משחק ילדים

"אתה ממש טוב בזה", מחמיא ירון ברובינסקי לאורחו, יובל המבולבל, אשר לדברי המראיין מצטיין בלהיות... יובל המבולבל. דא. הפורמט הישראלי החדש מנסה בפעם המי סופר־מתי־בכית־בפעם־האחרונה לפצח את תוכנית הראיונות. פעם היה מספיק שאנשים ישבו לשיחה אינטימית מול מצלמה, היום צריך גימיקים כדי לגרום לאורח לשפוך את הלב ולייצר מסך של דמעות, כי כוס יין כבר אינה מספיקה. הגימיק של "איך להיות" הוא החיקוי. המראיין, ברובינסקי במקרה זה, נכנס לנעלי המרואיין והופך להיות "הוא", במובן הכי חנפני שקיים. טכניקת הראיון הזו, שבסופה דובדבן בדמות היפוך תפקידים, שבמסגרתו האורח הופך להיות המראיין, מבטיחה למרואיין במה מלטפת להשתפכויות. מה הפואנטה? עוד מאותו דבר, שנראה רק קצת אחרת. דא.

בחינת הפורמט עצמו מגלה שבבסיס מדובר במוצר חדשני, בעל פוטנציאל מסקרן. בעולם התלהבו, ו"איך להיות" עשויה להיות טובה ומבריקה יותר מחוץ לגבולות ישראל, מאשר כאן אצלנו. הבעיה הראשונה נמצאת בדמות המראיין. ברובינסקי, סוג של מולטי טאלנט מהזן הפוטוגני, לוקח על כתפיו את משימת המגיש־מראיין־חקיין ברצינות תהומית. הוא מזפזפ בין שלל תפקידיו, מנסה להיות רגע הבלש החוקר (כולל קירות שעליהם ננעצות תמונות החשוד מתחנות שונות בחייו - זה אמיתי?) רגע החבר הקרוב (בירה וקפיצה משותפת בטרמפולינה - זה אמיתי?), רגע המעריץ השרוף ("אתה כמו כוכב רוק"), ורגע הפסיכולוג הקשוב ("כשאתה מסתכל במראה, מה אתה רואה?") כמעט אף אחד מהתפקידים אינו מתיישב עליו בטבעיות, וכשברובינסקי מייצר אבחנות על אורחו, זה מרגיש מאולץ ומתוסרט להפליא. ולא אמיתי.

אין סצנה אחת ספונטנית ב"איך להיות", אשר בסופו של דבר, חוזרת לבסיס תורת הראיונות ומביאה את סיפור חיי האורח, דרך קפיצה לילדות, ביקור בבית המשפחה, במקום העבודה וכיוצ"ב. וכאן עומד המכשול הישראלי השני, בדמות בחירת המרואיינים. חיקוי של יובל המבולבל יכול להוות אתגר לשחקנים ולחקיינים, וברור מדוע יובל שם טוב נבחר להתארח בספיישל הראשון. יחד עם זאת, כמרואיין, שם טוב הוא אחד הקולות הממוחזרים בבידור הישראלי, ואת סיפוריו אמור כל סטודנט לתקשורת לדקלם מתוך שינה. כך, שברובינסקי מהנהן שוב מול סיפורים על ילדותו הקשה, על הבדידות ועל האמונה שהובילה להצלחה, לא רק גיא פינס מפהק מול הטלוויזיה. המרואיינת הבאה, ליה קניג, תהווה אתגר גדול יותר. מרואיין שלישי טרם אותר. ישראל, כידוע, קטנה.

האפשרות למצוא מרואיין שיהווה גם אתגר בידורי־חדשותי־אינטלקטואלי וגם מושא מעניין לחיקוי אינו פשוט, וכאן נכנס נעלם נוסף למשוואה. "איך להיות" מניחה מראש שהראיון אינו מפגיש בין שני שווי כוחות. ברובינסקי מגיע מעמדה של מעריץ המחקה את אליליו, מנמיך את עצמו בכוונה תחילה. תהליך לימוד האורח משגר לו את המסר "אני רוצה להיות כמוך, אני רוצה להיות אתה", ומכאן הדרך לראיון מלוקק ונטול מוקשים סלולה. ברובינסקי מביא ניחוחות קשים של וונאבי, וברגע מביך אחד גם משפיל את עצמו בכוונה, בסצנת "הצגת ילדים חלטוריסטית בקניון" שנועדה להאדיר את אורחו. ברובינסקי שחקן מוכשר, וחבל שהוא מתבזה. רגע השיא בתוכנית הראשונה, המפגש עם מושא החיקוי, הוכיח שערמות כישרון באמתחתו. חבל שאלו נכרכות בפסיכולוגיה בגרוש (כולל: הצעה לתוכנית טיפולית). בסופו של התהליך, איבחן המגיש שאורחו הוא ליצן עצוב. בשביל זה לא צריך ארט, איפור והלבשה. מספיק לפתוח הופ!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו