הניחו להולכים

כמעט שנה חלפה מאז שעברנו דירה, ובלי לשים לב אנחנו כבר מסכמים יתרונות וחסרונות. הפעם, למשל, השוק לא נמצא מתחת לאף כמו שהיה בנחלאות. באותם ימים, מחנה יהודה היה המכולת שלי. הייתי קופץ לשם כמעט מדי יום וחוזר עם לחם ריחני או פיתות "אשתנור" חמות, ובידי מעט שקיות קטנות של פרי וירק שהתפוצצו מרוב טריות, והספיקו ליום־יומיים. כשגרים ליד השוק לא צריך לאגור שום דבר, וזאת רק אחת הסיבות שאני מתגעגע. בכתובתנו החדשה גם אין יותר טיולי שבת לכיוון יער ירושלים כמו בדירה בבית הכרם. היינו קופצים לביקור ביער, והיער מצידו היה מחזיר לנו ביקורי גומלין, בדמות דורבנים בגינה, תנים בחדר המדרגות ויללות הצחוק של צבוע רחוק, שהם חלק מהנוף בשכונה הירוקה שעזבנו לפני שנה.

אז אין לנו שוק וגם יער אין, אבל מספיק לצאת מהבית וללכת שתי דקות וכבר אנחנו על מסלול הטיילת שמכונה "פארק המסילה", והוא אולי הפרויקט המרגש והחשוב ביותר שנוצר בירושלים בשנים האחרונות. מי שלא מכיר את ירושלים או סתם לא מבין אותה, כמו רוב הישראלים, יתקשה להבין מה הסיפור. הרי בכל חור בארץ כבר יש טיילת! אז בירושלים זה קורה על תוואי של מסילת רכבת ישנה, אבל כל היתר די מוכר: מסלול כפול להליכה, ריצה ואופניים. בצידי הדרך נטועים עצים נאים, ורצועת גן ירוקה מתמשכת לאורך הדרך. מפעם לפעם יש פינת משחקים לילדים, ספסלים או כמה מתקני ספורט - מין חדר כושר לעניים, שכבר זכה לכינוי המלבב "הומלס פלייס". בקיצור, כבר ראינו כאלה בנתניה ובחולון ואפילו בעין גדי, אז מה יש כאן להתרגש?

העניין הוא שירושלים לא דומה לשום מקום אחר בארץ. בדור הקודם, חלק גדול מהירושלמים בכלל לא ידעו לרכוב על אופניים. הם נופפו בעובדה הזאת בגאווה מוזרה, כמו בכך שהם לא מסוגלים לשחות. עם הזמן הפכו שתי המוגבלויות האלה לסימני היכר של ירושלמיות אותנטית. איזה מזל שהיום אף אחד לא יעז להשוויץ בכך שהוא שוקע כמו צב במים או לא מסוגל לייצב אופניים. וכל זה הרבה בזכות הטיילת.

התרומה החשובה באמת של הטיילת היא חברתית. כל שכונה בירושלים היא יקום נפרד, ולמרות שאין ביניהן חומה או מעבר גבול מסודר, השכונות רובצות זו לצד זו, ובעיקר גב אל גב. קרובות כדי נגיעה אך רחוקות וזרות, כמו זוג ותיק וחשוך אהבה על מיטה אחת קשה. לא תמיד זה היה כך, והוויכוח סביב השאלה מתי בדיוק ולמה התחלנו להסתגר בתוך בועות, שלוליות וגטאות גם הוא כבר ישן, וקצת מסריח מפוליטיקה. אבל מה שבטוח הוא שעם פתיחת הטיילת החלו להתפורר מחיצות ישנות, שהשכיחו מאיתנו את העובדה שאנחנו בעצם שכנים. עמוק בלב אני מקווה שהטיילת תוכיח לכולם שהדרך היחידה לשלום היא הסרת החומות.

כל מה שעובר על ירושלים בימים אלו מתנקז אל הרצועה הצרה של הטיילת. בניגוד למה שאפשר לחשוד, התוצאה דווקא נחמדה. בחצי שעה ממוצעת של טיול קטן בפארק המסילה נשאבים אל אוזניך קטעי שיחות בערבית, צרפתית, אנגלית ורוסית. וכן, גם עברית בשלל גוונים. עברית שמתגנבת אל תוך שלל השפות ההן, וקופצת מתוכן בדיוק ברגע שבו ההולכים חולפים על פניך.

ירושלמים בתנועה, זה כבר משהו שאין להקל בו ראש. רוכבים, רצים, הולכים, או סתם מדשדשים, וכמעט כולם מדברים, מפטפטים או מתפלפלים ויוצרים קרקס של צלילים שלא נופל מתערוכת התלבושות ההזויה של רוכבי האופניים שעוקפים אותך בכל דקה. הנה חבורת מפצחי גרעינים של שבת, בחולצות לבנות וציציות מתנפנפות, הם מנסים לשבור שיא עולם בהליכה איטית, ומולם שורפות קלוריות חמש נשים אירוביות להחריד מבית צפאפא. התלבושת מסורתית, אבל האריג פסיכדלי. צמד פרופסורים קשישים מבקעה צועדים בזעף, ומפגינים התנשפויות מדויקות להפליא שלא מפריעות להם לנהל בו בזמן ויכוח אקדמי סוער, כולל זמן לשאלות. חבורת נערים מסופרים בהשראת כוכבי כדורגל ברזילאים דוהרת על כל מגוון הצעצועים המתגלגלים שעל הספקטרום המוטרף שבין סקטים לקורקינט. פנטזיות הן תמיד חלק מהחגיגה, ואני מתרגש לראות שזה עדיין באופנה לנסות להפוך את האופניים שלך לאופנוע. בילדותי עשינו את זה בעזרת חתיכת פלסטיק שפרטה על ה"שפיצים" של הגלגל ויצרה רעש נוראי ונפלא. היום יש כבר אופניים לנוער עם ארגז אחורי של אופנוע כבד!

הסך הכל פשוט נעים. חוץ מזה שהמסלול מתוכנן לעילא וגם מתוחזק היטב, הטיילת היא האפשרות היחידה למסע אורבני שלא כרוך בשום פיתוי שיווקי. אתה עובר בלב העיר, ובכל זאת אין חלונות ראווה, גם לא שלטי פרסומת, והדרך כולה פטורה מהמעמסה הכל כך מוכרת של לוגואים ורשתות שאין מהם מפלט. היא עוברת בין שכונות מגורים, גנים ושטחים פתוחים וכמעט משכנעת אותך שאפשר לחיות בעיר בכלל ובעיר הזאת בפרט.

מתחת לאחד הגשרים שעובר מעל לטיילת קם כבר מקום צעיר למוסיקה ותרבות. קוראים לו - איך לא? - מתחת לגשר. הייתי צריך לצבוט את עצמי כשראיתי שם משפחות מבית צפאפא יושבות ומוכרות תאנים ועלי גפן.

כבר היתה לנו טיילת בעיר. קוראים לה טיילת ארמון הנציב, למרות שהיא לא טיילת בכלל וגם אין בה ארמון. הדברים האלה לא אמורים להפתיע את כל מי שמכיר מקרוב את האתר הצחיח שמכונה "גינות סחרוב". טיילת ארמון הנציב היא מונומנט. מקום לרדת מהאוטו, להתפעל ולסחוט את המצלמה. היו ימים שירושלים באמת האמינה שזה התפקיד שלה בעולם. לעמוד דוממת, שוממת ונפוחה מחשיבות ומאבנים כמו אנדרטה. ירושלים היא רק משל לכל המצב שלנו כאן במזרח התיכון, לכן כל כך מרגש לעלות על תוואי המסילה, בבגדי ספורט או בחולצת שבת, וללכת, לרוץ או לרכוב. העיקר להיות בתנועה.