (58), מנהל תחנת ההצלה, או כמו שהוא קורא לעצמו, "המדריך לחיים הנכונים". הוא נשוי ואב לשלושה, עובד כמציל כבר 34 שנים. "בדקת שהג'חנון בסדר?" הוא שואל את רביב. רביב לוחש לי שלמרות שקיגן הוא אוסטרי במקור, הוא מכין את הג'חנון הכי טוב שיש.

אני שואלת מאיפה האנרגיות. "מהים", הוא עונה.

אז מה נעשה כאן היום?

"נסתכל".

ומה עוד?

"נסתכל".

זה מה שהם עושים. 12 שעות ביום בקיץ, שבע שעות בחורף, שישה ימים בשבוע. יושבים, צופים ומוודאים שלא יקרה כלום. בדיוק כמו החיים שלי. 

"אל תיתני לרוגע לבלבל אותך", אומר קיגן בפרצוף קשוח. "אנחנו נראים נינוחים, אבל אנחנו על המשמר כמו קפיץ. אם קורה משהו, אנחנו עוברים מאפס אחוז אדרנלין למאה בשנייה".

מגיע עמי מירון, המציל השלישי בצוות. הוא בן 65, בא למלא מקום של מציל חולה, כי התחנה חייבת להיות מאוישת בשלושה מצילים לפחות בכל משמרת. שניים על החסקה, למקרה שמישהו טבע, ושלישי שנשאר להשגיח על הג'חנון. וגם על האנשים שבמים. 

עמי חזר לעבוד כמציל רק לפני שנה. אבא שלו היה מציל, הוא עצמו עבד כמציל בתחילת שנות העשרים לחייו, עזב לטובת לימודי תואר שני במינהל עסקים, ניהל מלונות בארץ, בארמניה וברומניה, ולפני שנה החליט לחזור לאהבה הראשונה שלו.

"אנשים היום כבר לא רוצים להיות מצילי ים כמו בעבר", אומר קיגן. "שעות עבודה ארוכות, אחריות, קורס קשה, עבודה גם בחורף (בתל אביב; א"י) וגם השכר. קשה לנו לגייס מצילים חדשים". 

שכר?! בואו נדבר על זה רגע. לפי הדיווח של החבר'ה, מציל שעובד בערך עשור (דור ב', משנת 99' ואילך, שחתום על הסכם שונה מהוותיקים, דור א') משתכר בממוצע 8,500 שקל נטו, לעומת 12 אלף לדור א'. הי, זה לא רע! מצד שני, זה כולל 12 שעות עבודה ביום, שישה ימים בשבוע, פלוס שבתות, חגים וחורף. ונראה אתכם פשוט יושבים על כיסא 12 שעות ביום בלי פייסבוק צמוד. סדנת שבי.

30 אלף שקל בחודש? הצחקתם אותם. "אולי אלה של פעם, כאלה שכבר פרשו". טוב, ירדתי ממצילים. ננסה לבדוק אם האוטו גלידה פנוי. 

•   •   •

10:30, וממש בא לי שנ"צ ושווארמה. שזה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שאני ערה כבר ארבע שעות וחצי. אולי זה החום, או הבהייה האינסופית בים, או היעדר החתיכים על החוף (קומו כבר!).

"מה אתם עושים אם אחד מכם מרגיש צורך לישון?" אני שואלת את קיגן. "פורשים לנמנום קל. מציל עייף הוא מציל לא מתפקד. לצערי, אין מנוחה בשבת. אנחנו חייבים להיות שלושה על המשמר".

"שטויות, לכו לישון, אני משגיחה", הצעתי.

כעבור שעה קיגן העיר אותי. "אודליה, קפה?"

חמש כוסות קפה שחור זה הממוצע היומי של קיגן ורביב במשמרת. אני ממליצה להם להשתתף בסופ"ש הפנוי שלהם (אחד בחודש) בסדנת ניקוי רעלים.

הג'חנון מגיע עשוי היטב, כולל ביצה, רסק וטחינה תוצרת בית. בשביל ג'חנון כזה אני מוכנה להגיע כל שבת (וללכת מייד אחרי שהוא נגמר). קיגן, רביב, עמי, אני ושני חברים נוספים של הצוות, שקפצו להגיד שלום, מתקבצים סביב שולחן קטן. "תגיד", אני שואלת את קיגן, "ביקשתם מקהל המתרחצים להימנע מטביעות בחצי השעה הקרובה?" 

"אל תדאגי", הוא קורץ, "עין אחת על הג'חנון, השנייה על החוף". אז בכל זאת יש גברים עם חלוקת קשב.

איך מעבירים משמרת בסככת המציל? קצת מוסיקה, גיחות למים, שעת ספורט חובה (כל מציל חייב להתאמן שעה אחת במשמרת כדי לשמור על כושר) וחברים ותיקים של המצילים שקופצים לבקר.

"את יכולה לדבר איתי, אבל אני לא מסתכל עלייך אלא על הים". מושון ברקוביץ ואני // צילום: כפיר זיו

כמעט צהריים. החוף מתחיל להתמלא. המשפחות מתחילות לעזוב, בגלל החום, ואת מקומן תופסים הצעירים, שמגיעים מהאפטר פארטיז. אח, הנעורים. פעם גם אני הייתי ככה. סתם, אף פעם לא הייתי ככה. 

אני לוקחת את המשקפת וסורקת את רצועת החוף. בחוף מציצים רואים בעיקר משפחות שגרות מחוץ לעיר. צמוד למציצים נמצא חוף הדתיים, שמאומץ בשבת על ידי רווקים ורווקות תל־אביבים. לידם חוף הכלבים - כלומר, רווקים ורווקות תל־אביבים שאימצו כלב כדי להעביר איתו את הרווקות. בצמוד אליהם חוף "הגייז", החוף הכי שמח בארץ, שמאוכלס באינספור קוביות בבטן ושמן קוקוס. 

וככה, על מאתיים מטר של חוף, נמצא המדגם הכי מייצג של מדינת ישראל. שמישהו יעדכן את מינה.

•   •   •

קפיצה לביקור בחוף הצוק. שם יש יותר אקשן. דגל אדום. המצילים מזיזים את המתרחצים כל הזמן ימינה, "רחוק מהסחף". מתן עבודי (27), רק חצי שנה בעמדה, נכנס למים כדי להזיז את הדגלים, לשרוק במשרוקית ולבקש מצרפתים שלא מבינים עברית לזוז ימינה. נוסף על הכל הוא גם מכין לי קפה. שאלתי אותו אם אפשר לבקש אותו מההורים. 

אני סוקרת את המצילים בתחנה: צעיר מדי. מבוגר מדי. תפוס מדי. בדיוק כמו בטינדר. ככה נראית משמרת בחוף הצוק: מזיזים את הדגלים, שמסמנים את אזור הרחצה המותר, ואז את האנשים. וחוזר חלילה. רק על הקווים. לרגע נדמה שמישהו טובע. החבר'ה נעמדים. גם אני נעמדת. אזעקת שווא. סתם עוד מישהו שפיתח סגנון שחייה ייחודי משלו. 

"אז איפה התיירות?" אני שואלת. "למי אכפת מהתיירות?" עונה לי אחד המצילים מדור ב'. "הבוקר הסתכלתי על תלוש השכר וירד לי החשק המיני".

"פעם, לפני שהתחתנתי, היו באות לפה המון תיירות, עשיתי חיים", מספר לי טוביה (67), אבא של מתן. הוא היה מציל 44 שנים, יצא לפנסיה לפני שנה והוריש את התפקיד לבנו, אבל עדיין בא לכאן בכל יום. "בנות היו מבקשות סיבוב על החסקה, וגם מקבלות (סיבוב) בזמן הפנוי. היום היפות הולכות על סטארטאפיסטים, וחוץ מזה, כבר אי אפשר לעשות סיבוב על החסקות. הן שייכות לעירייה".

אני מהרהרת לעצמי שיאכטה עדיפה על חסקה, כשאחד המצילים קוטע את ההרהור. "תגידי, היפה הזאת שם, בביקיני השחור, נשואה לדעתך?"

"לדעתי היא זה הוא", אני עונה בהנאה. 

המגפון לא מפסיק לעבוד. עבודי האבא צועק, "שני הבחורים שקרובים לסוכה, קחו ימינה, תעברו את החבל בבקשה. אתם שם עם הסירה, בואו קדימה. בבקשה. את שם עם הירוק, את נסחפת, בואי קדימה. בבקשה. אתה שם עם הגלשן, תחזור לאזור של הגולשים בבקשה". כל כך הרבה נימוס, שאני תוהה לרגע אם לא נסחפנו עם הזרם לקנדה.

"אקשן את רוצה? אני אתן לך אקשן", אומר עבודי. "לפני כמה שנים, כשהייתי בחוף הדתיים, התחילו לטבוע 60 איש בבת אחת. הזעקתי את כל מי שאפשר מכל התחנות, אמרתי לבן שלי לבקש מכל הגולשים להגיע לעזור עם הגלשנים שלהם, והצלחנו לחלץ את כולם מהמים. מעולם אף אחד לא מת לי בידיים, תודה לאל".

גם לא לאף אחד מהמצילים האחרים, תודה לאל. אנשים טובעים, מתברר, כשאין מצילים. "לפני שנה", מספר לי אלי אהרוני, אחד הוותיקים בחוף והיום על תקן מנהל אחראי, "זיהינו 15 נערות טובעות בבת אחת מחוץ לאזור הרחצה. זרקנו לכולן גלגלי הצלה, עשינו שלוש נגלות באופנוע־ים (פריבילגיה ששמורה בינתיים רק לחוף הצוק), עד שהוצאנו את כולן".

לא, הם לא מפחדים כשהם מזהים טביעה, רק מתמלאים באדרנלין. מבחינתם, טביעה, אפילו כשהיא מסתיימת בהצלה, היא סוג של כישלון. המטרה שלהם היא כל הזמן "לראות ים". כלומר, להבחין מי מוּעד לטבוע ועל מי כדאי לשים שתי עיניים. גם אני שמה שתי עיניים. על מתן. כזה גבר אני רוצה. צעיר, חטוב, ושלא נמצא הרבה בבית. 

לא שאין בעסק הזה סיכונים מקצועיים. "אנחנו רצים יחפים על החוף, בלי נעליים, חשופים לזכוכיות, פציעות, כוויות וצלקות", אומר אלי. "לפני כמה שנים התהפכה חסקה על מציל ופתחה לו את הראש. הוא נזקק ל־14 תפרים". אוקיי, כששאלתי אותו על סיכונים במקצוע, חשבתי יותר בכיוון של קמטים.

•   •   •

אני נפרדת מחוף הצוק ועוברת לחוף מציצים. העובדה שהים כאן רגוע יחסית לא מונעת ממושון ברקוביץ (רק 42 שנים מציל, תודה ששאלתם) לצפות בים כאילו הוא צופה ב"מלתעות". 

"את יכולה לדבר איתי, אבל אני לא מסתכל עלייך אלא על הים", הוא אומר עוד לפני שאני מתחילה.

טיפוס לא שגרתי, מושון. בגיל 62 עדיין יש לו רעמת תלתלים בלונדיניים, 20 קעקועים קטנים שמסמלים את הים ועשרות תכשיטי זהב על האצבעות, הצוואר והאוזניים. כל מה שעובר לי בראש זה יואו, אולי הוא ייתן לי טבעת במתנה. גם הוא גדל בים. כשאני כותבת "גדל בים", אני לא מתכוונת לכאלה שבגיל 15 הבריזו מבית הספר כדי לגלוש. ברקוביץ נולד ברחוב קדם ביפו. המרפסת של בית הוריו היתה ממש על הים. הוא לא הבריז מבית הספר באמצע הלימודים, הוא פשוט לא הלך. אני, אגב, כן הלכתי, ונראה שהוא נהנה מהחיים קצת יותר ממני. תעודת בגרות זה לחלשים.

לא מספיק שהוא נולד בים, גדל בים ועובד בים, הוא בא לים בכל בוקר בארבע. כן, שלוש שעות לפני שהוא מחתים כרטיס. בא מיוזמתו, להשגיח על המבוגרים שבאים מוקדם בבוקר, וגם לעשות קצת ספורט בעצמו.

מתי אתה רואה את בת זוגך?

"בערב, לשעה. היא כבר רגילה". ככה אומר לי גם קיגן. וכל השאר. נמצא המתכון לזוגיות ארוכת שנים.

כמו רבים מהמצילים, גם ברקוביץ הכיר את זוגתו על החוף. בשנות השישים והשבעים, הפיק־אפ ליין "באה לפה הרבה?" נחל לא מעט הצלחה. אין ספק שבסוכה שלו יש הכי פחות מבקרים ("לא אוהב הסחות דעת") והכי הרבה ניקיון ("שטפת רגליים לפני שעלית?!"). 

איך אתה עושה את זה כל כך הרבה שנים?

"פשוט מאוד, אני לא נורמלי ואני מת על הים, שני תנאים הכרחיים כדי להיות מציל. החוף הוא הגינה שלי, והמתרחצים הם האורחים שלי. ככה אני רואה את זה. מי שלא נדבק בחיידק הים, לא ישרוד פה שבוע".

אפרופו הישרדות, אני מסתכלת על כל הבחורות היפות בחוף. הישרדות זה לא באיי הפנינה, זה כאן. חייבת להפסיק עם המעמולים.

מה תעשה אחרי שתפרוש בעוד חמש שנים?

"אבוא לים".

מבחינתו זאת לא עבודה. זאת שליחות. מעניין מה השליחות שלי בעולם. אולי שינה. 

פעם, עוד לפני שקיבלנו מדינה ולא היה קורס מצילים מסודר, הנציב הבריטי היה יורד לחוף בתל אביב, קולט כמה בחורים חסונים באמצע אימון כושר ושואל אותם אם הם רוצים להיות מצילים. מי שהצליח באותו הרגע לתפעל את החסקה, קיבל הסמכה במקום.

היום כל מציל ים חייב להתחיל בקורס מצילי בריכה. לאחר מכן הוא צריך לעבור קורס מצילי ים, שפעם ארך כשלושה שבועות מדי יום, ולאחרונה מתפרס על פני ארבעה חודשים ופחות ימים בשבוע.

 קיגן מסביר לי איך מצילים טובע. "את פותחת הכי מהר שאת יכולה, ואז מגבירה" // צילום: כפיר זיו

את הקורס, שנפתח רק פעם או פעמיים בשנה, מסיים אחוז קטן מאלה שהתחילו אותו. הוא כולל אתגרים פיזיים לא פשוטים ועמידה במבחנים דוגמת הצלת טובע ביחיד עם סירה, הצלה בזוגות עם סירה, הצלה עם גלגל והצלה ללא גלגל. נראה לי שאני אשאר בעיתונות. 

"לפעמים אתה נכשל במבחן", אומר ערן, המציל הצעיר בצוות מציצים, "ואז צריך להיבחן שוב, והבחינה הבאה היא רק בעוד חודשיים. כך שתקופת ההכשרה יכולה להתפרס גם על פני חצי שנה עד שנה". 

ההכשרה, אגב, לא נגמרת בזה. כשמסיימים את הקורס מוסמכים להיות מציל דרגה 1, מה שהופך את המסיימים לעוזרי מציל בתחנת ההצלה שאליה הם מצוּותים על ידי המציל הראשי. בהמשך יש לעבור מבחן הסמכה דרגה 2, ולאחר מכן דרגה 3, כדי ליישר קו עם המצילים הוותיקים.

"יש בים מצילות?" אני שואלת את מושון. 

"לא שידוע לי", הוא עונה.

למה?

"קודם כל, כי מדובר בעבודה שדורשת מידה רבה של אסרטיביות. לגבר הישראלי הממוצע יהיה קשה לקבל פקודה מאישה לצאת מהמים (דווקא נראה שלאמא שלי זה עובד מצוין).

"בנוסף, לבלות 12 שעות ביום בצפייה בים ולהיות בהיכון להציל טובע בכל רגע נתון, פעולה שדורשת מאמץ פיזי גדול, אלו מיומנויות שלא הרבה נשים מסוגלות או רוצות לעשות. היו כאלו שניסו וברחו אחרי יומיים". זה דווקא לא נראה כל כך קשה, חשבתי. ניגשתי לחסקה, ששוקלת 80 קילו, וניסיתי למשוך אותה. אז ניסיתי.

•   •   •

בחזרה לחוף הילטון. בסוכה מחכה לי אברמל'ה הניג, שהתחיל לעבוד כמציל בשנת 1964 ופרש לפני ארבע שנים. "נו, התרגלת לפנסיה?" אני שואלת.

"אני כן, אשתי לא". 

הוא היה, ועדיין, גבר נאה מאוד. בתמונות שלו מצעירותו הוא נראה כמו בראד פיט, גירסת דיזנגוף. מתברר שפעם מצילים בתל אביב היו סלבס. החבר'ה מספרים שגם נתן זהבי התחיל כמציל.

החבר'ה מספרים שעד גיל 25 התחילו עם אברמל'ה לא מעט בחורות. ואז, כצפוי, הוא הכיר את אשתו על החוף ואמר לתיירות שלום.

אני יורדת איתו לסיבוב על החוף. בין אנקדוטה לאנקדוטה הוא מתכופף ומרים פעם אחר פעם שקיות פלסטיק שזרוקות על החוף, בקבוקים ושאר לכלוכים. "המוצרים האלה, שלא מתכלים, הורסים לנו את הים", הוא מפטיר לעברי וממשיך לאסוף.

כבר שש בערב, השמש מתחילה לשקוע. אני נכנסת לטבילה קטנה במים כדי להתעורר. אברמל'ה הולך הביתה, עם כל החברים שבאו לבקר. קיגן, עמי ורביב מודיעים בכריזה שברבע לשבע יסתיימו שירותי ההצלה בחוף. החוף אדיש. קיגן פורק מתח ומכריז בקשר: "אדוני, בבקשה לא להיכנס עם גרביים למים, הים זה לא מכונת כביסה". רוב המתרחצים מבינים שזאת בדיחה. יש גם כאלה שבודקים אם הם גרבו גרביים. 

ברבע לשבע מתחילים לקפל את התחנה. מחזירים משוטים למקום, סוגרים את החלונות, שוטפים את כוסות הקפה וכותבים דו"ח יומי ביומן ההצלה. אפס נפגעים. חוץ מהמצילים עצמם, כי אודליה שרצה פה כמעט כל היום.

כמה דקות לפני שבע בערב, תחנת הצלה מספר 16 מסיימת יום עבודה נוסף. בעוד 12 שעות הם יהיו פה שוב. בינתיים הם סוף סוף יכולים ללכת לשתות בירה של מוצאי שבת. מושון כבר יבוא בארבע, לוודא שהמים עדיין רטובים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו