באה מאהבה

ביום שישי בלילה, בבית המלון בבייג'ין, תהיה לפחות אישה אחת שתתקשה להירדם. היא תתהפך מצד לצד, ראשה יוצף במחשבות והפרפרים ישתוללו בבטן. קוראים לה חנה קנייזבה־מיננקו, והיא תתחרה בשבת בצהריים במוקדמות הקפיצה המשולשת באליפות העולם באתלטיקה. "בלילה שלפני תחרות אני לא מצליחה לישון. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי, נושמת עמוק, מרגיעה את עצמי. אבל ההתרגשות הזו טובה, היא מראה שאני מחוברת למה שאני עושה.

"בבוקר אקום ואעשה את הדברים הרגילים שאני עושה כל יום. אוכַל ארוחת בוקר, אעשה את ההכנות. כשאני באיצטדיון, רואה את האנשים ביציע ואת האתלטים מסביב, אני כבר נכנסת לעניינים ומרגישה מוכנה. בשלב הזה כבר אין התרגשות. רק מטרה".

המטרה של קנייזבה־מיננקו (25) היא אחת כזו שלא ממש מכירים באתלטיקה הישראלית: להביא מדליה, עדיף מוזהבת. "אני תמיד רוצה להגיע לטופ", היא אומרת.

מה זה הטופ? הגמר?

"לא", היא צוחקת, "זה ממש לא הטופ".

אז מה כן?

"להיות אלופה, להיות אלופה".

הפעם יש בסיס לתקווה. לפני חודשיים זכתה במקום הראשון במשחקי אירופה בבאקו; בחודש שעבר, בתחרות בפאריס בסבב ליגת היהלום, סיימה שלישית; מוקדם יותר השנה גרפה את מדליית הארד באליפות אירופה באולמות; ולפני שלוש שנים, בלונדון, כשהיתה בסך הכל בת 22, היתה קרובה להדהים את העולם כשסיימה רביעית בגמר האולימפי - מרחק מקום אחד בלבד ממדליה.

"לפני האולימפיאדה לא חשבתי על מדליה", היא מגלה. "בסך הכל רציתי לבוא ולשפר את השיא האישי שלי, לתת את הכי טוב שאני יכולה. ידעתי שהכל אפשרי, אבל ידעתי גם שאני צעירה בהרבה מהקופצות בצמרת, ושזאת הפעם הראשונה שלי במעמד הזה. בקפיצה השנייה בגמר הגעתי ל־14.56 מטרים, ובאותם רגעים דורגתי במקום הראשון, אז כבר הרשיתי לעצמי לחשוב ולחלום.

"כל כך רציתי את המדליה, התחלתי להתרגש. לא הצלחתי לשפר את התוצאה, ובסוף, בקפיצה השישית והאחרונה, נפסלתי. זה היה קשה. התאכזבתי כל כך. הרגשתי כבר שאני נוגעת בזה, ואז נשארתי מאחור. חזרתי למלון, הייתי עצובה. יום שלם לא יצאתי מהחדר".

המקום הרביעי בגמר האולימפיאדה היה יכול להיחשב להישג השיא של האתלטיקה הישראלית בתולדות האולימפיאדה. היחידים שהתקרבו לאזור הזה היו הקופץ לגובה קוסטה מטוסביץ' (מקום חמישי בסידני 2000) והאצנית ל־100 מטרים אסתר רוט־שחמורוב (מקום שישי במונטריאול 1976). קופצי המוט דני קרסנוב ואלכס אברבוך סיימו במקום השמיני ב־1992 וב־2004 בהתאמה.

אלא שקנייזבה־מיננקו כלל לא ייצגה ב־2012 את ישראל. היא התחרתה מטעם ארץ הולדתה, אוקראינה. מי היה מאמין שבפעם הבאה שתגיע לבמה המרכזית של האתלטיקה העולמית זה יהיה תחת דגל של מדינה אחרת.

זמן קצר אחרי החזרה מלונדון, חנה היגרה לישראל. שנה לפני האולימפיאדה, כששהתה עם נבחרתה במחנה אימון בחצי האי קרים, היא פגשה את הישראלי אנטולי מיננקו (28), שעלה מקזחסטן. כיום הוא מאמן כושר, ובעבר היה אתלט בעצמו ואלוף הארץ בקרב 10. 

"אחרי שנפגשנו, מצאתי אותה ברשת חברתית ברוסית ושלחתי לה הודעה", מספר אנטולי.

חנה: "בהתחלה היינו חברים לעבודה, דיברנו הרבה בסקייפ, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הגבר של חיי. הוא אדם טוב, וזה מה שחשוב. המרחק היה קשה, הבנו שאי אפשר להמשיך כך. חשבנו מה לעשות, ואז הגעתי לארץ ומאוד אהבתי את מה שראיתי. לפני שלוש שנים החלטתי לעבור לגור פה".

חלק מחבריה קוראים לה אנה, אבל היא מתעקשת להציג את עצמה כחנה - כך נולדה וכך כתוב גם בדרכון האוקראיני שלה. זה הפך בשבילה חשוב במיוחד מאז עברה לפה. אנטולי אפילו קורא לה לפעמים חנהל'ה. אבל על אף שמה העברי, היא גדלה במשפחה נוצרית בצ'רקאסי, המרוחקת כ־200 ק"מ מקייב, בת לוולנטינה (עובדת דואר) ולוויקטור (גמלאי מהצבא האוקראיני). יש לה אחות אחת, טטיאנה, שמתגוררת באוקראינה.

כבר מגיל צעיר נחשבה לעילוי. "הייתי היפראקטיבית, כל הזמן רצתי וקפצתי ורקדתי, שיחקתי כדורסל וכדורעף. היה בי כוח מתפרץ, וזה עזר לי להוציא את האנרגיות שהיו בי.

"כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי, סיפרו לי שיש מבחנים בקפיצה לרוחק, אז הלכתי. שם פגשתי את אנטולי גלופצוב, הוא היה המאמן של אלופת העולם ושיאנית העולם מאוקראינה (אינסה קראבץ; א"ו). הייתי טובה, וזהו. משם התחלתי ללכת לכיוון הזה, אבל הייתי ונשארתי תלמידה טובה. יש לי תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים מאוקראינה".

בגיל 17 זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה לנוער בקפיצה משולשת, וכעבור שנה סיימה במקום הרביעי באליפות העולם לנוער. ואז הגיעה אולימפיאדת לונדון, עם הכמעט מדליה. 

היא לא ידעה הרבה על המדינה שאליה תעבור. "שמעתי הרבה על ישראל בחדשות, חשבתי שיש כאן רק מלחמות ובעיות. בספרי ההיסטוריה למדתי על ירושלים ועל ים המלח, ואצלנו כולם דיברו על זה שהרפואה בישראל מצוינת. לא חשבתי שאי פעם אגור כאן. כשאמרתי לחברים באוקראינה שאני עוברת לישראל, חשבו שאני משוגעת. לא הבינו מה אני עושה. אבל זאת היתה ההחלטה שלי. אף אחד לא לחץ עלי. בסוף קיבלתי את השחרור מאיגוד האתלטיקה בקייב כדי שאוכל להתחרות מטעם ישראל. הם אפילו לא דרשו צינון של שנה, וזה יפה מצידם".

ואיך המשפחה הגיבה להחלטה שלך?

"לא היה להם קל. כל הורה רוצה שהילד שלו יישאר קרוב אליו. הם גם דאגו, בגלל המלחמות והטילים. אבל זה לא שהייתי ילדה של בית, גם ככה הייתי בחוץ כל הזמן. מאז גיל 14 בעצם לא גרתי בבית. הייתי רוב הזמן בקייב, שם אימנו אותנו, ושם הפכו אותנו לאתלטים מקצוענים. אז אנחנו דואגים לשמור על קשר וגם מבקרים אחד אצל השני מדי פעם. בחודש הבא ההורים שלי יגיעו לישראל".

קופצת למדליית הארד באליפות אירופה באולמות, השנה  // צילום: GettyImages

חנה ואנטולי התחתנו בסוף 2012. הם מתגוררים כיום בדירה שכורה בסמוך לאיצטדיון האתלטיקה בשכונת הדר יוסף בתל אביב. את תהליך קבלת האזרחות השלימה כחצי שנה לאחר שעברה לארץ, וכעבור זמן קצר כבר ניפצה את השיא הישראלי בקפיצה משולשת והוכתרה לאלופת המדינה - בזכות קפיצה של 14.50 מטרים, שהותירה הרחק מאחור את השיא הקודם של ניבה זיו (13.08 מטרים).

לפני שנתיים ייצגה את ישראל בפעם הראשונה באליפות העולם, וסיימה במקום השישי. "ברחוב כבר התחילו לזהות אותי, אבל עדיין לא הרגשתי שייכת.

"עד אז כמעט לא ידעתי מילה בעברית. התחלתי ללמוד קצת באוקראינה, בעצם מאז שהכרתי את אנטולי. אבל זה לא היה מספיק. הייתי חודש באולפן כאן בארץ, אבל לא יכולתי להמשיך בגלל האימונים הקפדניים. ההתחלה בארץ היתה קשה. גרנו במכון וינגייט, עוד לא קיבלתי אזרחות. זה לא פשוט. באוקראינה הכירו אותי, זה היה הבית שלי, ופתאום אני במקום חדש, לא יודעת לדבר, לא מרגישה שייכת. אבל גיליתי שיש כאן אנשים שאכפת להם, שרוצים לעזור".

אחרי ההופעה המוצלחת באליפות העולם החליטה לעשות מעשה. היא לקחה את האייפד שלה, התקינה בו תוכנות ללימוד עברית ונסעה לבדה לעשרה ימים בים המלח. כשחזרה, כבר ידעה את השפה, ואפילו החלה לכתוב סמסים ("עם לא מעט שגיאות"). על הארונות במטבח תלתה פתקים, שעליהם כתבה בכתב קירילי מילים בעברית. היום היא כבר יודעת להסתדר היטב: הולכת בעצמה לסידורים ומשלמת חשבונות. 

היא צופה בתוכניות ריאליטי וגם במהדורות החדשות ("למרות שלפעמים אני חושבת שעדיף לוותר על זה", היא צוחקת), ואפילו קוראת ספרים בעברית. "קראתי עכשיו ספר על לאונרדו דה וינצ'י, והאמת היא שזה לא היה קל. היו שם הרבה מילים קשות".

היא גם הפכה לכוכבת ברשתות החברתיות, ובעמוד הפייסבוק שלה יש קרוב ל־8,000 עוקבים. היא מעדכנת אותם כמעט מדי יום באימונים, בתחרויות ובכל מה שעובר עליה - כולל סרטון שבו היא מבצעת שיר של אריק איינשטיין ותמונה עם אביב גפן. "אני מקבלת מזה הרבה כוח, אנשים ממש מפרגנים ומחבקים, וזה כיף". וחוץ מזה, היא אוהבת שופינג, יוצאת מדי פעם עם בעלה לסרטים ולמסעדות ואוהבת מאוד את חוף הים.

מה הדבר הראשון שבו התאהבת בארץ?

"אנטולי", היא צוחקת, "ואחריו - השמש. זה דבר שאני מעריכה עד היום, את זה שיש פה כל הזמן שמש".

השיא האישי שלה, שאותו קבעה באוקראינה, עומד על 14.71 מטרים, ולפני חודשיים קבעה את השיא הישראלי הנוכחי: 14.61. היא התחברה לאגודת מכבי תל אביב, ומאמנה הוא אלכס מרמן, שבעבר הדריך את מטוסביץ' בדרך למקום החמישי בסידני, וגם את גדול קופצי המשולשת בארץ, רוגל נחום. 

נדהמת מהפערים פה לעומת אוקראינה?

"לכל מדינה ולכל מקום יש את היתרונות ואת החסרונות. הרגשתי את ההבדלים אפילו בדברים הכי קטנים: באוקראינה, כשהייתי צריכה עיסוי בגלל פציעה, או אפילו צילום אולטרה־סאונד, הייתי מקבלת אותם מייד. פה אני תמיד צריכה לחכות, וזה לוקח הרבה זמן. אבל אין דבר כזה, מקום מושלם. אני יודעת כמה הוועד האולימפי נלחם כדי שאוכל לייצג את ישראל, נתנו לי להרגיש כאן בבית מההתחלה, וזה מאוד חשוב ומאוד משמח אותי. אנשים תמיד אוהבים להתלונן על המדינה שלהם ועל החיים שלהם". 

איך את מסתדרת כלכלית?

"לא פשוט להתפרנס כאן. באוקראינה יותר קל. אם הייתי זוכה במדליה אולימפית, הייתי כבר יכולה לקנות שם דירה. פה אין סיכוי שאגיע לזה. כמובן שזו לא רק בעיה של ספורטאים - הדירות פה הרבה יותר יקרות".

היא מקבלת שכר חודשי ממכבי תל אביב ומהוועד האולימפי, ונתמכת גם על ידי פרויקט "אתנה" לקידום ספורט הנשים, ומלבד זה יש לה שלושה ספונסרים אישיים: איש העסקים דיוויד צ'יזיק, "אלטשולר שחם" ויעקב שחר, נשיא מכבי חיפה ומבעלי "הונדה" בארץ.

פעמיים ביום היא מתאמנת, פרט לשבתות. בזמן האחרון, לקראת אליפות העולם, הפחיתה מעט מהעומס. "אחרי תחרויות גדולות אני צריכה קצת הפסקה מקפיצות. לפעמים זה כמה ימים, לפעמים כמה שבועות, תלוי כמה זמן יש לי עד התחרות הבאה. אבל להתאמן אני לא מפסיקה, אלא אם כן אני פצועה. עכשיו חזרתי מאימון והגב שלי תפוס. זה קורה כל הזמן. הרבה פעמים, כשתחרות גדולה נגמרת, יש הרבה אדרנלין בגוף, ואז, למחרת, אני לא מצליחה לזוז".

עם בעלה, אנטולי. "רוצה שני ילדים, אבל אחרי ריו" // צילום: אפרת אשל

בניגוד לבעלה, חנה אינה יהודייה. "כל הזמן שואלים אותי אם אני מתגיירת, ואין לי תשובה על זה. מדי ערב שבת אנחנו מתארחים בביתו של צ'יזיק, עושים קידוש, חוגגים את כל החגים. התחברתי מאוד למסורת היהודית, אני מרגישה איתה בנוח. אני כבר יודעת את המילים של 'התקווה'", היא אומרת בחיוך. החלום האמיתי שלה הוא לשיר את ההמנון על הפודיום באולימפיאדת ריו, בשנה הבאה.

"אני מרגישה ישראלית, ואפילו התחלתי לחשוב בעברית. אני אוהבת את האוכל כאן. פיתה עם חומוס ופרגית, אבל בלי צ'יפס! רק חסר לי שהמאמן שלי יחשוב שאני אוכלת צ'יפס". 

אחרי כמעט שלוש שנות נישואים, בני הזוג מיננקו מתחילים לחשוב גם על העתיד. "אני רוצה להקים משפחה", אומרת חנה. "רוצה שני ילדים, אבל בטח לא לפני האולימפיאדה. אני אפילו לא יודעת מה התנאים שמקבלת ספורטאית בהריון, ואם אמשיך לקבל משכורת או לא. כשנגיע לזה, אני אבדוק".

aralew@israelhayom.co.il

•   •   •   •   •   •

אליפות העולם באתלטיקה: חזרה גנרלית לקראת ריו 2016

סנפורד, שגם הוא כבר קבע 

את הקריטריון לריו, יקווה להעפיל לחצי הגמר, מה שיהיה הישג מבחינתו. 

לנסקי, שנכנסה לאליפות ברגע האחרון לאחר שאיגוד האתלטיקה העולמי אישר את תוצאתה מתחרות ברוסיה אף על פי שלא נמדדה בה רוח תקנית, תקווה לעבור את המוקדמות ולהשיג תוצאה שתבטיח את השתתפותה באולימפיאדת ריו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו