ההחלטה לקרוא לפסטיבל האינדי הראשון (האומנם ראשון-) בתל אביב "הלם כרך" (ראו מסגרת) ריגשה ושימחה אותי במיוחד, כיוון שבמתכוון או שלא במתכוון, "הלם כרך" הוא שם שיר של יוסי אלפנט ז"ל שהוקלט עם "להקה רטורית" ב-1983 וסימן עוד גל חדש ברוק הישראלי האלטרנטיבי. קיום פסטיבל בשם זה, ימים ספורים אחרי יום השנה למותו של אלפנט (בראש השנה לפני 18 שנה), הוא במידה רבה מימוש המורשת של אלפנט, שלא נוסחה מעולם. יוסי אלפנט, גיטריסט, זמר, מלחין, תמלילן ומפיק, היה גיבור גיטרה ורוקר אמיתי. בשירה, בגיטרה ובהפקה שלו, הוא שילב שמחת חיים ופסיכדליה של שנות ה-60 עם אפלוליות ומסתורין "גל חדש" של שנות ה-80. הוא חי את חיי הרוקנרול עד הסוף ובמותו הפך למיתוס בקנה מידה מקומי, כמו אלילי רוק שהעריץ. הוא מת בגיל 32 ולא הספיק הרבה, אך היתה לו השפעה לא מבוטלת על המיינסטרים של המוסיקה הישראלית בכך שדחף לתוכה, כמעט בכוח, את רוח האלטרנטיבה של השוליים. בראשית שנות ה-80 הקים אלפנט את "להקה רטורית" עם עופר הררי בכלי הקשה, אריק צוקר בבס ואייל גולדשטיין בסינתיסייזרים. בשנת 1983 יצא מקסי-סינגל שלהם ובו ארבעה שירים שכתבו והפיקו ביחד, ביניהם "סדר יום" ו"הלם כרך". השירים נשמעו שונים מאוד מהמקובל במוסיקה הישראלית, אך אלפנט והררי לא הסתפקו ב"להקה רטורית" ואת החומר היותר קשה שלהם ביצעו באנגלית בלהקת Undertaker Contractor. ב-1984 הקים אלפנט הרכב הופעות של "רטורית" עם עופר הררי בתופים, מוסה נחמיאס בבס, ירון בכר בקלידים ויניב עצמון בתופים. הם שרו באנגלית, בין השאר גרסות מחודשות וארוכות לשירים שהוקלטו קודם בעברית. בשלב מסוים גם זה לא נראה לאלפנט מהפכני מספיק, והוא נסע עם נחמיאס לניו יורק והקליט שם תחת השם "חדר 101" (על פי ספרו של ג'ורג' אורוול, "1984") ארבעה שירים שיצאו במקסי-סינגל. ב-1986 הצטרף אלפנט ללהקת הפליטים של אהוד בנאי, תחילה כגיטריסט, מעבד ומפיק מוסיקלי באופרת הרוק "מאמי" ולאחר מכן כמפיק אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר ברוק הישראלי: אלבומם של אהוד בנאי והפליטים. במקביל להופעות עם הפליטים הקים אלפנט מחדש את "להקה רטורית" עם מוסה נחמיאס בבס, עופר הררי בתופים, ישראל נחום בכלי הקשה ואורי מיילס בקלידים. אחת ההופעות שלהם הוקלטה ויצאה ב-1989 בתקליט "הופעה רטורית". עוד באותה שנה התארח אלפנט בהופעה של רמי פורטיס וברי סחרוף, "סיפורים מהקופסא", והפיק שירים לליליה, ורד קלפטר ולהקת לגמרי לא שקטים. הוא הקליט את השיר "איך כש..." עם להקה נוספת שהקים בשם למה פיל (כי כך נשמע שמו באנגלית, Y אלפנט), והופיע גם עם להקה נוספת בשם האחים המכוערים. פעיל בשורות המיינסטרים במקביל לפעילותו במועדונים עם מוסיקה שאינה שייכת למיינסטרים המשיך אלפנט לשאוף למרכז: הוא הלחין מוסיקה להצגה "סיפורים אורבניים", את "ענן מאושר" לגידי גוב, והכי חשוב - הפיק אלבום מופת נוסף, "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה. ההקלטה האחרונה שלו היתה גרסה בעברית שכתב אהוד מנור ל"ים האהבה". ב-6 בספטמבר 1991, בסוף הופעת האחים המכוערים במועדון "לוגוס" בתל אביב, הוא מת מדום לב. בראיון לתוכנית טלוויזיה בחו"ל, שנתיים טרם מותו, התנבא אלפנט ש"יום אחד המוסיקה שלנו תהיה חלק מהתרבות הישראלית המקובלת...". 20 שנה אחרי, נשמע שהוא צדק לגמרי וגם טעה לחלוטין. מצד אחד, המוסיקה הישראלית האלטרנטיבית חיה וקיימת ומעולם לא היתה יצירה כה רבה בתחום הזה; מצד שני, בתקשורת על כל גווניה המסחריים אין לה כמעט ביטוי.
