אפילו בסיפור קטן ואזוטרי, כמו זה שעוסק בו סרטו של דניס מוהר "פוטו רצח", יש נקודה יהודית בולטת. הנקודה הזו אינה מופיעה בסרט, אך יש לה השפעה אדירה על נושאו: תמונות מעצר (Mugshots); מאות ואלפים של תמונות מעצר, מסוף המאה ה־19 ועד ימינו, של צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, שחורים ולבנים, במצעד אינסופי של תלבושות וסגנונות, עם כובעים ובלעדיהם בכל מנעד היופי האנושי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא, אלה לא תמונות המעצר של פושעים מפורסמים או כוכבי קולנוע, אלא דווקא תמונות של אנשים מהשורה, שנעצרו על גניבת תפוח, על נהיגה בשכרות ולפעמים גם בגין חשד לעבירות חמורות יותר כגון שוד או רצח. חלקם של האנשים הללו נמצאו זכאים, חלקם הורשעו, חלקם שוחררו ללא כתב אישום, חלקם, מן הסתם, נעצרו בטעות, על לא עוול בכפם - אבל ליוצרי הסרט אין כל כוונה לעסוק במותחן או לשמש בית משפט. הסיפור מסופר על, ובאמצעות, אלפי הדיוקנאות שנתפסו בעין המצלמה בשבריר שנייה - והונצחו לעדי עד.
וזאת, לאמיתו של דבר, הבעיה האתית שמונחת בבסיס העיסוק בתמונות הללו - שעכשיו משתמשים בהן לפרויקטים אמנותיים ומציגים אותן בתערוכות נודדות ובספרים. אנדי וורהול היה הראשון שנתן ביטוי אמנותי (שעורר סערה) לתמונות המעצר, כשקישט בהן את ביתן מדינת ניו יורק ביריד העולמי של 1952; היום יש עיתונים, דוגמת "סלאמר" הקליפורני, שזהו עיסוקם הבלעדי: פרסום תמונות מעצר. בעידן האינטרנט התמונה הזאת היא הראשונה שתופיע בגוגל בעת חיפוש שמו של המצולם. מאחר שמדובר באנשים שאינם בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, וצילום המעצר אצל רבים, בייחוד במוקדמים שבצילומים, הוא ההזדמנות הראשונה ואולי היחידה שבה צולמו - הוטבע על מצחם אות קין שלא יוכלו להסירו גם אם הם צחים כשלג. "זה פשוט רצח אופי," אומר אד ניוסום, שנעצר בגיל צעיר על החזקת מריחואנה, והצילום רודף אחריו באשר ילך: בראיונות עבודה, בניסיונותיו לשכור דירה ועוד.
בקליפורניה יש לסוכנויות אכיפת החוק חובה חוקית להציב את התמונות באתר נגיש לציבור - ומשם מושך אותן ה"סלאמר" או יריבו, "האקדח המעשן"; בקנדה מותר להציג תמונות מעצר רק אם הן בנות 100 או יותר. כך או כך מהוות התמונות תיעוד היסטורי חברתי יחיד במינו. וככל שהתמונות ישנות יותר, בשחור לבן או בספיה, כך הן מעניינות יותר. קחו, למשל, את תמונותיה של קלרה סמית, ממאריסוויל קליפורניה, שבין 1900 ל־1908 היה לה חוזה לצילומי מעצר. היא צילמה אותם בסטודיו שלה, על הרקע ובתאורה שבהם השתמשה לצלם את לקוחותיה הרגילים: כלות, משפחות, ילדים וכד'. התוצאה היא צילומים רגישים וחמים, המקרינים עומק ועניין בלתי רגילים. תמונות המעצר הדיגיטליות של ימינו הרבה פחות מושקעות, הרבה פחות מרתקות.
והנקודה היהודית: אבי השימוש בתמונות מעצר והראשון שהכניס את המימד הפורנזי לעבודת המשטרה היה אלפונס ברטיון, קצין משטרה צרפתי, שהחל לצלם פושעים כבר ב־1840, שנתיים בלבד לאחר המצאת הדגרוטיפ - שיטת הצילום הראשונה בעולם. אותו ברטיון היה הגורם העיקרי שבעטיו הורשע אלפרד דרייפוס במשפט הידוע לשמצה: אף שלא היה מומחה לכתב יד, הוא העיד כי דרייפוס ניסה להסוות את כתב ידו במסמך המרשיע ("מסמך בורדרו") ושיכנע שתי ערכאות בגירסה השקרית שמסר.