גם הגברים הכי קשוחים, אלה שמגלמים עבריינים מפחידים לארוחת בוקר, חוטפים מדי פעם כאפה. לשלומי קוריאט, "אבי הטחול", בשבילכם, זה קרה לפני שנתיים, כמה דקות לפני עלייה לבמה במחזמר "פרח השכונות" בתיאטרון באר שבע.
"פתאום, אאוט אוף דה בלו, חטפתי התקף חרדה. קוצר נשימה, דפיקות לב, כאבים בחזה, סחרחורת. עוד רגע אני צריך לעמוד מול הקהל, לתת את הטקסט שלי, ופתאום זה. הייתי בטוח שאני מאבד שפיות. פחדתי שאשכח את הטקסט, שאקבל בלקאאוט ואתעלף. זה היה רגע חזק מאוד. משהו שלא אשכח בחיים".
למה זה קרה?
"הייתי אז בשיא של תקופה אישית לחוצה מאוד בחיים. הצטלמתי המון לטלוויזיה, עבדתי על מופע סטנד אפ, התרוצצתי עם 'פרח השכונות', והבת הקטנה שלי היתה עדיין תינוקת, עם כל הלחץ שיש בזה. אז התפתח אצלי עומס גדל והולך, עד שבאותו ערב הוא הגיע ל־overload. אצלי מצב כזה יכול להתבטא באחת משתי צורות: או שאני נהיה ממש חולה פיזית, ואז אני שוכב מפורק במיטה לאיזה שבוע, או שזה בא לי בהתקף חרדה. כאילו הגוף מאותת לי שאני לא יכול להמשיך ככה".
איך יצאת מזה באותו ערב?
"שתיתי כוס מים, ולאט לאט נרגעתי. הבנתי שאני חייב להתעשת, שההצגה מעל הכל. אז אספתי את עצמי ועליתי. פחדתי שהקהל יבחין במשהו וילעג לי, אבל בסופו של דבר, ההצגה הלכה חלק".
זו לא היתה הפעם הראשונה שקוריאט (38), מהמוכשרים שבשחקני ישראל במילניום הנוכחי, מתמודד עם התת־מודע המבעבע שלו. כבר בסוף שנות התשעים, כשלמד בבית הספר למשחק בית צבי, הוא חטף את התקף החרדה הראשון. "אני זוכר שהלכתי מייד לבדיקות אק"ג, לראות אם זה לא התקף לב. אני בכלל היפוכונדר. פרנואיד. הכותרת של הראיון הזה צריכה להיות: 'החֶרדתי".
לא רק חרדות יש למצחיקן הסדרתי הזה, גם דכדוכים ודיכאונות. לפני 12 שנה, לפני ההצלחה הגדולה עם שלישיית פרוזק, הוא היה רווק, עם מעט מאוד עבודה, גר בדירת 22 מ"ר מעופשת בנווה צדק, "בלי גרוש על התחת ועם מים מהספונג'ה של השכנה שנכנסים לי לחדר". המשבר הנפשי החמור שעבר באותם ימים הביא אותו למחשבות על "סגירת הבסטה, לגמרי".
"הייתי אז רווק מעאפן, ישבתי לבד בבית ריק, עם מאה שקל בכיס. גירדתי הצגות ילדים בשביל כמה גרושים. אני זוכר שיום אחד אמא שלי ואחי קפצו לבקר וראו מקרר ריק. אמא שלי ישר התחילה לבכות. אחי צעק עלי, למה לא שיתפתי בכלום. אבל אני אדם כזה. עם אגו ופאסון. לא נוח לי לבקש עזרה גם אם אמות על הרצפה".
עד שנגלה עליו אבי הטחול, העבריין האייקוני מהסידרה "הבורר", והחזיר לו את החשק לחיות. אבל גם היום, עם חיים בורגניים מפנקים, אישה ושלושה ילדים, עבודה מלוא החופן ומופע סטנד אפ מצליח שהוא מריץ כבר שלוש שנים, עדיין נקשרות לרגליו של קוריאט מדי פעם "משקולות הדאוּן", כדבריו.
לפני חצי שנה שוב שקע במשבר, מהפחד שהקריירה מדשדשת. "בתכלס עבדתי כרגיל, אבל תפס אותי גל גדול של דכדוך. לא הייתי קורא לזה דיכאון, יותר ואקום. העברתי ימים שלמים במחשבות של 'מה יהיה, איך יהיה, האם יהיה'. כל הזמן אובססיות: מה אני לא עושה טוב? האם יש לי עדיין ביקוש? איך אחזיק ככה משפחה? הרגשתי כאילו כל העולם הולך נגדי".
כמה זמן זה נמשך?
"ארבעה חודשים. מנובמבר בשנה שעברה עד פברואר השנה. שקלתי לפרוש ולחפש פרנסה אחרת, הרגשתי שדי כבר עם המרדף האינסופי הזה. בתחום המשחק יכולות להיות לך חמש שנים של עבודה, ואז פתאום שנה של כלום. זה נורא מערער. כאילו נפגעת לך הגבריות. פעם היית חזק - ופתאום בבת אחת זה נגמר. מה קרה? למה השחקן ההוא עובד ואני לא? ואז אתה נכנס עמוק לבלבלוֹת, לקונספירציות. מערבולת שקשה לצאת ממנה".
אני מקווה שהפעם לא היו לך מחשבות אובדניות כמו אז.
"חס וחלילה, היום כבר יש לי משפחה. מי אני בכלל במשוואה".
עברת טיפול נפשי? תרופתי?
"לא. עם התקפי החרדה למדתי להסתדר לבד. היום, גם אם אחטוף התקף על הבמה, זה לא יערער אותי. אני יודע שזה חולף. אני גם יודע לזהות כשזה בא, וזה כבר חצי מהריפוי".
מה שלף אותך בסופו של דבר מהוואקום?
"אשתי, הילדים והסוכנת שלי (איילה ברק; י"ל). למזלי, הם החזיקו אותי.
"שתבין, אני סוס עבודה. אם אני לא עובד 14 שעות ביום, אני לא מרגיש בריא. פעם יכולתי לעבוד 17 שעות רצוף, כל יום, עד קריסה. בשלב מסוים זה בא על חשבון המשפחה, אז הבנתי שצריך מינונים. היום אני נותן לעצמי הרבה יותר חופש וקבלה עצמית. פחות בסחרור. עוד תפקיד, פחות תפקיד - יאללה בסדר. בתחושה שלי אני שוב על הסוס".
והסוס של קוריאט שועט קדימה. הוא מתגורר עם המשפחה בשכונת כפר גנים ג' הבורגנית שבפאתי פתח תקווה ("רמת אביב ג' של אם המושבות"). נשוי לאורית (34), סייעת חינוכית; משקיע את עצמו ב"תפקיד חייו" כאבא של ליהי (9 וחצי), יונתן (5 וחצי) ושירה (3 וחצי); נוהג ברכב שטח חדש אך לא מנקר עיניים ("סובארו פשע, אני הראשון בארץ שקיבל את הדגם הזה"). על דלת דירתו תלוי שלט "קוריאט אימפריה", ועל הקיר בסלון ממוסגרת תמונתו עם צוות "הבורר".
ב"שנות ה־80". "גם המאפרות שעובדות איתי נקרעות ממני" // צילום: אסף שמע
עכשיו קוריאט משחק בסרט חדש, "תפוחים מן המדבר", שיעלה לאקרנים בסוף השבוע הבא. הוא מגלם בסרט את דמותו של אברבנאל, חרדי מזרחי מריר וקהה רגשות מירושלים, שבתו היחידה (מורן רוזנבלט) מורדת בו ומנהלת רומן אסור עם קיבוצניק ממוצא אשכנזי (אלישע בנאי). הניתוק מהבת מערער את יחסיו עם אשתו הכנועה (ריימונד אמסלם) ועם אחותה התוססת (עירית בנדק), ומעמת אותו עם הקהילה הרכלנית בדרך לחשבון נפש אישי נוקב. את הסרט ביימו אריק לובצקי ומתי הררי, על פי סיפור של סביון ליברכט.
רק אצל קוריאט יכולות שתי דמויות מנוגדות כל כך דוגמת אבי הטחול ואברבנאל להסתדר יחד בנינוחות. משהו בעוצמה השברירית שהוא משדר, שנעה תמיד על הקו שבין ערס לבחור עם לב זהב, מאפשר לו לגלם מנעד רחב של גברים שנמצאים בקונפליקט עם הסביבה. ולא משנה אם מדובר בסביבתו של יגאל הנאצי או, להבדיל, בשכונה חרדית.
"אברבנאל הוא אחד התפקידים היותר מאתגרים שעשיתי. אני מודה שהליהוק שלי היה נועז. אני לא מכיר את העולם החרדי, ובהפקה מאוד התעקשו על דקויות, שיהיה ברור שאברבנאל הוא ס"ט (ספרדי טהור). יש קטע שאני עושה בסרט הבדלה, וכדי שאשָמע אמין הצמידו לי מישהו חרדי, שעבד איתי על ההגייה".
בסרט אתה אבא קפדן וקשוח מאוד, כמעט זומבי רגשי. מה מזה יש בך במציאות?
"כלום. אני רחוק מאברבנאל שנות אור. אני אבא הרבה יותר קליל. שטותניק. אני יכול להצטלם עם הילדים שלי לסרטונים מטופשים בנייד, לעשות דאחקות עם החברים שלהם. אני מאוד ליברלי, מדבר עם הילדים שלי על הכל, מבין אותם. אבל אני גם נוקשה כשצריך. יודע לשים גבולות".
תמיד נמשכת לדמויות עם שריטה. פעם אמרת שאתה חולם לגלם אדם מוגבל שכלית.
"נכון. אני רוצה אתגר, דמות שיהיה לי קשה מאוד להיכנס אליה. אין דבר יותר מורכב מאשר להעביר אדם עם מוגבלות. קח את 'נאום המלך', למשל. הייתי מת לשחק את המלך המגמגם. או את התפקיד של טום הנקס ב'פורסט גאמפ', או דסטין הופמן ב'איש הגשם'. אלה החומרים שמעניינים אותי".
למה, בעצם?
"אני אוהב דמויות חלשות. יש משהו חזק באדם חלש שעובר דרך. גם אבי הטחול הוא בסופו של דבר דמות חלשה. אדם עם המון משברים ומצוקות. זה שהוא אלים לא אומר שהוא חזק, להפך: בתכלס הוא מסכן. אני מאוד מתחבר אליו, כי באיזשהו מקום הוא מזכיר לי את הדרך שעשיתי בחיים כדי להיות במקום החזק שאני נמצא בו היום".
"החזות שלי מאיימת"
הדרך למעלה התחילה כילד למשפחה מרוקאית מיבנה, תודלקה בחוסר ביטחון מובנה וברגשי נחיתות מול "בני הטייסים" שהתגוררו בשכונה החדשה ביישוב, עברה תיקון עם המעבר לתיכון לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים, והמשיכה בלימודים היוקרתיים בבית צבי.
השאר חקוק בתולדות הבידור הישראלי: שלישיית פרוזק, לצד יובל סמו ואופיר לובל (שעימם קטף ב־2003 את תואר "אנשי השנה" בערוץ 2), תפקידים בתיאטרון (כולל "חלום ליל קיץ" של שייקספיר), אינספור תוכניות בידור וסדרות ("דומינו", "מילואים", "בובה של לילה", "נשואים פלוס", "הפיג'מות"), סרטי קולנוע ("ביקור התזמורת", "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"), תוכניות ריאליטי (זכייה בעונה השישית של "רוקדים עם כוכבים", "גולסטאר"), והשיא הבלתי מעורער - דמותו של העבריין חמום המוח בארבע העונות של "הבורר".
מתי לאחרונה יצא לך אבי הטחול בחיים האמיתיים?
"לא מזמן. בכביש. באוטו. נסעתי עם הילדים, ופתאום חתך אותנו בפראות נהג אוטובוס. עוד שנייה הוא היה נכנס בנו. זה עירער אותי לגמרי. הילדים נבהלו והתחילו לבכות. ואז יצא לי הטחול.
"ברמזור הבא רציתי לצאת עליו. דיברתי אליו לא בצורה הכי מנומסת. אבל אחרי כמה שניות התאפסתי, אמרתי לעצמי, מה השטויות האלה, לאן אני הולך. אז יאללה בסדר, נגמר. זה סתם היה מביא אותי למקומות לא טובים".
ב"הבורר". "בלי המראה המחוספס לא הייתי מתקבל"
בטח מפחדים להתעסק איתך בבנק או בסופר.
"שמע, אני האדם הכי לא אלים שאתה מכיר. הכי פחדן שיכול להיות. אני לא מחפש עימותים. אני יודע שיש לי לוק של ערס, מה אני אעשה. החזות שלי לפעמים מאיימת. המון אנשים אמרו לי שחשבו שאסור להסתבך איתי, ונדהמו לגלות שאני הכי נחמד, הכי עדין, הכי לא מחפש צרות.
"היה לי חבר שיצא עם עורכת דין, והיא אמרה לו שבמסדרון בבית המשפט יש דיבור שאני בטוח אדם פלילי. שלא יכול להיות שאני משחק ככה אם אני לא עבריין בעצמי".
אתה עדיין מסתובב עם רגשי הנחיתוּת מהילדוּת?
"יש לי מדי פעם. זה יוצא לפעמים, כשאני משחק עם אנשים שלידם אני מרגיש לא שווה ערך. משהו בפרסטיז' מולם. כאילו אני מספר 2, והם הנאמבר וואן. זה משהו אישי שלי, לא מאשים בזה אף אחד. חוסר ביטחון שמלווה אותי תמיד. לפעמים אני מתגבר על זה, ולפעמים לא".
יש שחקן ספציפי שמעורר בך תחושות כאלה?
"למה להיכנס לשמות? נסתפק בזה שיש אנשים שהנוכחות שלהם נותנת לי להרגיש שאני פחות טוב. כשהם נמצאים לידי, אני טיפה הופך רשמי יותר".
קוריאט מגדיר את עצמו "עממי גאה ומייצג של הפריפריות". הוא שמח להתבדח עם עוברי אורח ברחוב או בבית הקפה ומקפיד להתרחק מכל אמירה פוליטית, למעט העניין של השד העדתי.
"השד הזה אף פעם לא נעלם, הוא תמיד היה על אש קטנה, אבל עכשיו כאילו מדליקים את המדורה מחדש. צר לי שזה ככה. בוא נגיד שיש אנשים שלא השכילו להתעלות מעל דברים. ואני מדבר כאן על שני הצדדים".
בתור מישהו שמגלם בסרט ש"סניק לובש שחורים, מה חשבת על קמפיין "השקופים" שלהם בבחירות?
"לא הזדהיתי איתו, אבל בפריפריה יש יישובים שממשיכים לחיות בהם כמו לפני 40 שנה. יש לא מעט אנשים שמרגישים ששכחו אותם, ואני מבין את הכאב שלהם, את הצעקה שלהם. עזוב ימין או שמאל. לראות אדם מושיט יד לנדבה - זה גומר אותי. אני לא מתבייש להגיד שהצבעתי בבחירות לכחלון. אני מאוד מקווה שהוא יצליח להביא את השינוי".
לא חיזרו אחריך שתצטרף לאיזושהי מפלגה?
"לא, וגם אם היו מציעים לי, הייתי מסרב. אני לא פוליטיקאי, מעולם לא הייתי. לא אוהב את הדברים האלה. הדרך היחידה שלי לעזור היא בקטנות, להשכיח את הצרות מאנשים לשעתיים".
כששואלים אותו על הסערה סביב דבריהם של יאיר גרבוז וענת וקסמן, קוריאט משתתק, מעדיף לא להגיב לגופם של אנשים. "כל אחד זכאי להגיד את דעתו", הוא בורר מילים, "אבל צריך לבחור את הזמן הנכון להגיד אותם ולהיות אחראי לדברים שיוצאים לך מהפה. בגלל המצב הרעוע, קל לאנשים להיפגע ולפגוע.
"הרבה התבטאויות, בעיקר במלחמה האחרונה, לא היו במקום. בלי שמות. מי שדיבר יודע. אבל אני חושב שהענשה בחרם היא לא השיטה הנכונה. בסופו של דבר, זה הורס פרנסות, ולפעמים יש בסוף המסלול גם ילדים קטנים. מבחינתי ילדים זה ערך עליון שאסור לפגוע בו".
לך בטח אין ביקורת נגד מנשקי מזוזות.
"נכון. אני לא שוכח לרגע את המקום שממנו באתי ושבו גדלתי. במשפחה שלי אני נצר לשושלת של רבנים גדולים מאוד במרוקו. עשיתי פעם אילן יוחסין".
"אולי אחזור בתשובה"
הוא מניח תפילין בכל בוקר, פוקד את בית הכנסת בחגים, מקפיד על קידוש בארוחת שבת, לא מערב בשר וחלב. מנגד, הוא נוהג בשבת ומדליק חשמל. "אני לא לגמרי דתי. יותר עובד לפי הנוחות, כמו רוב עם ישראל. בוא לא נשקר. אני מאמין שמתישהו אולי אחזור בתשובה. בינתיים אני לא מופיע בשום אופן בשישי בערב".
עד לחזרה השלמה בתשובה, הוא מקיים קשרים הדוקים עם רב מנתיבות ("לא אזכיר את שמו מפאת כבודו, אבל אני שומע אצלו שיעורים ומתייעץ איתו") ועם נומרולוג, שאליו התוודע כשקיבל ביקור חינם אצלו כמתנת יום הולדת. "מאז הוא הפך לחבר מאוד קרוב. כשיש לי שאלות הרות גורל, אני פונה אליו ואל הרב. הם מייעצים לי אם זה טוב או לא. וזה מצליח, ברוך השם. עד היום לא היה שום פספוס".
זה תחום עם לא מעט שרלטנים.
"בכל קהילה גדולה יש נטע זר, ואני לא עוצם עיניים. אני יודע שיש דברים. אבל התקשורת אוהבת לפעמים להציג דברים בצורה שנוחה לה. בסופו של דבר, אלה דברים שעובדים. אני לא יודע איך. עם הנומרולוג שלי זו רמת דיוק של 99 אחוז".
הוא והרב מנחים אותך בהחלטות בענייני קריירה?
"אני לא מטריד אותם בכל שטות, אבל הם הצילו אותי מהרבה טעויות בדברים גדולים. לפני כמה שנים רציתי לקנות דירה להשקעה. היה לי קצת כסף בצד ונורא התלהבתי מזה. הלכתי לרב, והוא אמר לי: 'אל תקנה, הדירה לא טובה'. בכל זאת הזמנתי שמאי, שייתן חוות דעת. השמאי עשה סיבוב בדירה, הסתכל על כל דבר ובסוף אמר: 'שלומי, אני אוהב אותך, אני לא מרשה לך לקנות את הדירה הזאת'. התברר שהיא היתה מלאה בחריגות בנייה, ואם הייתי קונה אותה הייתי מסתבך קשות".
הם מתפארים בך כ"לקוח סלב" שלהם?
"ממש לא. אם הם היו כאלה, לא הייתי הולך אליהם. אני לא יכול להתחבר לאנשים שהם 'שופוני'. אני בעצמי לא כזה. אני שלומי שבא מהשכונה, בגובה העיניים. לא תראה אותי מפרפר ברחובות במרצדסים. גם כשהיה לי כסף, כרווק, שיא הפאר שלי היה יונדאי אקסנט. אתה רואה את החולצה שעלי? היא עולה 20 שקל במחסני אופנה.
עם אורית. "היא אישה מדהימה שיודעת לסבול את השטויות שלי" // צילום: מאיר פרטוש
"לפני כמה שנים גרנו לתקופה קצרה בנאות אפקה בצפון תל אביב. יום אחד הבת הגדולה שלי אומרת לי: 'אבא, לילדה אחרת בגן יש טומי הילפיגר ולי לא'. באותו יום החלטתי שאנחנו עוזבים. מה לי ולמרדף החומרני הזה? לעזאזל טומי הילפיגר. יותר חשוב לי שהילדים יהיו בני אדם. וזה לא שאני לא יכול להרשות לעצמי".
בקיצור, אתה מסודר לא רע.
"אחי, זה לא אומר כלום. הכל תפאורה. אני עובד, טפו טפו, אבל אני לא עשיר. אני ממלא לוטו כמו כולם. היום זה ככה, מחר זה מתהפך. והרי כבר חטפתי את הכאפה הזאת, שפתאום לא היה לי כלום. אנחנו לא חיים באמריקה. שם יכולתי לשבת רגל על רגל ולעשות סרט אחד בכל שנה".
אתה צופה בסדרות ובסרטים שאתה משתתף בהם?
"לא. זה קשה לי, כי אני מייד רואה את כל הטעויות. גם אם אין כאלו - אני מוצא. וזה משפיע עלי מאוד. אני מתבאס מעצמי, בטוח שכולם יעלו על הפדיחה. ואז הולכת לי ההנאה של הרגע".
בשבוע שעבר חזר קוריאט למסך בסידרה "שנות ה־80" של "רשת", ובחודש הבא הוא יככב בסידרה חדשה בשם "אטלנטיקה", על להקת רוק ירושלמית מדשדשת שחולמת להוציא דיסק בתל אביב. "אני כאילו מנגן שם בבס, אבל במציאות לא יודע להוציא תו", הוא צוחק. בין לבין הוא ממשיך עם מופע הסטנד אפ הוותיק שלו, שלטענתו הוא העוגן הכלכלי העיקרי שלו.
לא היית רוצה לשחק ב"ארץ נהדרת" לצד יובל סמו, החבר שלך מפרוזק?
"אני אפתיע אותך, אבל היום כבר לא. לא מושך אותי לעשות את זה. היתה תקופה שרציתי, כמו כל קומיקאי שחי בישראל. היום הייתי רוצה לשחק יותר בסדרות כמו 'פאודה', שהיא מעולה בעיניי. חבל שלא ידעתי על הצילומים שלה מראש".
אתה חושב שיהיה מתישהו איחוד של שלישיית פרוזק?
"בטח לא בעתיד הקרוב. מה שיפה זה שכל אחד מאיתנו פנה לנישה אחרת והצליח בה. יובל מצליח ב'ארץ נהדרת', אנחנו חברים. אני גאה בו ושמח בשבילו. אופיר מצליח מאוד כעורך מאחורי הקלעים".
ל"אח הגדול VIP" היית הולך?
"היו פניות, אבל זה לא בשבילי. הספיק לי ריאליטי בקטנה ב'גולסטאר' וב'רוקדים עם כוכבים'. אני אדם מאוד פרטי, אחת הסיבות שעברתי לפני שלוש שנים לפתח תקווה היא שנוח לי לרדת לרחוב פה. אף אחד לא מציק, לא נדחף ולא שואל שאלות. לא תמצא פה פפראצי אורב מתחת לבית.
"אני לא מאלה שמסוגלים לעמוד מול עם ישראל ואשתו ולהוציא את הקרביים החוצה. אני מעריץ אנשים שיש להם אומץ לזה. לי אין ביצים לעשות את זה. אני לא הולך להשָקות, חוץ ממשהו שקשור לילדים או כדי לפרגן לחבר. לא תראה אותי מקבל טבעת יהלום בפתיחה של איזו רשת".
"יש בי משהו סקסי"
בשנים האחרונות הוא מתמסר לתחביב חדש - מכוניות, ובעיקר ישנות. הוא גולש באתרים למשוגעים לדבר והולך לתערוכות. "אני אוהב קלאסיקות מוטוריות. מכוניות שרירים אמריקניות כמו מוסטנג, דודג' צ'ארג'ר וכאלה. מפלצות יפות. תן לי אסטון מרטין ישנה, כמו של ג'יימס בונד, ואני מתעלף".
תגיש מועמדות להנחות את "טופ גיר" ב־BBC, התפנה שם כיסא.
"לא יקבלו אותי. אין לי מבטא מספיק קוקני".
קוריאט סובל ממחלת מעיים חריפה ומתמשכת, שמחייבת אותו לשמור על תזונה מובחנת. "אני קורא לזה מעי מרוקאי, בטן עצבנית. התקפים של כאבי בטן מטורפים. בגלל זה אני מקפיד על אוכל בריא. ממעיט מאוד במוצרי חלב, במתוקים ובחריפים מסוימים. לא יכול לשתות קפאין.
"כשאני חוטף התקף כאבים, זה ברמה של אשפוז בבית חולים ליומיים. מזריקים לי שם חומרי הרגעה לווריד, אחרת אני מקופל לגמרי. הרופאים אומרים שזה קורה בגלל סטרס. חוץ מהבלאגן בבטן אני בריא כמו שור, בלי עין הרע".
ועדיין, כשהוא מגלה בעור נקודה אדומה חשודה, הוא מייד רץ לגוגל. "זאת כמובן טעות מאוד גדולה, כי אתה קורא גם על סימפטומים שאין לך - ומתחיל לאמץ אותם. ואז אתה מתחיל להילחץ באמת. אתה גולש ממחלה למחלה ואומר, פאק, יש לי בדיוק גם את זה".
מה הדבר הכי חמור שחשבת שיש לך?
"המחלה הארורה, לא עלינו. היו לי כאבים בגרון וחום נמוך ולא אכלתי כמה ימים, אז ירדתי במשקל. ואז נכנסתי לאינטרנט וקראתי שהסימפטום הראשון לסרטן הוא ירידה במשקל, ושלפעמים זה מאופיין בכאב של דלקת גרון. נכנסתי לסרטים שחבל על הזמן. רצתי לרופאה, שתיתן לי בדיקות מקיפות. היא הרגיעה אותי שזה בסך הכל סטרפטוקוק ורשמה לי אנטיביוטיקה.
"אשתי בכלל צוחקת עלי. מבחינתה מותר לי להיות חולה רק שלושה ימים, יותר מזה היא יודעת שזה חארטה. היא אישה מדהימה שיודעת לסבול את השטויות שלי. גם המאפרות שעובדות איתי נקרעות ממני. על כל שטות אני אומר 'סרטן'. זה כבר מביך. אני כמו ילדה עם קוקיות בקטע הזה".
יש לו בבית קופסה קטנה של תרופות, "אבל למתקדמים. כל מיני אקמולים, אדווילים, פלסטרים, אנטיביוטיקה. אני יודע למה משמשת כל אנטיביוטיקה, מתי לקחת אותה ומה הסימפטומים שמתאימים לה. בוא נגיד שאם אני צריך לעשות לך עכשיו גבס - יש לי את החומרים".
אתה עדיין סוחב אישיוז לגבי המראה שלך?
"אני לא דוגמן של טלנובלות ואף פעם לא הייתי. כנער עברתי את כל הדברים הכי רעים שגיל ההתבגרות יכול להציע מבחינת מראה חיצוני. זה היקשה עלי מאוד עם בנות. עשה לי טראומה. היום אני כבר מקבל את עצמי".
מה היית משנה בעצמך בכל זאת?
"מהאגן ומעלה הכל... סתם. היום אני יודע שבלי המראה המחוספס לא הייתי מקבל את 'הבורר'. למרבה האירוניה, אני מקבל היום המון פידבקים טובים מנשים. יש כנראה משהו סקסי במראה של הגבר הלא יפיוף מהקטלוגים, הלא מושלם".
אז ניתוחים קוסמטיים לא עומדים על הפרק?
"עזוב אותי מסכינים. אני הכי לא מטרוסקסואל, ואני לא מפחד להתבגר, דווקא נהנה מזה. לפני שנתיים התחילו לצמוח לי שערות לבנות, ועכשיו אני מחכה שכל השיער יאפיר לגמרי. יש בזה משהו מגניב בעיניי. הספר הקבוע שלי יודע שאני לא מרשה לו להסתיר את הלבן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו