נתחיל מהשם. שמו של ספר השירים לילדים של אביחי נזרי ולירון כהן, "הילדים של הצהריים", הוא שם נפלא לספר ילדים. הוא זורק אותך מייד לארגז זיכרונות הילדות שלך, נטולי המסרונים, בין שתיים לארבע, כששיעורי הבית לא היו קרובים לסיום אבל התחושה היתה שבחוץ אנחנו מפסידים הרבה יותר: "בטבע עצים מחפשים משפחה/ רוצים שאתן להם שם/ בחשבון שני אנשים חולקים תפוזים/ ואני אומר שיסתדרו ביניהם".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא סתם מעורר שם הספר תחושת נוסטלגיה. שירים רבים, שנכתבו על ידי נזרי ואוירו על ידי לירון כהן, עוסקים בגעגועים מרירים־מתוקים למה שהיה ולא ישוב, ואפשר ממש לחוש את צערם של שני היוצרים שמדברים על ילדותם הפשוטה שחלפה לה. כמו בשיר "בין גדול לקטן": "לילה אחד המפלצת שחיכתה אצלי מתחת למיטה/ התלוננה שאני כבר לא מוצא בה עניין/ אז היא ארזה ועזבה, ואולי קצת בכתה/ כי אני מתחיל להיות גדול ומפסיק להיות קטן", או ב"היו לנו יום אגדה ואולי/ גם עלינו עוד יכתבו סיפורים/ בעוד שנים רבות בארצות רחוקות/ שהיינו ילדים שהלכו לאיבוד/ שפגשו מכשפות רעות וטובות/ וחזרו הביתה ממש בטעות". יש להניח שנזרי הושפע מיהונתן גפן ומיהודה אטלס, שכתבו לילדים בגובה העיניים וביטאו את רגשותיהם.
כמו בספרי שירה טובים אחרים לילדים, גם כאן עומקם הרגשי של השירים - שנוגעים בצורה עדינה בחלומות מול מציאות, בטיול הנכסף של שבת בבוקר, בעצבות של סתם ובסוד האהבה לחבר/ה מהכיתה - אינו בא על חשבון קלילותם והחדווה הילדית שהם משדרים.
איוריה המקסימים של כהן בצבעי שחור, ירוק, צהוב ואדום מבליטים את תחושת העצמי שמתפתחת אצל הילד במעבר בין ילדות לבגרות (לכך מוסיף השימוש בגוף ראשון יחיד), ובו בזמן הם נותנים מקום לבלבול של הילד, שמגלה את העולם הגדול ומשווה את עצמו אליו. כך, למשל, ב"מטוס" מציירת כהן את הילד־גיבור בזום־אאוט, כך שהוא נראה כה קטן יחסית למטוס הגדול, שצילו מרחף על פניו. כהן מצליחה ליצור שפה ויזואלית אחידה, שמזכירה קצת שפת שרבוטים חכמה, שהולמת את הלך הרוח התמים המובע בטקסטים.
הילדים של הצהריים / אביחי נזרי
ולירון כהן; טנג'יר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו