בקצה העקב של המגף האיטלקי, בעיירות קטנות שטופות שמש, שגלי הים מלטפים את חופיהן הזהובים, חגגו אלפי ניצולי שואה את החיים שלאחר התופת. כשגבם אל אירופה הספוגה בדמם של בני משפחותיהם ופניהם נשואות מזרחה אל ארץ ישראל, ניסו להתרחק ככל האפשר מהזוועות שחוו.
"באיטליה חזרתי לחיים", אומרת אווה בן־טל בת ה־90. "בפעם הראשונה מאז המלחמה היה לי שמח, היה לי כיף. מהמקום הכי גרוע על פני האדמה הגעתי למקום שהיה כמו גן עדן. זאת היתה תחנה ששינתה את כל חיי".
חיוכה מאיר את פניה כשהיא מבקשת מאלונה, המטפלת שלה, להסיר מקיר דירתה בנתניה תמונה קטנה בשחור ולבן. "תראי כמה בונדי היה יפה", היא מצביעה על גבר צעיר ותמיר במרכז התמונה, מוקף בשלוש מבנות משפחתו, ששתיים מהן נספו בשואה. "אני הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש".
היא היתה בת 20 ב־1945, כשהסתיימה המלחמה. ילידת סלובקיה, שנלקחה לגטו סקלנצה ומשם לאושוויץ. בזכות היותה בריאה וחזקה הועברה מאושוויץ למחנה פראוסט, ליד דנציג. "אני ועוד בנות צעירות שנאספנו אל המחנה הזה הועבדנו בפרך, בעבודות קשות. בין היתר, הנחנו מסילות רכבת בשביל שדה תעופה שהנאצים רצו להקים. משם הוציאו אותנו לצעוד בשלג, כמעט בלי לבוש. אני זוכרת שבדרך הסתתרנו באסם במשך כמה ימים. ישנו חשופות על החציר, ושם הרבה נשים סביבי קפאו למוות".
עם תום המלחמה נדדה לפראג, ומשם לבודפשט. "שם לא היה אפשר לצאת לבד לרחוב, כי כשהרוסים ראו בחורה יפה הם היו מעוללים לה דברים איומים". היא יצאה לאיטליה בהמלצתו של בן דודה, "שסיפר לי שמשם נוכל לעלות לפלשתינה".
בונדי רוזנטל, יליד הונגריה וניצול ממחנה בוכנוולד, היה בן 22 כשהגיע לאיטליה. את אווה הכיר בעיר מודנה. "הוא ידע איך להתנהג עם בחורות", היא צוחקת. "התווכחנו על משהו והוא אמר לי, 'בואי נתערב'. היות שלא היה לנו על מה להתערב, כי היינו בלי כסף ובלי רכוש ובלי כלום, הוא הציע שנתערב על נשיקה. אחר כך סיפרתי לכולם שאני מאוהבת. שפגשתי בחור יפה עם עיניים כחולות ושיניים לבנות, ואיך הוא לבוש, משהו משהו".
משם עברו אווה ובונדי לעיירת החוף הדרומית סנטה צ'זריה. "היינו צעירים וחופשיים, והיתה לנו אהבה. אמנם בלי אבא ואמא וסבתא, כי כולם מתו, אבל עם תוכניות יפות לעתיד. התכוונו להתחתן בסנטה צ'זריה. כבר דיברנו עם הרב, והחברים שלנו תיכננו את החגיגה, אבל כשהוזמנו לחתונה של דוד שלי בסנטה מריה די לאוקה, תפסתי טרמפ על האירוע. הדוד ואשתו הטרייה יצאו מהחופה, אני לקחתי ממנה את ההינומה, שמתי על הראש שלי - והרב חיתן אותנו מייד".
שלוש חתונות בשבוע
העקורים היהודים התיישבו בחמש עיירות על רצועת החוף בדרום איטליה: סנטה מריה אל באניו, טריקאזה, סנטה צ'זריה, סנטה קרוצ'ה וסנטה מריה די לאוקה. הם שוכנו על ידי חיילי בעלות הברית וסוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א, בווילות קיט, חלקן מפוארות ומרהיבות ביופיין, ששימשו את תושבי רומא האמידים והולאמו על ידי חיילי בעלות הברית כשהאזור נכבש ב־1943. שם החלו העקורים את חייהם החדשים כשהם מתערים ברקמה המקומית, ולא סגורים במחנות מגודרים כמו רבים מניצולי המלחמה.
לא פחות מ־350 זוגות של ניצולי שואה נישאו בדרום איטליה בשנים 1947-1945 - שלוש חתונות בכל שבוע בממוצע. בבית החולים של העיירה הציורית סנטה מריה די לאוקה, הנקודה הדרומית ביותר בעקב המגף האיטלקי, נולדו בשנים האלו לפחות 200 תינוקות של ניצולים.
"כל הבחורות היהודיות ילדו יחד באותו בית יולדות בלאוקה", מספרת אווה. "הוא היה יפהפה, ניצב על גבעה קטנה, ומהחלונות שלו אפשר היה לראות את הים. כבר בחודש התשיעי להריון לקחו אותנו לשם, והנזירות האיטלקיות טיפלו בנו במסירות ובטוב לב. זה היה כמו בית הבראה, עם אוכל טוב, אמבטיות יפות וניקיון מסביב.
"הגברים היו מגיעים לבקר אותנו מהעיירות הסמוכות, ברכב מיוחד ששימש להסעות. היה נהדר. כדי לזרז את הלידה, חלק מהבחורות היו עולות ברגל במדרגות הרבות והתלולות שהובילו לכנסייה של לאוקה, על ראש ההר. לי שום דבר לא עזר, הלידה התעכבה, אבל בינתיים נהניתי מבית ההבראה.
"יילד אותי רופא איטלקי, ד"ר ריקרדו מרטלי, שהיה חתיך, משהו מיוחד. האחות המיילדת היתה אמריקנית וכנראה היתה מאוהבת בו, לכן כל מה שביקש ממנה היא מייד עשתה באופן מושלם.
"אחרי הלידה נשארתי כמעט שבועיים בבית החולים, עם שאר היולדות היהודיות. היינו שש בחדר, כל אחת והתינוק שלה. היה יופי. אסתר, שנולדה לנו בלאוקה, הפכה לתינוקת מפורסמת. כשחזרנו לסנטה צ'זריה הייתי מטיילת עם החברות שלי באוויר הפתוח, וכולם רק רצו להציץ אל תוך העגלה כדי לראות את התינוקת היפה שלי, עם רעמת השיער השחור".
אווה ובתה אסתר. "יילד אותי רופא איטלקי חתיך, משהו מיוחד" // צילום: יהושע יוסף
כשישים שנה לאחר מכן, בשנת 2004, במהלך שיחת חולין במכללת בית ברל, מקום עבודתן, גילו אסתר הרצוג (67), בתה של אווה, ושוני ליפשיץ (69) ששתיהן היו חלק מאותו בייבי בום של העקורים היהודים בסנטה מריה די לאוקה. ליפשיץ היתה בשיאו של תחקיר עצמאי על מקום הולדתה, וכל בדל מידע על הנושא מייד לכד את תשומת ליבה.
לפני שש שנים היא נסעה עם בת דודתה לבקר בלאוקה, כדי להרחיב את תחקירה. "בכל מקום שאליו הגענו, בעיירה ובעיירות סביבה, מצאנו עדויות על חיי ניצולי השואה באזור", היא מספרת. "גילינו מוזיאון שמוקדש כולו לעקורים היהודים, מבנים רבים שעליהם נשמרו כתובות בעברית וביידיש, ציורי קיר עם מוטיבים יהודיים כמו מגני דוד ומנורה, לוחות זיכרון משיש עם תחריטים בעברית. בכל רגע נפתחו עוד ועוד דלתות לסיפורים של העקורים. והמקומיים הפגינו ידע בנושא, הביעו עניין, רצון טוב וחום אנושי שהדהימו אותנו".
אביה של ליפשיץ, אהרון, נולד וחי בעיירה קטנה בפולין. לפני המלחמה התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. במהלך המלחמה נערכה אקציה בכיכר העיירה, "כל היהודים נאספו בכיכר, הגברים הופרדו מהנשים ומהילדים, ומאז אבא שלי לא ראה יותר את אשתו וילדיו הקטנים. הוא הצליח לברוח אל היער הסמוך, ושם שרד שנה וחצי. הוא לא ידע אם אשתו וילדיו נורו בכיכר העיירה, או שנרצחו בבורות ההריגה שביערות".
גם אמה של ליפשיץ, ברוניה, התגוררה באותה העיירה, ונלקחה אל כיכר השוק באותה אקציה, יחד עם אמא שלה, אחותה ובן אחותה התינוק. ברגע שנודע שכולם עומדים להישלח ברכבת אל בורות ההריגה, ברוניה ברחה. היא הגיעה אל היער שבו הסתתר אהרון. בפברואר 1944, כשהרוסים כבשו את האזור, חזרו השניים אל העיירה, בנפרד, ושם נפגשו וגילו שנותרו לבד בעולם.
הם עברו להתגורר יחד, וכעבור כמה חודשים נישאו. במאי 1945 עזבו את פולין בעזרת ארגון הבריחה וחיילי הבריגדה היהודית. בזהויות בדויות חצו את גבולות רומניה, הונגריה ואוסטריה, עד שהגיעו לדרום איטליה.
כשליפשיץ שבה מביקורה המטלטל באיטליה, היא החליטה להקדיש את עצמה לאיתור כל התינוקות היהודים שנולדו בסנטה מריה די לאוקה. בעזרת אסתר הרצוג חברה אל עוד אחת מתינוקות לאוקה, רבקה כהן (68), שמייד נרתמה לתחקיר.
אביה של כהן, יוסף פרידמן, גויס בכפייה בעת המלחמה למחנות העבודה ההונגריים. אמה, לאה קוהן, ילידת סלובקיה, נלקחה לאושוויץ, ומשם נשלחה לעבוד כאחות בקליניקה רפואית ליד מחנה טרזיינשטט שבצ'כיה. הם נפגשו בהונגריה אחרי המלחמה, נישאו, ומשם הדרימו לאיטליה, אל העיירה סנטה מריה אל באניו. "אחותה התאומה של אמא שלי הגיעה לעיירה סנטה קרוצ'ה הסמוכה, ושתיהן נכנסו להריון באותו זמן. אמא שלי ילדה אותי בדיוק יומיים לאחר שאחותה התאומה ילדה את בתה, ושתיהן קראו לילדות על שם אמא שלהן, שנרצחה בשואה יחד עם אביהן ושישה מאחיהן. הן גידלו אותנו כתאומות והלבישו אותנו תמיד בבגדים זהים. עד היום אנחנו מרגישות כמו אחיות".
54 תינוקות כבר אותרו
עד כה הצליחו כהן, ליפשיץ והרצוג לאתר 54 מהתינוקות היהודים של לאוקה. בעקבות החיבור ביניהן, והסיפורים המרגשים שגילו בדרום איטליה, הן החליטו לספר את הסיפור לראשונה. הן חברו אל הבימאית והמפיקה פרופ' יעל קציר והמפיק גדי קסטל, דובר האיטלקית, ובמשך כארבע שנות עבודה משותפת יצרו את הסרט התיעודי "אור בקצה המגף", שיוקרן בסוף השבוע בסינמטק בתל אביב, במסגרת פסטיבל דוקאביב.
"זה סיפור בלתי ידוע על אלפי ניצולי שואה שהגיעו לדרום איטליה בתום מלחמת העולם השנייה", אומרת קציר. "הם שוכנו בווילות קיט והיו חופשיים מאוד. האיטלקים קיבלו אותם בחום ואמפתיה, וזה היה מפגש יוצא דופן של יהודים ונוצרים קתולים, אחרי שנים של מלחמה אכזרית. כשצילמנו באיטליה נוכחנו לראות שחשוב לתושבי העיירות האלו להנחיל לדורות הצעירים את הזיכרון של אותה תקופה. הנושא נכלל בתוכנית הלימודים בבתי הספר שם, מה שאינו מובן מאליו במערכת החינוך האירופית. חלק מהתלמידים גם השתתפו במשלחות לימודיות לאושוויץ.
"מה שנגע בי במיוחד היה כוח החיים של העקורים. החתונות, הלידות, הדבקות בבניית החיים מחדש. באותה תקופה הם הצטלמו ללא הפסקה, תיעדו כמעט באובססיביות את חייהם החדשים. נתקלנו בשפע של חומרים ויזואליים מאותה תקופה, ומכולם קורנים אושר וחיות".
פעוטות יהודים בסנטה מריה די לאוקה. לפחות 200 תינוקות נולדו במחנות // צילום: מרדכי קרופ, באדיבות ציפי קרליץ
"מתוך אלפי הסיפורים של עקורים יהודים באותן שנים, לא נתקלתי מעולם בסיפור כזה של מעבר 'מגיהינום לגן עדן', מהאימה של אושוויץ לבית הבראה", אומר דייויד סלע, יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית, שנחשף לסיפורן של הנשים בעקבות פנייתן אליו שיסייע להן. סלע החל לערוך תחקיר נרחב משלו, וגילה כי היהודים ששוכנו בעיירות בדרום איטליה ניהלו חיי חברה ותרבות תוססים. "בעיניי, הסיפור הזה הוא דוגמה מדהימה לקשר אנושי בין יהודים ונוצרים בתנאים שהיו בלתי אפשריים".
מה חיבר את התושבים בדרום איטליה ליהודים? לא הרבה. "הם לא ידעו דבר על היהודים", מסביר פרופ' פבריציו ללי (52), ראש המחלקה לשפה וספרות עברית באוניברסיטת סאלנטו שבעיר לצ'ה. "באזור הזה לא התגוררו יהודים מאז המאה ה־16, ולכן גם לא היתה שם אנטישמיות. חוקי הגזע, הנאציזם והפשיזם לא ממש דיברו אליהם ולא עניינו אותם".
לדברי ללי, שהירצה השבוע במכון האיטלקי לתרבות בתל אביב, בשנים 1945-1943 שוכנו בווילות פליטים מהבלקן, והיו לא מעט חיכוכים ועימותים בינם לבין האוכלוסייה המקומית. "עדים סיפרו לי שהפליטים הללו היו אלימים מאוד, וזה הגיע עד כדי מעשי שוד וגם רציחות. לכן, כשהיהודים הגיעו, המקומיים חששו מאוד שהם יהיו אותו דבר. כוחות שיטור גדולים נפרסו באזור, מחשש לעימותים ולתקריות, ופעלו כדי להפריד בין האוכלוסיות.
"אבל מהר מאוד זה השתנה, והמתח התפוגג. מספיק היה מבט אחד בצעירים היהודים כדי להבין שהם עצמם היו קורבנות למעשי זוועה. הם היו נואשים ורעבים".
עם הזמן נוצרה תחושה של שותפות גורל בין היהודים לאיטלקים. "התושבים האיטלקים שילמו ביוקר על המדיניות של מוסוליני, ששיתף פעולה עם היטלר, וסבלו מרעב וממחסור. מדובר באזור של ערי קיט והרבה תיירות, שפשוט חדל מלפעול, כי אף אחד לא הגיע לשם. ואז הם ראו את הארגונים היהודיים והאמריקניים שמביאים בכל יום בגדים ומזון לשערי הווילות של הפליטים, והתקנאו בהם".
בעלי הווילות לא ניסו להחזיר את הבתים לידיהם?
"כן. בזמן פעילות המחנות היו כאלה שהתרעמו. חלקם פנו שוב ושוב למשטרה בדרישה לקבל את בתיהם ורכושם בחזרה. אבל התושבים המקומיים הרוויחו מהנוכחות של היהודים. על היהודים נאסר למכור את המזון והביגוד שקיבלו מארגוני הסיוע, אבל לא כולם נשמעו להוראות, והתפתח שוק שחור. היו בין היהודים שמכרו שמיכות, בגדים ומזון בתמורה לכסף.
"מצאתי עדויות ומסמכים על כך שיהודי ממוצא הונגרי הקים ממש מאפיה כדי להשתלט על שוק הבגדים המקומי. אלה בגדים שהיו אמורים להיות שייכים לכולם, אבל הוא דאג להחביא אותם במקום סודי. אדם אחר סחר בשעונים. והיו גם מקרים שאנשים נהרגו.
"התעסוקה היהודית היתה רחבת היקף. שחקנים יהודים הקימו תיאטרון מאולתר, עברו בין המחנות והופיעו ביידיש. הפליטים הקימו קבוצות כדורגל חובבניות ושיחקו נגד התושבים המקומיים. חלק מהיהודים נטמעו בחברה המקומית, עד שאפילו שלחו את ילדיהם ללמוד בבתי הספר הקתוליים. כך הם גם למדו איטלקית".
הסיפור הזה מוכר באיטליה?
"לא ממש, וחבל, כי הוא באמת מיוחד. מלמדים שיעורים על תקופת מלחמת העולם השנייה ועל השואה, וגם על הקמת מדינת ישראל, אבל על מה שקרה בין 1945 ל־1948 כמעט שלא מדברים. וזו תקופה משמעותית מאוד. אפילו ההיסטוריונים האיטלקים לא ממש צללו לעומקם של הדברים. כיום יש בעיה לבקר במקומות שבהם שהו היהודים, מאחר שהווילות שייכות לאנשים פרטיים שמתגוררים בהן, חלקם הבעלים המקוריים מאותה תקופה".
הילד שמצא כתובת בעברית
פאולו פיסאקאנה הקים ב־2009 עם משפחתו את מוזיאון הזיכרון שמוקדש כל כולו להנצחת העקורים היהודים. זה קרה כמעט בטעות. הוא נולד בסנטה מריה אל באניו ב־1946, בעת שהמוני פליטים יהודים שהו בעיירה. "אני זוכר שכילד שיחקתי עם חברים בגינה, ובמקרה ראיתי על הקיר של אחד הבתים ציור עם כתובת בשפה שלא הכרתי", הוא מספר. "אמרו לי שזה בעברית, אבל אף אחד לא ידע מה כתוב שם. בגיל 22 נסעתי ללמוד באוניברסיטה ברומא ולקחתי איתי צילום של הכתובת, וגם שם לא הצליחו לעזור לי.
"רק כשהייתי כמעט בן 40 הצלחתי לפענח את התעלומה. נסעתי לשגרירות ישראל ברומא וסיפרתי להם את הסיפור. כעבור כמה ימים התקשרו אלי מהשגרירות ואמרו לי שהם רוצים לבוא לראות בעצמם את כל הציורים והכתובות. משם התחילה להתברר פרשה היסטורית שלא רבים ידעו עליה, ואולי היה מי שרצה להסתיר אותה - כמו הבריטים, למשל, שלא רצו שהיהודים יגיעו לפלשתינה.
"בשנים האחרונות, כשציורי הקיר החלו להתקלף, הבנתי שפיסת ההיסטוריה הזו עומדת להיעלם ולהישכח. משפחתי ואני דאגנו לשפץ את הקירות ולשמר את הציורים. יחד עם כמה תושבים אספנו תמונות וצילומים מפליטים שהיו כאן ושיצרו איתנו קשר.
"מתחילת השנה הזאת ביקרו 700 אנשים במוזיאון שפתחנו, ואנחנו גאים בכך. בשבילי, כמי שנולד וגדל בסנטה מריה אל באניו, זה מקור לגאווה שהוריי והוריהם נהגו ביהודים בצורה יפה דווקא בתקופה הקשה ההיא. לכן רציתי לעורר הדים, לדאוג שהסיפור הזה ייוודע לעולם".
מימין: שוני ליפשיץ, רבקה כהן ואסתר הרצוג בחיפושים אחר עדויות ומסמכים בלאוקה // צילום: רבקה כהן
יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית, דייויד סלע, מספר שרבים מהעקורים היו מאורגנים לפי השתייכות פוליטית, מאחר שהתנועות הפוליטיות השונות אירגנו את היהודים לפני העלייה. ביניהן היו גורדוניה (תנועת העבודה), השומר הצעיר, הפועל המזרחי והרוויזיוניסטים. "עד מהרה נתנו העקורים שמות לווילות שבהן התגוררו, כשהתואר 'קיבוץ' מקדים את שם הווילה. היה, למשל, קיבוץ בית"ר, קיבוץ אודים, קיבוץ אחיעזר, קיבוץ הנוער הציוני. הכל לפי ההשתייכות. עשרות קיבוצים עבריים בעיירות קתוליות.
"הם רצו לייצר לעצמם עניין וחיי תרבות, כי לא היה ברור כמה זמן ישהו באיטליה עד שיוכלו לעלות ארצה. הם עשו את זה לפי המתכונת הקיבוצית: ועדות לעניינים שונים, קבלת החלטות בהצבעה. בכל וילה נבחרה אם בית, היתה חלוקת עבודה בין החברים, והשיתופיות שלטה בכל.
"הפעילויות התרבותיות והחינוכיות היו רבות. מהארץ הגיעו שליחים לסיוע, ונפתחו כיתות ללימוד עברית ונושאים אחרים הקשורים לארץ ישראל. נערכו מסיבות וערבי הווי, תחרויות ואירועים, שיעורי ספורט, וגם אימונים צבאיים בסיסיים. הכל במגמה להכשיר את העקורים לכניסה מיידית וקלה לחברה הישראלית".
בין הווילות בסנטה מריה אל באניו היתה אחת שבה שוכנו כ־120 ילדים יתומים, שנותרו לבדם לאחר המלחמה. יוסף מלמד (91) היה ממקימי בית הספר "אודים", שבו למדו היתומים. הוא הגיע לדרום איטליה לאחר שלחם ביערות בליטא וצורף לבריגדה היהודית.
"מורה בשם שקורניק הגיע לעיירה מארץ ישראל וחיפש מישהו שיקים וירכז את בית הספר לילדים", מספר מלמד, שלימים הפך עורך דין וכלכלן. "שיכנו אותנו בווילה יפה ליד הים. מקום נחמד מאוד, אבל לא היה זמן להתעכב על יופיו. בתוך שלושה חודשים הקמנו שם את בית הספר.
"הילדים היו כמעט כולם ניצולי אושוויץ, במצב קשה, פיזית ונפשית. הם שתו, התפרעו, עשו בעיות. העבודה איתם היתה קשה, יום ולילה, אבל הרגשתי שאני מחזיר להם צלם אנוש. שזאת הנקמה בכל מי שניסה לפגוע בנו, היהודים.
"מה שהיה נהדר הוא שהם חזרו לעצמם במהירות מדהימה. אפשר היה לראות שאלה ילדים שבאו מבתים טובים ושזכו לפני המלחמה לחינוך טוב".
אחרי שלושה חודשים שעבד עם הילדים, חלה מלמד במחלת כבד ואושפז בבית החולים בלאוקה, משם הועבר לעיר הסמוכה בארי. כשהחלים עלה לארץ ישראל, ואף לחם במלחמת העצמאות.
קטטה במשחק כדורגל
למרות החיים הטובים בעיירות, עיניהם של העקורים היו נשואות כל העת אל הארץ. "הם ראו בעיירות האיטלקיות מקום שהייה זמני בלבד", מדגיש ההיסטוריון ד"ר יצחק מינרבי. "לראיה, בתוך שלוש שנים כל המקום ננטש על ידי היהודים, ונותרו שם רק זיכרונות".
"כיום אין קהילה יהודית באזור", אומר פרופ' פבריציו ללי. "היו נשים יהודיות שנישאו לגברים מקומיים ונותרו לגור שם. חלקן התנצרו, אבל גם מי שלא, איבדה למעשה את זהותה היהודית".
מפיק הסרט, גדי קסטל, מתאר סיפור שהתרחש בעיירה טריקאזה, והצוות נחשף אליו בעת הצילומים. "מתברר שבאחד הימים ב־1946 נערך משחק כדורגל בין הקבוצה המקומית לבין אחת הקבוצות היהודיות, ובמהלך המשחק התפתחה קטטה המונית. רק במזל לא נהרג אף אחד. בעקבות התיגרה, היהודים הפסיקו לשחק שם.
"אחרי שבועיים הוחלט לעשות סולחה, והזמינו את כולם לארוחת ערב חגיגית רבת משתתפים. לארוחה הגיעה נערה יהודייה יפהפייה בשם גולדה, בת 18. בחור איטלקי בשם עמנואלֶה ספראשי, שהשתתף בארוחה, התאהב בה מייד. בזמן שהיא הלכה לרקוד, הוא הלך להקסים את אמא שלה ואת אחותה. הוא הצליח, שבה את ליבה, והם התחתנו בכנסייה, לבקשת אביו של עמנואלה, והקימו את ביתם בעיירה.
"נולדו להם ארבעה ילדים, שגדלו כנוצרים. אבל גולדה לא התנצרה. בזמן הצילומים פגשנו אותה, היא בת 87. היא אמרה לנו: 'בלב תמיד אהיה יהודייה'".
אהבה מכביסה ראשונה
אחד מסיפורי האהבה המפורסמים ביותר שנרקמו במחנות העקורים בדרום איטליה הוא של בני הזוג מילר. "זה סיפור כל כך מפורסם, שהוא כיכב במחזמר איטלקי", מספר ללי.
צבי מילר, יליד רומניה, איבד במלחמה את אשתו ואת בנו, אך הצליח להינצל מאושוויץ. הוא הגיע למחנה סנטה מריה אל באניו תשוש ושבור. כיוון שהיה צייר חובב, מצא מרגוע לנפשו הדואבת על ידי ציור על קירות הווילות ב"קיבוצים". חלק מציוריו מתנוססים עד עצם היום הזה בווילה שהוסבה למוזיאון.
עד מהרה פנה מילר בן ה־35 גם לעסקים ולמסחר. הוא איתר בעיירה מבנה נטוש, שיפץ אותו והקים בו מכבסה לשירות בני הקיבוצים. "וושערַיי" (מכבסה, ביידיש), כתב באותיות עבריות בכניסה, וגייס בנות מקומיות לעבודה בעסק החדש שלו.
אחת העובדות, ג'וליה, היתה בת 17 בלבד. אף ש־18 שנים הפרידו בינה לבין צבי, האהבה ניצתה מייד. הוא ביקש את ידה, אך נתקל בסירוב עיקש מצד אביה ג'וזפה.
"הוא לא היה מוכן לקבל אותו", מספר איציק מילר, בן 67 מעפולה, בנם של צבי וג'וליה. "הוא ראה מולו אדם מבוגר, יהודי, פליט חסר כל, ולא הצליח לחשוב בכלל על האפשרות שהבת שלו תתחתן איתו".
קרובי משפחה של ג'וליה קיבלו את הזוג המאוהב בזרועות פתוחות, וסייעו לשניים לברוח יחד, הרחק מעיניו של ג'וזפה. ג'וליה התגיירה בנאפולי, והם התחתנו וחזרו למחנה, מבלי שאביה יידע שהם נשואים.
ב־1947, כששלטון המנדט הבריטי התקרב לסיומו, עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל והשתקע בחיפה. שנה מאוחר יותר נולד איציק, ושנתיים אחריו הבת שושי, שמתגוררת כיום בכרמיאל.
רק שמונה שנים מאוחר יותר, כשאיציק היה בן 7 ושושי בת 5, העזה ג'וליה לשוב עם בני משפחתה לבית אביה. "אני זוכר את הביקור הזה", אומר איציק. "סבא לא היה מאושר מדי, אבל הוא קיבל אותנו. כשהייתי בן 14 הוא נהרג בתאונת אופנוע. אני שמח שלפחות הספקתי להכיר אותו קצת".
אביו של איציק, צבי, נפטר לפני 28 שנים. האם ג'וליה הלכה לעולמה בשנת 2005. אבל הקשר בין ילדיהם לבין הקרובים הקתולים בסנטה מריה אל באניו נשמר. "בחודש הבא אני טס לשם, ואתארח אצל דודה שלי, אחות של אמי. למרות המרחק, ולמרות ההבדלים העמוקים, אנחנו משפחה לכל דבר ועניין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו