אמנות לעם

מדי כמה שנים זה קורה. תערוכת אמנות אחת פורצת לפתע את מחסום החידתיות ואי ההבנה החוצץ בדרך כלל בין אמנות בת זמננו לקהל הרחב, ומצליחה למשוך אליה מבקרים רבים שאינם נמנים עם קהילת הצופים הקבועה.

בשעה שגלריות ואולמות תצוגה רבים שהכניסה אליהם ללא תשלום עומדים כמעט נטושים, התערוכה הזו הומה מבקרים שמוכנים לרכוש כרטיסי כניסה במחיר מלא.

זה קרה לפני כמה שנים בתערוכתה של סיגלית לנדאו "הפתרון האינסופי", שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין, וזה קורה כעת בתערוכתו של צדוק בן דוד "טבע דומם" המוצגת במוזיאון תל אביב.

כמעט 40 אלף צופים כבר ביקרו בתערוכה שתוצג עד סוף פברואר, ורבים ממשיכים לנהור אל המוזיאון ולעמוד בתור המשתרך מחוץ לאולם שבו מוצג אחד מחלקי התערוכה - מיצב ענק הכולל לא פחות מ-20 אלף פסלים זעירים המפוזרים על ריבוע חול גדול. הכניסה אל האולם מותרת בקבוצות של לא יותר מ-30 איש.

בן דוד אינו דמות שגרתית בעולם האמנות המקומי. הוא נולד בתימן ועלה לישראל ב-1949. בתחילת שנות ה-70 החל ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל, אולם עזב לאחר שנתיים ונסע ללונדון, שם השלים תואר ראשון ושני בפיסול. הוא נשאר בלונדון וכמעט ולא השתתף בתערוכות בישראל, אך הציג במוזיאונים ובגלריות רבות ונחשבות ברחבי העולם.

את ישראל אמנם ייצג בביאנלה לאמנות בוונציה בשנת 1988 (יחד עם מוטי מזרחי), אך תערוכת היחיד הראשונה והיחידה שלו בארץ הוצגה במוזיאון הרצליה רק בשנת 1997. מכיוון שלא לימד בבתי הספר לאמנות כשאר האמנים המקומיים, בן דוד גם לא הצמיח תלמידים ממשיכי דרך שישמרו את שמו ומורשתו. ובכל זאת, מבין כל התערוכות המוצגות כאן מדי שנה, דווקא תערוכתו שלו זוכה לפופולריות רבה כל כך.

מה בתערוכה

"טבע דומם" כוללת שני חלקים המוצגים באולמות נפרדים, ובשניהם פסלי צמחים העשויים ממגזרות מתכת. אופי הפסלים ואופן הצבתם בכל אחד מחלקי התערוכה שונים בתכלית, וטוב עשה המוזיאון שלא ביקש להציגם יחד.

הפסלים המוצגים בחלק הראשון ניצבים כאובייקטים בפני עצמם כשכל אחד מהם זוכה למרחב משלו. הפסלים מתארים עצים ושיחים בקווים כלליים ושחורים, ולמעשה נראים כצללית יותר מאשר כאובייקטים ממשיים. הבחירה בדימוי של צללית מעניינת מאוד ויוצרת אסוציאציות רבות, החל בשריפה, דרך עיוורון וכלה בעקבות של דבר שאינו קיים - מה שהופך גם את ייצוגו לאשליה.

במאמר המופיע בקטלוג התערוכה דוחה יעל גילעת את הפרשנות הטרגית לפסלי הצללים ומוצאת בהם הומור ואתיקה. בעקבות הפילוסוף עמנואל לוינס היא מזהה את הצל עם היעדרות המצביעה על נוכחותו הסמויה של האל במקום.

חלקה השני של התערוכה כולל מיצב מרשים ומפתיע בשם "שדה שחור", המורכב מ-20 אלף פסלים זעירים שצידם האחד צבוע בשחור. במבט מן הכניסה נראה המיצב כשדה צללים או חורבות צמחים יבשים ומתים ששלדיהם נותרו מבצבצים מן החול.

אולם עם השיטוט בחלל נחשף צידם השני של הפסלים, הצבוע בכל צבעי הקשת. בהרף עין הופך מראה של חורבן אפוקליפטי לשדה פורח ורב-משמעי המזמין את הצופים לבחור בין כמה פרשנויות שונות. ניתן לראות את השדה השחור כמעין תת-מודע או חזון אימים נסתר האורב למציאות הצבעונית ומאיים לכלותה, ובאותה מידה לבחור בפרשנות ההפוכה ולאתר את פוטנציאל הצמיחה וההתחדשות מן החורבן.

כך או כך התערוכה רומזת על אפשרות קיומם של פערים בין ראייה לידיעה ובין דימוי לאמת, וצוללת לשאלות פילוסופיות המעסיקות את התרבות האנושית מראשיתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו