סופרמן

בכל לילה, כשספי עודי הולך לישון, הוא מחכה לבוקר שאחרי. מחכה לקום מהמיטה, להתארגן בעצמו, להתחיל את היום. בכל בוקר, כשהוא קם, הוא מגלה שהוא עדיין משותק. הרגליים שוכבות שם, הגוף לא זז, אבל הראש חושב בחדות, יודע שיש עוד סיכוי. שיום יבוא. 

כבר 11 שנים שספי משותק מהצוואר ומטה, בעקבות תאונת דרכים קשה. שנה ושבעה חודשים היה מחובר למכונת הנשמה, עד שנגמל ממנה, כנגד כל הסיכויים. "כמו שהתחלתי לנשום בכוחות עצמי, אני מצפה לקום בבוקר ולזוז", הוא מחייך. "ביום שאני אקום ואתחיל לזוז, אני לא אהיה מופתע". 

הוא יושב זקוף בכיסא הגלגלים, כפות ידיו פרושות על המסעדים, שם ינוחו עד שיירד מהכיסא. המוט הקטן שניצב ממש מול פיו משמש כהגה, מאפשר לו להתנייד בעצמו ולא להיות תלוי לגמרי באחרים. לעיתים במהלך השיחה נשמע רעש חלש של מפוח: כרית אקטיבית שמתנפחת ומתרוקנת לסירוגין מרימה את האגן שלו, כדי שיוכל לשבת לזמן ממושך.

בגיל 35, ספי מצליח לנהל חיים מלאים וטובים, מותאמים למצבו. הוא אפילו בנה לעצמו מתקנים שיעזרו לו לחיות כמו כולם: להשתמש בטלפון הנייד, לקרוא בנוחות, לשלוח הודעות טקסט ומיילים. כל מה שכל אחד אחר עושה בעזרת ידיו בשניות, הוא עושה בעזרת פיו באותה מהירות.

הוא סטודנט שנה שלישית במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. ציני, ריאלי, שאפתן. משתדל להיות עצמאי ככל האפשר, למרות שיש לו ליווי צמוד במימון משרד הביטחון בכל שעות היממה. הוא מדגיש שלמרות שפיזית מאכילים אותו, כי הוא לא יכול להזיז את הכף, זה הוא שאוכל. שלא מסיעים אותו, אלא הוא נוסע. שולט בסיטואציה. עושה, יוצר, מניע דברים ומחשבות. נראה שלחלומות שלו אין סוף, ולרובם הוא יגיע, הוא יעשה הכל בשביל זה. 

כשהוא מביט באשתו יעל מנגנת בגיטרה, הוא נמס. משתוקק להצטרף אליה, אבל לא יכול. מסתפק בלשמוע אותה ולהרגיש חלק מהמנגינה. היא מפרגנת כשצריך ולא מוותרת כשצריך. נראה שיש ביניהם זוגיות מופלאה, של כבוד הדדי, הכלה והערכה.

היא בת 27, יפה ומלאת מרץ. "בחורה מדהימה", הוא חוזר ואומר כמה וכמה פעמים בעיניים נוצצות, והיא מחזירה לו חיוכים מאוהבים.

הם הכירו לפני שלוש שנים, במפגש של קבוצת נכי צה"ל. גם יעל נפגעה בתאונת דרכים בעת שירותה הצבאי וסבלה מפגיעה כלל־מערכתית. היא החלימה אחרי שיקום ארוך. היום היא לומדת אדריכלות נוף במכללת אשקלון, העיר שבה גדלה לאחר שעלתה לארץ מבריה"מ. השרטוטים הרבים שלה ממלאים את חדר העבודה. 

"ביום שראיתי אותה, ביקשתי את מספר הטלפון שלה. היא ענתה שעדיף שאני אתן לה את שלי. חזרתי הביתה מאוכזב, אמרתי לעצמי שהיא בטח לא תתקשר. אבל אחרי שלושה ימים היא התקשרה, ונפגשנו. 

"בפעם הראשונה שהיא ניגנה לידי בגיטרה, אחרי שבועיים בערך, ההתאהבות היתה טוטאלית. היינו אז סטודנטים ולא הצלחנו להיפגש הרבה, אבל דיברנו כל הזמן בטלפון ונפגשנו בין הלימודים". 

אחרי שנה וחצי של זוגיות ספי הציע ליעל נישואים, עם שתיל של שיח ורדים. היום השיח גדל בחצר בכניסה לביתם, בית קרקע מרווח בגדרה, שמותאם לצרכים המיוחדים של ספי.   

את השלט בכניסה ספי עיצב בעצמו; גם מחזיק תחתיות לכוסות, כפית מיוחדת ושלט שעיצב לאשתו עם הכיתוב "כוח רצון" ברוסית, שפת האם שלה. את הכישורים הטכניים רכש בלימודיו כהנדסאי אלקטרוניקה בעתודה. את החשיבה היצירתית והראש הפתוח הביא מעצמו.

"יעל קורעת אותי מצחוק", עיניו של ספי מתמלאות אור. "היא לא מתרגשת מהנכות שלי ולא מוותרת לי על כלום". הם מנהלים בית דתי, חדורי אמונה ומוטיבציה לנצח את כל המכשולים. כן, גם להביא לעולם ילדים.

"אני לא יודע איך זה יהיה, להיות אבא", ספי נבוך. "אבל כשיהיו לי ילדים, אני אתמודד עם זה".

נפצע אנוש בתאונת דרכים

זה קרה במארס 2004. ספי, שהיה אז טכנאי בשירות קבע בחיל האוויר, עצר לרגע להחליף גלגל בצד הכביש ברמלה. רכב אחר התנגש במכונית שלו ודחף אותה עליו. הוא פונה לבית החולים אסף הרופא במצב אנוש.

"הייתי מחוסר הכרה במשך שלושה שבועות. כשהתעוררתי, לא זכרתי כלום. כל מה שאני יודע על התאונה זה רק ממה שסיפרו לי. הייתי כועס וזועף, לא ידעתי מה קורה סביבי. התעוררתי במקום שאני לא מכיר, לתוך מציאות חדשה: לא מסוגל לזוז, מונשם, לא רוצה לישון ולא רוצה להיות ער. כשישנתי, היו לי סיוטים שאני לא יכול לזוז, אז רציתי להתעורר. כשהתעוררתי, ראיתי שאני באמת לא יכול לזוז, ורציתי לישון כדי לברוח.

"שבוע אחרי שהתעוררתי, חברה שלי דאז, רותי, אמרה לי: 'תראה את אחיך הבכור, כמה הוא מתאמץ בשבילך, ולא חייכת אליו אפילו פעם אחת'. היא ציוותה עלי שבפעם הבאה שהוא בא, אני אחייך אליו. לא היתה לי ברירה. למחרת, כשהוא בא, היא היתה איתי וסימנה לי לחייך. קראתי לו בלי קול, כי לא יכולתי לדבר, וכשהוא הסתכל עלי חייכתי אליו חיוך מאולץ, מזויף כזה. זה היה החיוך הראשון שלי אחרי התאונה". 

היחסים בינו ובין רותי הסתיימו כעבור כחצי שנה. "גם לפני התאונה זו לא היתה זוגיות מושלמת, אבל היא היתה שם בשבילי אחרי שנפצעתי, עשיתי הרבה דברים בזכותה. כשהיא נסעה לטיול אחרי השחרור, זה היה אקורד הסיום של היחסים שלנו. אנחנו בקשר טוב עד היום".

בחדר העבודה. "נפל לי האסימון שכל מה שחסר לי אני יכול לבנות לבד" // צילום: אפרת אשל 

אחרי כחודש וחצי הוא נשלח לשיקום בבית החולים שיבא. "למרות שידעתי שנפגעתי בחוט השדרה, פגיעה שממנה לא מחלימים, הרגשתי שמהשיקום הזה אני יוצא בהליכה. התחלתי תהליך ארוך, וראיתי שאני לא מתחיל לנשום בעצמי ולא מתחיל לזוז. עברתי את חמשת שלבי האבל: הכחשתי, כעסתי, התמקחתי עם עצמי והייתי בדיכאון, עד שהגעתי לקבלה. 

"אחרי שלושה חודשים מנהל המחלקה קרא לי לחדר שלו. היה שם כל הצוות המקצועי. הוא החזיק תמונה של כריסטופר ריב ושאל אותי אם אני יודע מי זה. אמרתי לו שכן, שהוא משותק ומונשם, והוא אמר שלצערו אני אהיה בדיוק כמוהו, ואין מה לעשות.

"שאלתי אותו אם יש תקדים בהיסטוריה לכך שמישהו שהיה מונשם התחיל לנשום בעצמו. הוא אמר שאם זה לא קורה אחרי חצי שנה, זה כנראה לא יקרה. שבחו"ל היה מישהו שחזר לנשום בכוחות עצמו אחרי שמונה חודשים, אבל זה לא המקרה. הסתכלתי עליו במבט של ילד ואמרתי: 'טוב, אני אהיה הראשון. אין לי ברירה'. ממש ראיתי את החמלה על הפנים של כל מי שישב בחדר".

הוא לוקח נשימה עמוקה כשהוא מספר על תקופת האשפוז ההיא. איך למד לשבת, איך רכש מיומנות של שימוש במחשב באמצעות הפה, בעזרת מערכת מיוחדת, ואיך בכה בפעמים הראשונות שהושיבו אותו על הכיסא, כי כל הגוף כאב מהתנוחה הלא מוכרת, "ואולי מעצם ההכרה בזה שאני על כיסא גלגלים".

ימים ארוכים בילה בין ארבעת קירות החדר, בלי לצאת לשאוף אוויר, כי היה תלוי במכונת ההנשמה. גם כדי לעבור מחדר לחדר נזקק לליווי רפואי ולכוח עזר. 

אחרי שנה שבה לא יצא כלל מהמחלקה, הוציאו אותו לשמש בפעם הראשונה. "אני זוכר את מגע השמש על עור הפנים שלי. הייתי בכיסא הגלגלים, עם מכונת הנשמה, סוללה, שקע - ושמש על הפנים. באותו רגע החלטתי שאני מיישם את מה שתיכננתי בבית החולים ונרשם לאוניברסיטה. עוד קודם הבנתי שבין שתי האופציות שיש לי - להישאר בחיים או לחיות - אני בוחר לחיות. ברגע שיצאתי לשמש, הכל התחבר". 

התכונן להיפרד מהעולם

ספי התחיל ללמוד היסטוריה ותנ"ך לתואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן. היה יוצא מבית החולים ללימודים פעם בשבוע. במקביל הוא ביקש כל הזמן מהרופאה שטיפלה בו שתבדוק אם הוא מצליח לנשום בכוחות עצמו. "היא היתה בודקת ואומרת: 'למה אתה עושה את זה לעצמך, אתה צריך להבין שאתה מונשם ותישאר מונשם'. סיכמנו שנבדוק פעם בחודש".

באחד הימים קיבל אישור לצאת לסרט, בליווי אמבולנס ומכשור רפואי. משלחת שלמה של בני משפחה יצאה יחד איתו לסינמה סיטי בגלילות, לראות את הסרט "סינמה פרדיסו". "ישבתי באולם כמו מכושף, כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה סרט", הוא מתרגש.

"כשחזרנו, שכחו לחבר את המנשם שלי להתרעה הכללית במחלקה. רצה הגורל, וכמה שניות אחרי שהאחות יצאה מהחדר המנשם שלי התנתק. ידעתי שיש לי דקות בודדות עד שאפסיק לנשום, והתחלתי לצקצק בלשון בתקווה שמישהו ישמע ויבוא. למזלי היא השאירה אותי עם הפנים לדלת, ובזווית העין קלטתי גם את השעון. אחד האחים, מארק שמו, חלף ליד הדלת, ונזכרתי שפעם הוא אמר לי לנקוש בלשון ולא לצקצק. התחלתי לעשות את זה בתקווה שהוא ישמע אותי - אבל הוא לא שמע.

"הרגשתי איך ההכרה נוזלת ממני, ולאט לאט מתערפלת, הראייה שלי כבר היתה מאוד מטושטשת, שמעתי מעומעם, אבל ידעתי שאסור לי להפסיק לנקוש בלשון. הרגשתי שאני נפרד מהעולם, אמרתי שמע ישראל.

"פתאום ראיתי איזו דמות גדולה נכנסת בריצה לתוך החדר - זה היה מארק. הוא חיבר לי את המנשם, ותוך שניות ההכרה שלי חזרה אלי. הודיתי לו והודיתי לאלוהים, והבנתי שלא משנה מה קורה, אסור להתייאש".

כשנה וחצי אחרי התאונה אביו של ספי נפטר מדום לב. הוא היה בן 60 במותו.

"אבא שלי היה אדם שלימד אותי לעבוד, לימד אותי להשתמש בכלי עבודה שאני מכיר, נתן לי לעשות כל מה שאני רוצה, היה שם תמיד בשבילי. ופתאום הוא לא היה. זה היה מאוד קשה. הצלחתי להגיע להלוויה במוצאי שבת, בליווי צוות רפואי. המשכתי את החיים במחלקה, עדיין עם הבחירה לחיות".

הוא מעולם לא איבד את התקווה. חשב שזה לא הגיוני שהוא לא מצליח לנשום לבד, וניסה לחזור לנשום. שוב ושוב עבר בדיקות כדי לבדוק אם יש סיכוי, אם המערכות מתפקדות לבד. "שיגעתי את כולם", הוא צוחק, "אבל הבדיקות הראו שהעצבים מנוונים, שיש נתק בחוט השדרה, ושאין לי מה לעשות אלא להשלים עם זה שלעולם לא אנשום בכוחות עצמי.

"הסתכלתי על הרופא ואמרתי לו: מי שברא עולם בשבעה ימים, חוט השדרה שלי קטן עליו. והוא הסתכל עלי במבט של אשרי המאמין, והמשיך הלאה". עד היום הוא שומר טופס חוות דעת שקיבל מבית החולים, ובו נכתב שהוא לא יחזור לנשום בעצמו.

ביום כיפור של שנת 2005 ספי החליט לצום, כפי שנהג לעשות בימי כיפור לפני התאונה. בבוקר הגיעה לחדרו אחות כדי להחליף את הפילטר של מכונת ההנשמה שלו. "עד אז, במהלך ההחלפה, הרגשתי תמיד כמה שניות של מחנק עד שהתהליך הסתיים. הפעם זה לא קרה. היא באה להחזיר לי את המנשם לצוואר, ועשיתי לה 'לא' עם הראש. היא אמרה לי: 'אתה לא תתאבד במשמרת שלי', והחזירה את המנשם. ואז אמרתי לה: 'אני לא צריך את המנשם, חזרתי לנשום'. היא הסתכלה עלי כמו על משוגע.

"אמרתי לה: 'בואי נעשה ניסיון. שימי לי מד סטוּרציה (מכשיר הבודק את רמת החמצן בדם; ב"א) על האצבע, ננתק את המנשם, ונראה מה יקרה. אם החמצן יירד מתחת ל־90 - בדרך כלל הוא היה על 97 - תחזירי לי את המכונה. אף אחד לא צריך לדעת על זה'. היא הסכימה. 

"שנינו הסתכלנו בעין אחת על השעון, בשנייה על מד הסטורציה. חלפו עשר שניות, ועשרים שניות, ושלושים, החמצן ירד ל־95, ואחרי עוד כמה שניות ירד ל־92. היא התכוונה להחזיר את המכונה, וסימנתי לה 'לא' עם הראש, והיא עצרה וחיכתה.

"פתאום המד עלה ל־95. חיכינו דקה ועוד דקה, ואחרי חמש דקות הוא עלה ל־97. היא הסתכלה עלי ואמרה: 'אל תזוז, אני הולכת לקרוא לרופאה'. אז לא זזתי", הוא שוב מחייך. 

עם אשתו יעל. "היא לא מתרגשת מהנכות שלי ולא מוותרת לי על כלום" // צילום: סטודיו פוזיטיב

"הרופאה שבאה היא זו שתמיד היתה אומרת לי 'למה אתה עושה את זה לעצמך'. צחקתי איתה שאולי נעשה בדיקת סרעפת. היא עשתה לי את הבדיקה, נישקה לי את המצח ואמרה: 'מזל טוב, אתה נושם!' כאילו שלא ידעתי".  

אף על פי שסיפר את הסיפור הזה עשרות פעמים לחברים, למכרים, ובהרצאות המעטות שנתן, הוא עדיין מתרגש. נהנה לחוות שוב את הרגע ההוא.

"פתאום הבנתי למה אומרים שלאוויר יש טעם. כי אחרי שנה, שבעה חודשים ושבעה ימים שהאוויר עבר דרך מכונה היתה לו מין קרירות כזאת, לחות כזאת נעימה. בכלל, לנשום זו חוויה מומלצת".

קורא עיתון בעזרת אטבים

די מהר הוא נגמל ממכונת ההנשמה לחלוטין, למעט בשעות הלילה. עד היום הוא נעזר בה כשהוא ישן.

"אחרי כמעט שנתיים בשיקום יצאתי הביתה על כיסא גלגלים. אבל למדתי להתנהל. סיפרתי לאחי שאני מבטל את המנוי לעיתון כי קשה לי לקרוא, כואבים לי הצוואר והעיניים. הוא יצא מהבית וחזר אחרי כמה שעות עם מתקן מותאם, שמאפשר לי לקרוא עיתון מול העיניים גם על הכיסא וגם במיטה, בלי להצטרך להניח אותו על הברכיים". 

הוא מצביע בראשו לעבר אחד המדפים, שעליהם ארגזים על ארגזים של חומרי עבודה - כלי שרטוט, עפרונות וצבעים, שמהם הוא יכול להפיק את הכל, גם אם לא בכולם הוא יכול להשתמש בעצמו. הוא מראה לי לוח עץ עם ידיות, שאליו מחברים את העיתון בעזרת אטבים - מתקן פשוט, מלאכת יד, שמתחבר לכיסא הגלגלים. מישהו אחר צריך להפוך עבורו את הדפים, אבל כיום הוא וחבריו עובדים גם על פיתוח מתקן המשלב גלגל שיהפוך את הדפים. 

"נפל לי האסימון שכל מה שחסר לי אני יכול לבנות לבד", החיוך חוזר אל פניו. בכלל, הוא מרבה לחייך. מוצא בכל מצב את הסיבות להסתכל על החיים באופטימיות.   

בהמשך פיתח עוד ועוד מוצרים שיעזרו לו. מתקן קריאה למיטה, שמתחבר לבסיס המיטה ומותאם לגובה הראש ולהפיכת הדפים ומתקן לטלפון הסלולרי, שמתחבר לכיסא יחד עם עט סימון קטן, שבעזרתו הוא שולח הודעות טקסט. במסך המגע הוא משתמש בעזרת הפה. 

"המצוקה היא אם כל המצאה", הוא מצטט פתגם ידוע, והוא יודע על מה הוא מדבר. רוב המוצרים שעל המדף נולדו מתוך צורך.       

הוא מבקש מהמלווה שלו ממשרד הביטחון לפתוח את אחת הקופסאות. יש שם עכבר קטן למחשב, שספי התאים לשימוש באמצעות הלשון בעזרת שני לחצנים וגלגל שאותם עיצב והדפיס במדפסת תלת־מימד של "סו־פאד". בעזרת המדפסת הוא יצר עם חבריו, אילן שרמן וספיר כדורי, גם את גולת הכותרת מבחינתו - מתקן הסלפי: מתקן המסתובב ב־360 מעלות, שעליו אפשר להניח מצלמה. את המצלמה, שמתחברת לטלפון הנייד, הוא יכול להפעיל בעזרת עט הסימון שהוא מחזיק בפיו, ולצלם - פעולה פשוטה עבור אנשים בריאים, עולם ומלואו עבור מי שלא יכול להזיז את ידיו. "בלי החברים שעזרו לי זה לא היה יוצא לפועל".

 

 ספי עם מתקן קריאה למיטה שאותו פיתח ועיצב. "המצוקה היא אם כל המצאה"

 

במדפסות התלת־מימד נתקל ספי בכנס של מכון ראוּת, המיועד למפתחי מוצרים לבעלי מוגבלויות. מנהלי החברה הבטיחו לו שידפיסו עבורו מה שירצה, ללא עלות או בעלות מינימלית, וכך הם עושים עד היום. בשבוע הבא יוצגו המדפסות, יחד עם חידושים טכנולוגיים נוספים, בתערוכת טכנולוגיה 2015 במרכז הירידים בתל אביב. 

"הדפסת תלת־מימד שינתה את כל הדרך שבה אני מתכנן דברים", הוא אומר בהתרגשות. "פעם הייתי צריך לעמוד ליד בעל מקצוע ולהסביר לו בדיוק מה שאני רוצה עבורי, היום אני מתכנן את זה, שולח להדפסה וזה עובד. זה דבר גדול מבחינתי".

הסטודנטים נעצו מבטים

את הלימודים בבצלאל החל לפני חמש שנים, אחרי שעזב את לימודי ההיסטוריה והתנ"ך בבר־אילן. הוא נרשם לחוג לתקשורת חזותית, ונסע פעמיים בשבוע לירושלים. "בהתחלה הייתי עוף זר. בדרך כלל נכה במצבי הוא סיעודי, והסטודנטים לא הבינו איך אני מסתדר. נעצו מבטים, שאלו הרבה שאלות. בשנה הראשונה שני מרצים אמרו לי שאולי כדאי לי ללכת ללמוד עיצוב תעשייתי, ואני חשבתי שאין לי סיכוי להתקבל.

"אחרי סמסטר אחד בתקשורת חזותית החלטתי לנסות להיבחן בעיצוב תעשייתי. אמרו לי שבגלל הנכות אני לא יכול להירשם לבחינה, ונפגעתי מזה. הלכתי בעצמי לשוחח עם ראש המחלקה. הראיתי לו דברים שעשיתי, כמו מתקן הקריאה והעכבר הבסיסי שעיצבתי. הוא הסכים לבחון אותי, ואמר שלא יהיו לי הקלות, אלא רק התאמות. כמובן שהסכמתי". 

ספי עבר את המבחנים, למד לעבוד עם תוכנות משוכללות לעיצוב תלת־מימד ופיתוח, והיום הוא מרגיש ככל הסטודנטים. "יש התאמות שצריכים לעשות לי בגלל הנכות, אבל באמת כולם נחלצו לעזרתי". 

הוא משתדל לנהל את חייו כרגיל. קם בבוקר, מתארגן, נוסע ללימודים או לסידורים עם המלווה שלו וחוזר הביתה. "ליצור זאת חדווה", הוא מצהיר בשמחה. "אני משתדל ליצור כל יום - גם אם זה אומר לכתוב שיר או לעשות טחינה". 

יעל מביאה מחזיק מפתחות קטן שעיצב, שעתיד להימכר בקרוב בחנויות כחלק ממסע גיוס תרומות לעמותת "חיים" למען ילדים חולי סרטן. העיצוב שלו נבחר מתוך כמה עשרות בתחרות מיוחדת שנערכה בבצלאל, והוא גאה בו מאוד.

"אני חייב הרבה למשפחה שלי", הוא מצטנע. "מצד אחד הם ידעו לתמוך בי תמיד, באופן אבסולוטי. מצד שני, הם מעולם לא ויתרו לי. כשהייתי מתחיל להתמסכן, היו אומרים לי: קום ותעשה משהו. אל תיפול. על הארון בחדר שלי במחלקת השיקום תלו שלט: 'צפה לניסים, אל תסתפק בפחות'. אז עד היום אני מאמץ את זה".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו