קליטתה של המוסיקה השחורה בארץ לא היתה קלה. למען האמת, היא עדיין מתגוררת במגרש קרוואנים בדרום תל אביב, ממתינה שהמדינה תמצא מילה עברית לגרוב. במהלך השנים היו מספר ניסיונות להעלות אותה לארץ, רובם פופוליסטיים, אך אלה לא הצליחו להטמיע אותה בקהל הישראלי השמרן, שמעדיף את הריקודים שלו תוך כדי צווחות שירה בציבור או לצליליו החלולים של טייסטו, ואת הרוק שלו רציני וכבד, שיגיד משהו, ואם אפשר אז לא בין שתיים לארבע, תודה. בגלל מצב העניינים המביש הזה כל אלבום ישראלי "שחור" הוא חשוב, ויציאתו מצביעה על התבגרות תרבותית מיוחלת. על אחת כמה וכמה כשמדובר באלבום שני. מספרים על טאוור אוף פאוור, אחת מלהקות ה-Fאנק האמריקניות הבולטות של הסבנטיז ואולי ההשפעה הכי ברורה על פאנק'נ'שטיין, שהקלטות האלבומים שלה היו פשוט הופעה באולפן שמישהו היה חכם מספיק להקליט. את אותו משפט אפשר להחיל גם על להקת ה-Fאנק הישראלית, שהוציאה בימים אלה אלבום שני, "The Next Level" (התו השמיני). פאנק'נ'שטיין היא להקת הופעות מעולה, תוצאה של 11 שנים (!) של הופעות ברחבי הארץ וגם מעט בחו"ל. כמו באלבומם הראשון מלפני שלוש שנים, גם כאן הם מצליחים להביא את התיאום המרשים שלהם מההופעות אל תוך האולפן, והפעם עם סאונד משופר, שמבהיר למה הנשפנים שלהם הם האנשים העסוקים בארץ. שירי המסיבה שבאלבום, המהירים יותר, הם לא ממש שירים, אלא קטעי ג'אם עם גיבובי מילים ז'אנריות. אין מה לחפש בהם משמעות רצינית, וזה בסדר: הם נועדו למסיבה או הופעה. הכוח של האלבום הוא בבלדות, שבהן מתגלה אלרן דקל ככותב שיודע לחבר את הנפש הרומנטית שלו למלודיה מוצלחת ולהוסיף מתחת ליין בס מנצח. שירים כמו "Blue Lights" או "Honey Pie" צריכים להגיע אל הקהל. תאזינו להם פעם או פעמיים, הפעם השלישית תבוא כבר מעצמה. "Funknstein, "The Next Level, התו השמיני