מפלצות התהילה

זה היה כשהייתי מ"כ טירונים בבסיס במרכז. אני נמנע מלומר את השם, כדי לא להכתים את כל חיילי תל השומר (אופס). כמו שקורה מדי פעם, נדרשתי לבצע תורנות שבת של "סמל תורן".

האמת, לא היתה שום סיבה להתלונן: ה"תורנות" כללה שהייה בחמ"ל נוח, האזנה לקשר וצפייה בסרטים בווידאו (כן, בשירות שלי עוד היה וידאו. נדמה לי שקיבלנו אותו כתרומה מהאצ"ל). בקיצור, לא משהו שאושרי כהן היה יכול לעשות עליו סרט. או ככה לפחות חשבתי, עד לאותה שבת.

זה היה סוף שבוע של סערה, מאלו שמתרחשות כאן אחת לכמה שנים, ודני רופ מצטייד לכבודן במעיל חדש ומופרך. הגשם לא הפסיק לרדת, הברקים והרעמים נעשו תכופים מרגע לרגע, והרוח איימה להעיף את הבסיס כולו לפיקוד אחר.

הדבר היחיד שעשה רושם חיובי באותו בוקר היה הקצין התורן: בחור גבוה ורחב שבכותפתו כומתה אדומה - עדות לכך שהגיע אלינו מהצנחנים. ולא רק שהוא לא טרח ללבוש מעיל בסערה האיומה, אלא שאפילו את שרוולי החולצה הצבאית שלו הוא קיפל באופן שהבהיר שהוא לא מקבל פקודות מגנרל חורף. "אני יאיר", הוא אמר בקול בס צרוד, והעביר תדריך מדוקדק.

עד כדי כך הוא נסך בנו ביטחון, שהחייל שהוצב בעמדת הנשקייה השתמש במשאף שלו רק פעמיים לאורך כל התדריך, ונדמה לי שגם בוריס מהש"ג נפל מהקביים רק פעם אחת.

• • •

את הצהריים ביליתי מול מכשיר הקשר הדומם בחמ"ל עם טלוויזיה ועיתונים, בערב הארוחה בחדר האוכל היתה כמעט טעימה, ולאט לאט הרגשתי שחששותיי מהשבת הזו הולכים ומתבדים. אמנם תהיתי איך זה שלא ראיתי את יאיר הקצין אפילו פעם אחת מאז התדריך, אבל הנחתי שהוא בוודאי עובר על מפות טופוגרפיות של האזור למקרה של חדירה אפשרית. נכנסתי לשק השינה החמים - ויצאתי ממנו אחרי שנייה, למשמע קריאה מטרידה וקיצונית במכשיר הקשר: "סמל תורן כאן ש"ג, שומע? יש מפלצת בשער". "חזור שנית?!". "מפלצת, יש מפלצת בשער".

החלפתי מבטים עם שני חיילי החמ"ל האחרים. במצב רגיל היינו מתפוצצים מצחוק למשמע ההודעה המוזרה, אבל משהו ברצינות התהומית שבה היא נאמרה ניבא רעות. "איך נראית המפלצת?" שאלתי, כשאני לא בטוח מה ייחשב לתשובה הגיונית במצב הזה.

"ענקית, שחורה, מוציאה עשן. מפלצת. היא רוצה להיכנס! להכניס אותה?"

"בשום אופן לא! תמתין להוראות!" צעקתי לתוך הקשר ורצתי לחדרו של הקצין התורן.

דפקתי על הדלת, אבל היא לא נפתחה. כשפתחתי אותה בעצמי מצאתי את יאיר ישן מכורבל במצעים של פו הדוב שהביא מהבית. אחרי דקה של שיחה הבנתי שאין סיכוי שהוא יוצא החוצה הלילה, כי הוא שכח את המעיל שלו בבית - מה שהסביר את ההופעה הקלילה שלו בתדריך הבוקר וגם את הצרידות.

גם את הכומתה האדומה הבנתי שהעניק לעצמו כשהוצב כקצין תובלה בבסיס צנחנים, וחוץ מזה הוא ביקש שאני אעזוב אותו בשקט כי יש לו חום והוא חייב לישון. הוא היה נראה לי כל כך שברירי פתאום, שאפילו לא טרחתי לספר לו על המפלצת בש"ג, מחשש שהוא יתעלף מפחד.

חזרתי לחמ"ל וביקשתי שיאספו את החיילים שלא בשמירה כרגע. הבנתי שבהיעדר קצין ממונה או מישהו אחר שאכפת לו, אני המפקד כרגע, עם כל הבושה שזה בוודאי מסב לדורות של מפקדים אמיתיים בצה"ל. העברתי לחיילים את ההתרעה של בוריס מהש"ג כלשונה, ואף אחד לא חייך. "אנחנו יוצאים עכשיו לשער", פקדתי, "ואם יש שם מפלצת, יש לנו רק דבר אחד להגיד לה: you killed my Boris - prepare to die!".

הרגשתי ששיחת המוטיבציה שלי עשתה את שלה, והצוות־לא־לעניין שגיבשתי לי הפך ליחידת עילית מיומנת, לפחות רובו: "המפקד, יש לי פטור מהליכה רצופה. אני לא יכול להגיע לש"ג!" אמר לי החייל עם המשאף מהבוקר. "תקשיב לי טוב, ונטולין!" צרחתי לו באוזן. "אתה תלך איתנו עכשיו לש"ג. אתה יודע למה? כי בוריס היה עושה את אותו הדבר בשבילך!". הוא ניסה לשאול מי זה בוריס, אבל השתתק, או נחנק. בכל מקרה, הוא הפסיק להתנגד, ואנחנו יצאנו לדרך בטור עורפי ונחוש.

"ש"ג שומע? מה המצב שם עכשיו?" שאלתי בעוד אנחנו מדדים בגשם בתוך שלוליות הבוץ השחור שנקוו בכל הבסיס. "יש כאן כבר שלוש מפלצות! הם אומרים שיפרצו לי את השער אם אני לא מכניס אותם!". "שלוש?!" הבנתי שהמצב מחמיר. פקדתי על סיירת אף־אוזן־גרון לעבור לריצה, והם מייד נשארו באותו קצב בדיוק, אבל עם תנועות של ריצה.

כעבור חצי שעה של כמעט שחייה במבול הגענו מטרים ספורים מהשער, כשלפתע ראינו אותן, בדיוק כמו שבוריס תיאר: ענקיות, שחורות, רושפות עשן ורועשות להחריד. שלוש מפלסות שלג עצומות, שנשלחו לעמוד בכוננות למקרה שהכבישים במרכז ייחסמו בגלל שלג.

"כולכם באתם בשביל לראות מפלצות שלג?" שאל בוריס בחיוך. "מפלסות, בוריס, אומרים מפלסות שלג", תיקנתי אותו בייאוש. "מה שאמרתי, מפלצות שלג. אז להכניס אותן, המפקד?"

את הדרך חזרה עשינו כולנו בדממה. למעשה, בכל השעות שנשארו עד לסיום התורנות לא החלפנו בינינו מילה, למעט כשביקשנו זה מזה טישיו בגלל השפעת שאחזה בכולנו מאז המסע הלילי בעקבות המפלצת. סליחה, כמעט בכולנו - יאיר הקצין דווקא התעורר בריא כמו שור, אחרי השינה שהרביץ כל השבת.

** תיקון: בשבוע שעבר התייחסתי לגמר ווימבלדון בין ג'וקוביץ' לפדרר, כשבמקום השוויצרי - בהיסח הדעת - כתבתי דווקא את שמו של נדאל. אני מבקש סליחה ומחילה מאלוהי הטניס, ומקווה שלא הסתבכתי עםהלה־פמיליה של הענף.