הסודות שמתחת לאבנים

14 שנה ניהל יהושע (שוקה) דורפמן את רשות העתיקות ובקיץ שעבר, בגיל 64, נפטר ממחלה קשה. הוא הותיר אחריו את רעייתו תלמה, אחות אחת, שלושה בנים, עשרה נכדים וספר אחד, שהוא הרבה יותר מספר - "מתחת לפני השטח" (הוצאת כנרת זמורה־ביתן, דביר), מסמך תיעודי מרתק היוצא לאור בימים אלה; דורפמן ניהל מירוץ נגד הזמן, וסיים את הכתיבה ממש בימיו האחרונים. הוא הוציא מתחת ידיו תיעוד ראשוני מבפנים של אחת הזירות הכי דליקות בציבוריות הישראלית, שבה נפגשות הארכיאולוגיה והפוליטיקה.

דורפמן היה שם כעשור וחצי, נושא באחד התפקידים היותר רגישים בשירות הציבורי, תוך כדי שהוא נדרש לנתב בזהירות את דרכה של הארכיאולוגיה במחלוקות שבין שמאל לימין, בין מדע לאמונה ובין ריבונות לפשרה. הוא נכח בצומתי העימות ובמאבקים שבהם נטלו חלק פוליטיקאים, רבנים, אנשי הדת המוסלמית, יזמי נדל"ן, אנשי הוואקף בהר הבית ועוד כחצי תריסר בעלי שררה וכוח שניסו כל אחד לרתום את הארכיאולוגיה לטובת האינטרסים. 

ספרו של דורפמן רצוף גילויים, תובנות וגם לא מעט ביקורת. בעיקר הוא מלמד, כפי שמציינים שני חבריו הטובים שסייעו לו בהוצאת הספר ואף כתבו את ההקדמה לספרו - יוסי שיין (ראש בית הספר לממשל ומדיניות באוניברסיטת ת"א) ומיכל שוורץ (שסייעה בכתיבתו) - עד כמה הארכיאולוגיה בישראל היא מראה של הפוליטיקה והחברה בארץ.

• • • 

חלק מהדברים שנכתבו בספר שמעתי מדורפמן בעודו בחיים, בשיחות רקע, בדרך כלל שיחות שלא לפרסום. ספק רב אם היה מתיר לעצמו לומר אותם בפומבי, לו עדיין היה עימנו, בתפקיד. הוא סיפר כיצד איים רה"מ אריאל שרון לפטר אותו אם לא יציית להוראה שניתנה, למורת רוחו הגלויה, לשלב את ירדן בטיפול הארכיאולוגי והשיקומי של כותלי הר הבית; הוא הביע התפעלות מהידע הארכיאולוגי העצום שרכש לעצמו הרב שמידל, ראש ה"אתרא קדישא", שהפך להיות ראש החץ של המאבק החרדי נגד החפירה בקברים, אבל בד בבד כאב את ההכרח לפתח דיאלוג עם האיש הכוחני הזה, חסר הסמכות הפורמלית, המשתייך לקהילת סאטמר האנטי־ציונית.

נכח בכל הצמתים. שוקה דורפמן ז"ל // צילום: דודי ועקנין

דורפמן, איש הצבא הקשוח, שהשתחרר מצה"ל בדרגת תת־אלוף, ביטל בזלזול את טקסי קללת הפולסא דנורא (תפילה קבלית לכך שהמקולל ימות במהרה) שערכו קיצוני החרדים לאחדים מעמיתיו הארכיאולוגים. אבל הוא נכנס לחרדה אמיתית כשעשרות חרדים תקפו את אשתו וניסו להתנכל לבני משפחתו; הוא הפסיק בתגובה את ההידברות עם הקבוצות החרדיות שהתנגדו לבניית בית החולים ברזילי באשקלון מעל "קברים עתיקים פגאניים", לדבריו, וראה בהתנהלותן "יריקה בפרצוף" ו"כפיות טובה" על הדיאלוג שניהל עימן.

דורפמן היה גאה בשרידי העבר שחשפו אנשיו, ובעובדה שהם סיפקו ראיות מוצקות לקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. בד בבד, הוא תבע מאנשי המקצוע ברשות להיצמד לעובדות ולממצאים, גם אם אינם מתאימים לאתוס של הקוממיות היהודית המתחדשת. הוא סבר שהתנהלות שלושת ראשי הממשלות שתחתם כיהן בפרשת גשר המוגרבים היא "בעייתית מאוד", והתקשה להשלים עם כך שמדינת ישראל הריבונית מוגבלת בהתנהלותה ברחבת הכותל המערבי ונשמעת לתכתיבים זרים. דורפמן גם רטן לא פעם על כך ש"מדינת ישראל לא החליטה מה היא רוצה מעצמה בהר הבית".

 

"מה מותר ומה אסור"

שליש מספרו של דורפמן עוסק בענייני הר הבית, ובו דורפמן כבר לא מצנזר את עצמו. הוא מכנה את החלטתו של משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, להותיר את ניהול ענייני הר הבית בידי הוואקף - "מחטף", ומציין שכלל לא הובאה לדיון בממשלה. הוא גם מעיר כי ההחלטה להרוס את שכונת המוגרבים כדי ליצור רחבת תפילה גדולה למרגלות הכותל המערבי, "קיבעה למעשה מצב היסטורי שנקבע על ידי שלטון זר, ושעל פיו הפולחן היהודי מודר מהר הבית לטובת הפולחן המוסלמי". 

הוא כותב לכאורה את הידוע, שלא פעם הוכחש, אך כשהדבר בא מפיו של האיש שהיה אחראי לשמירת העתיקות בהר הבית, המקום הקדוש ביותר בארץ, יש לכך משמעות רבה. "במשך השנים ביצע הוואקף האיסלאמי לא מעט עבודות... רובן ללא אישור כנדרש, ובודאי ללא פיקוח ארכיאולוגי. על אודות העבודות הללו נודע למפקחי העתיקות רק בדיעבד, ויכולתם לפקח עליהן היתה מצומצמת, אם בכלל. כך נוצר מצב שלפיו אף שהר הבית נמצא בריבונות ישראלית, בפועל הוואקף המוסלמי הוא זה שהמשיך לנהל את ענייני הר הבית, ללא התחשבות בחוק הישראלי ובשלוחיו".

דורפמן אינו עושה הנחות גם לדרג מקבלי ההחלטות וכותב כי "לאורך השנים נמנעו מקבלי ההחלטות המרכזיים בממשלת ישראל מלטפל כראוי בהפרות החוק ובמימוש הריבונות הישראלית בכל הקשור לענייני הר הבית, ולמעשה הותירו את ענייני הר הבית לניהולו הבלעדי של הוואקף. למצב זה", הוא מבהיר, "יש השלכות נרחבות על עבודתה של הרשות בהר הבית. היא אמונה אמנם על שמירת עתיקות בהר, אך שלא כמו באתרי עתיקות אחרים, שבהם היא מממשת את סמכויותיה על פי חוק, דווקא באתר החשוב ביותר לעולם היהודי, הרשות מפקחת באופן מצומצם בלבד. המשמעות היא שהפיקוח הארכיאולוגי בהר הבית אינו יסודי, והמידע המצטבר על הפגיעה בעתיקות הוא חלקי ומקוטע".

הרב שמידל, ראש אתרא קדישא

את המסמך ההיסטורי שניסח היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש ב־1988, זה ששימש בסיס משפטי להתנהלות ממשלות ישראל בהר הבית כחצי יובל שנים, מכנה דורפמן "מסמך הרצוף הנחיות סותרות". הוא מסביר כי "מצד אחד מסמיך נייר זה את הרשות והמשטרה לפעול בהר, ומצד שני מונע מאותם גופים לפעול במצבים שבהם החוק מופר". דורפמן סבר, והוא אף כותב זאת, כי השימוש שממשלות ישראל עשו בייעוץ המשפטי מעיד על אוזלת יד, שהופכת את בעיית ההר מבעיה ריבונית לבעיה משפטית.

הוא מגלה בפעם הראשונה כי בפרשה המפורסמת של חפירות הוואקף באורוות שלמה, שבמהלכן פגעו המוסלמים קשות בעתיקות הר הבית, סירבה הרשות כבר ב־1993 לאשר למוסלמים להפוך את אורוות שלמה למסגד. הוא מתאר את ההשתלשלות הידועה בפרשה זו וחושף כי על רקע מחדלי הרשויות באורוות שלמה, ביקש קודמו בתפקיד, האלוף (מיל') אמיר דרורי, מהיועץ המשפטי לממשלה לשחרר את רשות העתיקות מחובת הפיקוח על הנעשה בהר הבית.

 

עימות עם מבקר המדינה

באחד הקטעים בספרו חושף דורפמן פרוטוקול מדיון שנערך בלשכתו של השר לביטחון הפנים דאז, פרופ' שלמה בן עמי, ב־1 בדצמבר 1999. הוא מצטט דברים שאומר שם השר בן עמי על 

הסטטוס־קוו בהר הבית, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שאכן נאמרו. "בכל התקופות ותחת כל הממשלות", אומר בן עמי, "מעולם לא נקבעה מסגרת מחייבת לשמירת הסטטוס־קוו, ומעולם לא הובאה לידיעת הפלשתינים והוואקף עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל לגבי המותר והאסור בהר הבית. מעולם גם לא הובהר מה יהיו הצעדים שתנקוט מדינת ישראל במקרה של הפרה בסטטוס־קוו... קיימת חובה לממש את הריבונות שלנו על הר הבית ולאכוף את חוקי המדינה בכל התחומים, לרבות הפיקוח הארכיאולוגי בהר..." 

גילוי נוסף בספר שבוודאי יכה גלים עוסק בפגישה הראשונה בין דורפמן כמנהל רשות העתיקות לבין מי שפיקד באותה העת על היחידה למקומות קדושים במשטרה, סגן־ניצב ניסו שחם (לימים מפקד מחוז ירושלים). "זכור לי", מעיד דורפמן, "משפט אחד ששחם אמר באותה פגישה: 'הנחת העבודה שלי היא שהם (המוסלמים) מנסים להשמיד כל שריד לזכר יהודי בהר הבית'".

הספר אינו עוסק רק בהיסטוריה אלא גם בכאן ובעכשיו. דורפמן קובע כי מאז שנת 2000 הוואקף ממשיך לבצע עבודות בהר הבית, גם אם אינן דרמטיות כמו העבודות באורוות שלמה, וכי הן מכרסמות באופן עקבי ומתמיד בריבונות הישראלית. "השיגרה", הוא מספר, "כוללת הפרות קטנות של החוק, בשעה שכל אותה העת בודקים שני הצדדים את מידת הערנות של האחר. זהו מאזן אימה שבו כל צד בודק את גבולות הגיזרה שלו ושל היריב, ועד כמה היריב נחוש להגן על גבולות אלה".

בראיונות עיתונאיים שהעניק דורפמן בשנים האחרונות לחייו הוא הביע הבנה להחלטה להטיל חיסיון על דו"ח מבקר המדינה שבדק את התנהלות הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית. בספר הוא מגלה שעמדתו היתה שונה. "חשבתי שיש לאפשר את חשיפת הדו"ח המלא לציבור", הוא כותב. בפעם הראשונה הוא מספר לציבור כי נקלע לעימות קשה עם אנשי מבקר המדינה בנוגע לדרך שעל רשות העתיקות למלא את תפקידה בהר הבית: "חשתי שהמבקר נוטה יותר לפורמליסטיקה של החוק ולפרשנותו, ואילו אני מונחה משיקולי ניהול ובעיקר מהמגע היומיומי עם השטח. דו"ח המבקר עירער על מקצועיות רשות העתיקות, על סמכותה ועל אחריותה. אני סבור כי המבקר הלך שבי אחרי הביקורת של הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית ויצא נגד אופן פעולת הרשות ובעיקר עירער על סמכות עובדי רשות העתיקות ועל מקצועיותם". 

האיש ששימש מנכ"ל רשות העתיקות עד לפני שנה הקפיד שלא לחשוף את הקטעים האסורים בדו"ח המבקר, אבל לא נמנע מביקורת על החלטת המבקר "שלא לבדוק גם את התנהלותו של הדרג המדיני". דורפמן חשב כי "זאת הבעיה העומדת בבסיס חולשתו של הדו"ח".

"השתלשלות האירועים בהר הבית", מסכם דורפמן את הפרק החושפני ביותר בספרו, "מחזקת את העובדה שלממשלות ישראל אין מדיניות ברורה בנושא הר הבית, והן נגררות כבר שנים אחרי האירועים המתרחשים בשטח. אין בממשלה, בשום ממשלה, גורם אחראי אחד העוסק בענייני הר הבית. נראה שתפיסת העבודה של הממשלה היא שהעולם אינו מעוניין שנעסוק בענייני הר הבית, שהם כאמור טעונים מאוד בהיבטים פוליטיים ודתיים. ואולי חשוב מכך, מדיניות הממשלה מושפעת מנחישות המוסלמים בכל הקשור לענייני ההר".

 

הדיקטטורה של העצמות

דורפמן, יליד בני ברק, בן להורים ניצולי שואה, גדל כילד תחת רישומי הזוועות שחוו הוריו. בגיל 50, לאחר פטירת אמו, הוא גילה לראשונה שהיא היתה נשואה לפני המלחמה וכי איבדה בת, תינוקת, שעל קיומה כלל לא ידע. שוקה איתר את תמונת התינוקת, אחותו האלמונית, והציב אותה בחדר העבודה שלו בביתו שבגדרה.

שנה לאחר מלחמת ששת הימים התגייס דורפמן לצה"ל והתנדב לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים לחם בסיני וב־1978 התגייס לשירות קבע, טיפס בסולם הדרגות, לחם במלחמת לבנון הראשונה ובראשית 1993 מונה לקצין תותחנים ראשי בדרגת תת־אלוף. לאחר שחרורו מצה"ל, בנובמבר 2000, מינתה אותו ממשלת ישראל למנכ"ל רשות העתיקות. 

שוקה דורפמן היה מנהלה השני של הרשות אחרי אמיר דרורי, והראשון שלא היה ארכיאולוג בהשכלתו. הארכיאולוגים בוועדת האיתור הצביעו נגד מינויו ויו"ר המועצה לארכיאולוגיה התפטר מתפקידו במחאה על המינוי, אבל דורפמן שרד בתפקיד 14 שנה, הרחיב מאוד את היקף פעילותה של הרשות והגדיל את השפעתה ועוצמתה במידה ניכרת. 

"מפגש טעון וחסר פשרות בין שני עולמות מנוגדים". מפגינים חרדים באתר בנייה ביפו, שנבנה על בית קברות עתיק // צילום: רוני שיצר

אחת הסוגיות הקשות ביותר שעימן התמודד היתה החפירה באתרים שיש בהם קברים. פרק זה מכונה בספרו, ולא במקרה, "הדיקטטורה של העצמות". הוא מכיל בתמצית את השתלשלות החקיקה והפסיקה בסוגיה הטעונה הזאת, וכן סוקר את החפירות הידועות ביותר מסוג זה.

בעיקר שופך התיעוד של דורפמן אור חדש על היחסים הדואליים בין רשות העתיקות לבין ארגון "אתרא קדישא", ש"שם לו למטרה לשמור על כבוד המת ולהילחם בכל מקום שנראה לו שכבוד המת מחולל". את המפגש המתמשך עם הארגון דורפמן מגדיר כ"מפגש קשה, טעון וחסר פשרות בין שני עולמות מנוגדים המנסים לחיות יחד על האדמה הזאת ולקיים דיאלוג". עוד הוא מעיד כי "לעיתים זהו דיאלוג המבוסס על הבנות ולעיתים זהו דיאלוג אלים".

את בן שיחו, הרב דוד מיכאל שמידל, יו"ר "אתרא קדישא", מגדיר דורפמן כ"אדם כוחני, כריזמטי וקיצוני מאוד". הוא מספר על הגיבוי ששמידל מקבל מרבנים, אבל גם על אירועים לא מעטים שבהם שמידל לא זכה לגיבוי פנים־חרדי.

התיעוד המסקרן ביותר נוגע לדיאלוג שדורפמן דאג לקיים במשך שנים. דורפמן מספר כי למד לדעת שהבעיה החשובה בקשר בין הרשות לשמידל ואנשיו היא חוסר אמון בסיסי ועמוק. "במהלך השנים", כותב דורפמן, "נפגשתי עם הרב שמידל אין־ספור פעמים, בביתו, באתרי עתיקות, במקומות שבהם חפרנו ובישיבה שבה לימד בטבריה... הקשר בינינו היה קשר ענייני... בכל המפגשים האלה מצאתי אדם חדור אמונה וצנוע, שהעיסוק שבחר בו בוער בעצמותיו, אדם חסר פשרות שעל אף זאת אפשר להגיע איתו להבנות, והחשוב מכל, נוצרה מערכת יחסים גלויה ושקופה.

"מההיכרות עם שמידל", רושם דורפמן בספרו, "גיליתי שהוא אינו השד שאין דרך לתקשר איתו ושהאופקים שלו הרבה יותר רחבים מכפי שתוארו בפניי. האיש התמצא היטב בסוגיית זיהוי הקברים, והניסיון שצבר עלה לעיתים על הידע של הארכיאולוגים בסוגיה זו".

דורפמן ספג ביקורת קשה על המפגשים הללו - הן מהתקשורת והן מעמיתיו ברשות העתיקות - אבל הוא מציין להגנתו כי משנת 2003 ועד סוף מאי 2014 נחפרו במלואם 217 קברים, מהם 86 במרחב צפון, ונוסף על כך נחשפו, אך לא נחפרו עוד, 152 קברים. "הקברים לא נחפרו", הוא מבהיר, "מכיוון שנמצא פתרון אחר לפיתוח האתר".

כשהרב שמידל ודורפמן לא הגיעו להבנות ויזמים התעקשו לחפור - "חפרנו", מעיד דורפמן. "כך עשינו בחיפה על פי דרישתו של ראש העיר דאז עמרם מצנע, בכביש חוצה ישראל, בעכו, באשקלון, בנצרת, ביפו ועוד ועוד. חפרנו בקברים ביום, בגלוי, בשקיפות מלאה ובמקצועיות. היזם, שהחליט לחפור כי אין פתרון סביר אחר, הוביל את ההידברות עם העולם החרדי ואת הקשר עימו כאשר לא הגענו להסכמות. חפרנו גם כשהיה עימות אלים".

 

אמינותו של התנ"ך

דורפמן מקדיש עמודים רבים גם לקשר שבין ארכיאולוגיה ופוליטיקה לאומית. הוא קובע כי הציונות "השתמשה במדע הארכיאולוגיה לצרכים לאומיים", וכי "שרידי העבר הפכו לראיות מוחשיות לקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל". 

בן־גוריון ובן־צבי עשו זאת ראשונים בספרם "ארץ ישראל בעבר ובהווה", ואחריהם מונה דורפמן את פרופ' וויליאם אולברייט, הארכיאולוג האמריקני הידוע שחפר בארץ ישראל בראשית המאה שעברה, וגם את פרופ' יגאל ידין, שכתב מפורשות כי "הארכיאולוגיה אינה אלא ביסוס של מה שכבר נכתב בתנ"ך", ואף כי "התנ"ך הוא המקור המהימן ביותר שהארכיאולוג יכול למצוא". 

ידין, מטעים דורפמן, לא היה חייל בודד במערכה על ביסוס ההיסטוריה והמקרא באמצעות הממצא הארכיאולוגי. אחריו באו פרופ' בנימין מזר, פרופ' נלסון גליק וארכיאולוגים רבים אחרים. הוא מקדיש מקום נרחב לתגליותיהם של כל אלה בירושלים, בעיר דוד, ברובע היהודי, במנהרות הכותל, במצדה, בחצור הגלילית ובמקומות רבים נוספים.

תיעוד מבפנים. כריכת הספר "מתחת לפני השטח"

עם זאת, ספרו מציג גם את האסכולה הנגדית שאחד ממבטאיה המובהקים הוא פרופ' זאב הרצוג, במאמרו "התנ"ך - ממצאים מהשטח" שפורסם ב־1999. הרצוג טען שאין ממצאים שמחזקים את הנכתב בתנ"ך וכי "אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בא"י, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם. מעשי האבות הם אגדות עם. לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם. לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה".

דורפמן התרשם כי "הוויכוח סביב אמינותו ההיסטורית של הטקסט המקראי נוגע לא רק בשאלות היסוד של חקר תקופת המקרא, אלא גם בשורשי זהותם היהודית והישראלית של רבים, וכי הוויכוח גולש מתחום המדע והופך לוויכוח פוליטי ואידיאולוגי על זכותנו על הארץ. 

"מנקודת מבטם של הארכיאולוגים", מבהיר דורפמן, "מצב זה אינו רצוי כלל ועיקר, אך נדמה כי הוא בלתי נמנע. המסע הארכיאולוגי בישראל", הוא מציין בפיכחון, "החל בהתלהבות, שאחריה הגיעה ההתפכחות והיום אנו נמצאים בשלב שבו הביקורתיות תופסת מקום מרכזי".

ממקום מושבו של דורפמן, מקרה הבוחן הוא סיפור החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד, ש"משקף" לדעתו "בבהירות רבה את המאבק בין האסכולות השונות בארכיאולוגיה מצד אחד לבין גופים פוליטיים מצד שני".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

החפירות בעיר דוד חשפו את מערכת הביצורים הכנענית שנבנתה סביב מעיין הגיחון. בתחתית הגבעה שעליה השתרעו בתי העיר, נחשפו קטעי ביצור מתקופת הבית הראשון; בקצה הדרומי של התל נחשפה בריכת השילוח מימי הבית השני, ומצפון לה נמשכת מערכת רחובות מדורגים, שקשרו את בריכת השילוח עם הר הבית. 

בראש גבעת עיר דוד נחשפו קטעי קירות, שלדעת ד"ר אילת מזר, יש לזהותם עם ארמונו של דוד המלך, אבל מסכת הגילויים המרשימה הזאת הפכה בסיס לדיון סוער בשאלה אם נכון לחבר בין הממצא הארכיאולוגי לסיפור המקראי.

 

צוואה רוחנית

השקפתה של "הארכיאולוגיה האלטרנטיבית" זוכה אף היא להתייחסות בספרו של דורפמן, והוא אינו נמנע מלאפיין אותה. "בסיסה של מגמה זו הוא פוליטי, שמאלי, וטיעוניה מתבססים על המחלוקת הנוגעת לסוגיות הקשורות לסכסוך הישראל־ערבי", הוא כותב. הארכיאולוגים האלטרנטיביים, על פי דורפמן, "הם בדרך כלל אקטיביסטים המחזיקים בתפיסת עולם פוליטית וחברתית הכוללת התנגדות לריבונות הישראלית בעיר דוד, לצד שיתוף פעולה עם הקהילה הערבית שחיה במקום. הם שבים וטוענים כנגד חוקיות החפירה בשטחים שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, על פי מערכת החוקים הבינלאומית. כך התפתחה אידיאולוגיה חברתית שעם הזמן קיבלה צבע פוליטי מובהק. מגמה זו שואבת את כוחה הכללי והאידיאולוגי מארגוני השמאל הרדיקלי הישראלי, ומאנשי אקדמיה וארגונים בינלאומיים אנטי־ישראליים".

לאורך שנים שיתף דורפמן פעולה עם עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) המממנת את החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד כבר שנים רבות. בספרו הוא כותב כי לאורך השנים סבר שרשות הטבע והגנים חייבת להיות מעורבת הרבה יותר בניהול הגן הלאומי במקום, וכי לא נכון להותיר את הנעשה בעיר דוד באופן בלעדי לניהולה של עמותת אלע"ד. 

"רשות העתיקות", מבהיר דורפמן את עמדתו, שבה אפשר אולי לראות את צוואתו הרוחנית, "נמצאת בעיר דוד, במנהרות הכותל, בהר ציון ובערים ההיסטוריות מפני שאין היא עוסקת בפוליטיקה ואיננה מעורבת בהבעת דעות... משום סוג שהוא. עבודתנו מקצועית, עניינית וחסרת פניות. זה החוסן שלנו..." 

הוא תובע בסיום ספרו "מכל מי שעובד בשטח ומקבל החלטות - להתנהל באורך רוח ובמקצועיות", ואף "לסייג את תפקידו כמייצג ערכי מורשת תרבות של קהילות או של חברות במקומות שבהם הוא חוקר, במיוחד באזורים טעונים דתית ופוליטית".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו