"אני מקשיבה למטופלת כמו משוררת"

הקשר בין ספרות ורפואה אינו מיידי, אך הוא ללא ספק אחד המרתקים: עבור הספרות, כמו הרפואה, האדם הוא מעין כתב סתרים, מסתורין שלעולם אי אפשר לחקור אותו במלואו, אך כל חקירה עשויה להצמיח מתוכה אינסוף פרשנויות וקריאות מחודשות. לכן היה משמח לשמוע על כנס ראשון מסוגו, שמבקש לחקור את הקשר בין רפואה וספרות, ועוד כזה שמתמקד ביצירת עגנון, המשופעת רופאים, חולים ובעלי מיחושים שונים. 

"הקולמוס והאזמל: על חולים ורופאים ביצירת עגנון ובספרות העברית", שיתקיים ב־9-8 במאי במלון רנסנס בתל אביב, מחדש גם בתמהיל הדוברים - מעצם ההחלטה לשתף בפאנל, המורכב מעגנונאים מדופלמים, חוקרי ספרות וסופרים שהם גם רופאים; כאלו שהדף משמש עבורם מצע לא רק לכתיבת מרשמים, כי אם גם לכתיבת שירה, פרוזה והגות. 

ד"ר שגית ארבל־אלון, למשל, תוכל לשתף את הקהל בלא מעט מחוויותיה, הרפואיות והפואטיות כאחת: היא גינקולוגית־אונקולוגית ומנהלת מרכז "בת עמי" בבית החולים הדסה עין כרם לטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, מרכז שאף השתתפה בהקמתו, וכן מתנדבת ב"רופאים לזכויות אדם". אך לא פחות מכך, ארבל־אלון היא גם משוררת; בשנת 2009 זכתה בפרס השירה לזכר פרופ' עפר לידר בתחרות מטעם שירת המדע - מכון ויצמן. ב־2013 פורסם "מחוץ למעגל", ספר שיריה הראשון (הוצאת כרמל). חובבי השירה, יש לשער, נתקלו בה לא מעט על במות פסטיבלים, על גבי דפי העיתון ובאירועי שירה למיניהם, שם היא קוראת משיריה היפים. 

צ'כוב, בולגקוב, טשרניחובסקי - לא מעט רופאים היו גם סופרים או משוררים גדולים, אך משום מה אנחנו רגילים לראות סתירה בין דמותו של הרופא לזו של המשורר, אולי כי הרופא נדמה כמרוחק מאיתנו מעצם יכולתו לזהות בקור רוח את המנגנונים בגופנו על קלקוליהם, ואילו המשורר חושף בפנינו את הפצע המדמם שלו עצמו. ארבל־אלון, לעומת זאת, לא מכירה במחיצה בין העולמות; "להפך, אצלי זה עולם אחד, אני לא שני אנשים שונים", היא אומרת. "שני התחומים מקיימים דיאלוג רצוף, מאז ומעולם; אלה החיים מבחינתי. אני מרגישה, לדוגמה, שאני מקשיבה לפציינטיות כמו משוררת, סוג אחר של הקשבה". 

את מחפשת את הסיפור? 

"בעיקר בשתיקות. שתיקה היא דבר משמעותי מאוד ברפואה; כשאת שותקת מספיק זמן, את שומעת את הדברים האמיתיים. אני מקשיבה גם לטון, גם למנגינה, למה הפציינטית אומרת ואיך היא בוחרת לומר זאת. כך הדיאלוג מתחדד ויש פה איזשהו רוך, שיכול להתרחש כשאת מאזינה כפי שמאזינים לשירה. הרי בשירה יש כמה דרגות של האזנה - יש האזנה לטקסט, לסיפור עצמו, יש האזנה לטקסט כפי שהוא מתרחש בקרבו של הגיבור, ויש את האופן שבו הטקסט מהדהד בתוכך. כשמאזינים בכל הרמות הללו, ההקשבה מראש כבר מרפאת". 

אלוהים של מישהי

נוכחותו הסמיכה של עגנון בעת שיחה זו, משהו באופן שבו ארבל־אלון חושבת ומתנסחת, מעלה בדמיון את ד"ר לנגזם, הרופא שמחזיר את הירשל, גיבור "סיפור פשוט", לשפיותו. אולי בשל הקבלה הנינוחה שלה את המסתורין, הסבל והצחוק ברפואה ובשירה גם יחד; אולי בשל השילוב האינסטינקטיבי של גוף ונפש, הנוכח באופן הקיים בשירתה כמו גם באופן שבו היא מדברת על עבודתה. אולי בשל הכבוד הרב שבו היא מתייחסת לחולה, כבוד שלמדנו לפקפק בו בשנים האחרונות לאור הקריסה האיטית אך המתמדת של שירותי הבריאות בישראל, שחיקת הרופאים והשמועות המדכדכות על היחס למאושפזים בבתי החולים, המציגות דימוי של רופא שאין לו זמן ממשי או רגשי להקשיב לחולים. 

"זה נכון שהמערכת כופה עלינו רפואה הרבה פחות טובה ממה שיכולנו לתת", אומרת ארבל־אלון בגלוי. "אני משתדלת לא להיכנע לכך, אבל המחיר לא קל. את רוצה, לדוגמה, להקדיש למישהי זמן, ואז מישהי אחרת צריכה לחכות; כשהיא תיכנס היא זו שתהיה עולם ומלואו, ואז הבאה בתור תחכה. זה דיאלוג מתמיד עם המציאות וצריך לקיים אותו במלוא ההתכוונות". 

בחרת להתמקצע בגינקולוגיה אונקולוגית, שילוב לא פשוט מבחינה מעשית ונפשית.

"גינקולוגיה אונקולוגית עוסקת בסרטנים של צוואר הרחם, השחלות וכדומה, וזה אכן לא פשוט. נחמד להיות אלוהים של מישהי בחדר הלידה לכמה שעות, אבל אני אצנית למרחקים ארוכים. תחום ההתמחות שלי דורש ממני ללוות נשים לאורך שנים וגם לדעת, אם צריך, להיפרד מהן, להיפרד מהן נכון. אני מקווה שבספרי הבא תופיע פואמה שסיימתי לכתוב לבחורה צעירה, בת 24, שליוויתי מגיל 17 דרך ארוכה. כשהיה ברור שאין מה לעשות, הבטחתי שאלווה אותה אל מותה ואכן ליוויתי; הייתי ליד מיטתה, יחד עם מנהל מחלקת אונקולוגית ילדים, כשנפטרה. אלה הדברים הכי משמעותיים, לא הדברים הטריוויאליים שכל אחד יכול לעשות; מסעות שמצריכים כוחות נפש, לשאת איתך כלים של אמנות מרפאת".

מעניין לחשוב על האזנה ככלי טיפולי.

"רפואה היא רק כלי בארגז הכלים שלי כמטפלת. המשוררת שבתוכי היא חלק מזה. גם בשירה שלי יש לא מעט התבוננות רפואית, לכן אני מרגישה שאני לא עוברת מעולם לעולם, אדרבה, העולם שלי עגול ורחב; אם עולות לי שורות בשעה שאישה מתפשטת מאחורי הווילון אני יכולה למצוא את עצמי מגניבה שורה, כפי שתוך כדי כתיבת שירה אני יכולה לחשוב על פציינטית; אלה לא מעברים חדים.

"הזמן היחיד שבו איני יכולה לבצע את המעברים האלה הוא כשאני מנתחת. בניתוח אני לא יכולה לכתוב, וזה מרגיז". 

גם בכנס בתל אביב תדבר ארבל־אלון על נושא שמחד מצריך כוחות נפש מצידה, ומאידך, צריך להודות, לא תמיד קל להאזין לו. בהרצאה "לקרוא את הכאב, עקבות אלימות בשירת נשים", היא עתידה לבצע קריאה המזהה מעיניה שלה ייצוג של תקיפה מינית בשירה ובספרות העברית. "בשירה ובספרות העברית חבויים אינספור עקבות שכאלה, גם אם לעיתים באופן מעורפל או רב־משמעי", אומרת ארבל־אלון. "אפילו אצל עגנון - כיום אני קוראת את 'הרופא וגרושתו', למשל, אחרת ממה שקראתי אותו בנעוריי. כשהגיבורה דינה מספרת על מאהבה ואומרת 'היה לי איתו דבר', אני לא בטוחה שהכוונה רק לצורת הביטוי המקובלת דאז, שלפיה היה לה איתו רומן ותו לא. זוהי, כאמור, קריאה מבעד למשקפיים שלי", היא מדגישה, "של אחת שמתעסקת בכאב הזה כל כך הרבה שנים". 

"נכונה להקשיב תמיד". האם עדנה ארבל // צילום: יהושע יוסף

הכפתור הכי לחיץ

הרצאתה תורכב מפסיפס המכיל שירה, כגון שירים מתוך ספרה הראשון של צרויה שלו, הנושא את השם המטריד "מטרה נוחה לצלפים", שירים של ענת לוין, ענת זכריה או אורה ניזר, אך גם שירה שנכתבה על ידי משוררים גברים כעדי עסיס, וכן מקטעי פרוזה כגון מסיפורה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" או חנה בת שחר. "אני מרצה על הנושא של תקיפות מיניות לא מעט", היא מספרת, "ותמיד שוזרת בתוכו פרשנות לשירה ולפרוזה. מלבד העובדה שהנושא מרתק אותי - ולו הייתי לומדת לתואר שני בספרות, הייתי כותבת על תקיפה מינית בשירה - השזירה הזו גם מאפשרת בדרכה להתמודד עם הנושא: בסוף כל הרצאה על תקיפה מינית תמיד ייגש אלי מאזין - גבר או אישה - ויאמר 'אני קורבן של תקיפה מינית, תעזרי לי'; אין מקום שזה לא קורה". 

את למעשה טוענת שהנושא של תקיפה מינית קיים ביתר שאת בשירה ובספרות העברית, אלא שאנחנו לא פעם כושלים בלפענח זאת.

"בהחלט. ההרצאה הזו נבנתה במקור עבור ועדות האלימות הארציות, שמטרתן לאתר נפגעות ונפגעים ולהגיש עזרה. עם הזמן התחלתי להרצות בפני מגוון קהלים, כשאני משנה מעט את ההרצאה בהתאם לסוג הקהל. זה אירוע רב־עוצמה ולא פשוט; אנשים יושבים ובוכים. אורית (מיטל, משוררת ומנהלת בית עגנון; נ"ה) הציעה לי לרכך אותה מעט לקראת הכנס, נראה לי שצריך". 

איך הפכת להיות מעורבת כל כך בנושא?

"הנושא של דאגה לחלש מלווה אותי כל החיים", מספרת ארבל־אלון. "עוד בכיתה ד' קיבלתי תעודה על עזרה לזולת ופעילות למען הכלל. בסוף תקופת ההתמחות שלי הקימו בבית החולים וולפסון את 'חדר ארבע' - המרכז הראשון מסוגו בארץ לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. עברתי לבית החולים הדסה, אבל משהו מהעשייה הזו כבר דבק בי ובמקביל התחילה להתארגן קבוצה ברוח דומה בירושלים. שנים עבדנו שם בהתנדבות וזה נהיה מעין מסע חיים, אולי כי הבנתי קודם כל איזו חצר אחורית זאת, כמה עזובה וכאב יש שם. בסופו של יום, מפתיע שזה הפך גם למפגש משמעותי מאוד ביני ובין אמא שלי". 

זה המקום לציין שאמה של שגית ארבל־אלון היא עדנה ארבל, עד יוני האחרון שופטת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה בשנים 1996-2004, שהקדישה לא מעט תשומת לב לנושא תחת שני הכובעים לרבות חוקים, תיקונים לחוק ואף פרשות שזכו לתהודה רבה, כגון פרשת אורלי פרוינד. "בזמנו, כשאמא שלי החלה לקדם את הנושא זה לא נגע בי יותר מדי", מודה ארבל־אלון, "ופתאום זה פגש אותי בהפוך על הפוך, דרך כל מיני נשים שהיא עזרה להן והפנתה אלי. פתאום קלטתי שמה שהיה מיוחד בעשייה שלה הוא הנכונות להקשיב במקרים שאחרים לא היו מוכנים; שבעצם שתינו לקחנו את המקצוע שלנו לא כמטרה אלא ככלי, כהזדמנות לעזור". 

עם השנים הפך מרכז "בת עמי" בהדסה לא רק לאבן שואבת שמסייעת במגוון דרכים לאוכלוסיית הפונות והפונים, אלא גם למרכז ידע; ארבל־אלון ושאר חברות הצוות מעבירות השתלמויות לשוטרים, שופטים, עורכי דין, סטודנטים לרפואה, אחיות, פיזיותרפיסטיות, "אפילו לשינניות, כדי שיידעו לזהות סימנים לתקיפה בבדיקה פשוטה", מסבירה ארבל־אלון. היא מוסיפה כי "כבר המון שנים אני שואלת כל אישה שנכנסת אלי לחדר אם היא עברה תקיפה מינית. כן, ממש כפי שאני שואלת אם היא מעשנת, או אם יש בעיות של לחץ דם במשפחה", היא מדגישה כשהיא מבחינה בהבעת הפליאה שעל פניי. "וזה כמו כפתור שהכי קל ללחוץ עליו. קשה להאמין כמה פעמים נשים עונות לי בחיוב. זה כה שכיח, לכן אני מאמינה שזה גם שכיח בשירה יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב". 

יש משהו מעורר קנאה ביכולתה של ארבל־אלון לעסוק בהתמדה בנושאים קשים מדי יום לאורך היום - וזאת בלי להרחיב על פעילותה הענפה במסגרת "רופאים לזכויות אדם" - ועדיין להתענג על החיים בטבעיות ובשמחה, החל מכוס קפה שהוכן כהלכה ועד לסיפורים משעשעים על ארבעת ילדיה. אולי כי כל הרגשות הסוערים והסותרים מתנקזים לתוך שירתה, ועדיין זו שירה שפונה החוצה ואינה מסתגרת בתוך עצמה. "שירה היא החיים עבורי", היא אומרת בפשטות. "שפה מאוד נוכחת שמלווה אותי מינקות. הבית של הוריי נראה כמו סניף של הספרייה הלאומית, ובכל תחנה בחיי - תמיד ביקשתי ספרי שירה". 

מאז יצא ספרך את מקבלת לא מעט תגובות. איזה דיאלוג נוצר עם הקוראים?

"בחיים לא פיללתי לדיאלוג כזה. אנשים שלא הכרתי כותבים לי אי־מיילים ומכתבים; פציינטיות נכנסות לקליניקה ומספרות שהן מכירות אותי מהספר; לא מזמן אמרה לי פציינטית, 'בחרתי בך כי את משוררת'. מעניין שאנשים יודעים את זה; פעם זה היה מוזר להיות במקום כל כך גברי ושכלתני, אבל האמת היא שלא אכפת לי, אפילו טוב לי עם זה. החברים שהיו איתי כשקיבלתי את פרס השירה, אומרים שהרבה יותר התרגשתי כשאמרו שאני משוררת מאשר כאשר ציינו שאני דוקטור, כנראה משהו מאוד פנימי יצא החוצה".