זאת היתה מסיבה קצת אחרת. הרבה מאוד זוגות עיניים היו מכוונים לעבר אישה אחת, והיא לא יכולה היתה לראות אותן בחזרה. אבל היא לא היתה צריכה לראות כדי להרגיש. כשחניתה פיטרו עמדה לפני כמה חודשים במרכז האולם הגדוש בנהריה, הקיפו אותה חברים רבים שהגיעו לחגוג את "מסיבת ההודיה" שלה; הם התרגשו מסיפור החלמתה ממחלת הסרטן, בירכו אותה לרגל סיום לימודי התואר השני ולכבוד יום הולדתה ה־45.
מילותיה המרגשות של פיטרו, שאיבדה את ראייתה לפני כ־18 שנה, פילחו את האולם. "לפני כשני עשורים חרב עלי עולמי הוויזואלי. לא דמיינתי את החורבן, אלא חוויתי אותו במלוא עוצמתו", היא סיפרה. "לפני כשבע שנים קיבלתי תסריט שכפה עלי את אילמות הדיבור (סרטן בפה, ע"נ). והנה, אני כאן. מתייצבת לפניכם ומדברת. בחרתי להתמודד עם אתגרי החיים, לחוות גם את החוויות הפחות נעימות כדי שאוכל לעמוד כאן לפניכם. כל מה שאני מבקשת הוא לחיות".
יחסית לתהפוכות שעברה לאורך השנים, חייה של חניתה התחילו בצורה שגרתית למדי. היא נולדה וגדלה בנהריה לאב שמואל (שנפטר לפני שנתיים), שעבד כמנהל מחסן מתכות ברפאל, ולאם אדית, שעבדה עשרות שנים כמזכירת מפעל מקומי. "לגדול בנהריה זה לנסוע בכרכרות עם הסוסים, לחצות ברגל את הגעתון ולהתענג על הגלידות המפורסמות של העיר", היא נזכרת. "הכל היה יותר קטן, מזמין, מקומי כזה. היה כיף לרכוב על אופניים ממקום למקום וכולם הכירו את כולם".
כשהיתה בכיתה ג' אובחנה כלקוית ראייה והחלה להרכיב משקפיים. היא למדה בתיכון עמל במגמת גרפיקה, ובמיונים לצבא עלו מחדש אותן בעיות בעיניים. "בשלב הגיוס הרופא ממש השליך את המשקפיים שלי ואמר לאימא שלי, 'הבת שלך סובלת מלקות ראייה חמורה, למעשה היא כמעט עיוורת'. לא קיבלתי את זה. האמנתי בלב שלם שאיך שאני רואה - גם אם זה לא מושלם - ככה כולם רואים. היום אני מבינה שבילדותי עסקתי בעיקר בניחושים.
"אמא שלי, כמו לביאה, נלחמה איתי. היא לא הסכימה לוותר ואמרה לרופא, 'הבת שלי תשרת בצה"ל ועוד איך', וכך היה. עשו לי מספר גבוה יותר במשקפיים והתגייסתי באוגוסט 1987. עשיתי טירונות בבה"ד 12 ושירתי כשרטטת טכנית ברפאל".
אחרי השחרור, ב־1993, מצאה משרה כשרטטת טכנית וכגרפיקאית במשרד מהנדסים אזרחיים בחיפה. היא התגוררה בעיר עם בן זוגה, משה דויטשר (45), שאותו הכירה כשנה קודם לכן דרך חברים משותפים. "נוצרה בינינו זוגיות נהדרת והכל נראה ורוד לגמרי בחיים שלי".
בשירותה הצבאי. התעקשה להתגייס כמו כולם
את 4 באפריל 1996 היא לא שוכחת. "התעוררתי בבוקר לעוד יום רגיל במשרד, אבל מהרגע שבו פקחתי עיניים הכל היה חשוך. הדלקתי את האור, פתחתי את התריסים, והצלחתי לראות רק עצמים מטושטשים מבעד לערפילים. לא יותר. נבהלתי מאוד, אבל נזכרתי שערב קודם היתה לי סחרחורת נוראית וחשבתי שאולי מדובר בתופעת לוואי רגעית ועוד מעט הכל יסתדר.
"מיהרתי לעבודה. ממש גיששתי את דרכי באפילה. כמעט נפלתי מהמדרכה כשחיכיתי לאוטובוס. במשרד כל העובדים ניסו להרגיע אותי. 'אולי נכנס לך משהו לעין', אמרו לי שם. התקשרתי לאמא שלי והיא אמרה לי, 'תנוחי, תשטפי פנים, תתאוששי והכל יעבור. זהו, שזה לא עבר - פשוט הפסקתי לראות כמעט לחלוטין".
"בעשר בבוקר יצאתי מהמשרד ונסעתי בשני אוטובוסים לבדיקת עיניים דחופה אצל ד"ר צבי סגל בנהריה. הכל היה אפור ושחור ומטושטש, והייתי צריכה לשאול אנשים איך לעלות לאוטובוס ובאיזו תחנה לרדת. ד"ר סגל עשה לי בדיקה ומייד שלח אותי בדחיפות לחדר מיון. עשו לי שם בדיקה מקיפה והתוצאות היו רעות מאוד. הסורק של הקרניות לא הצליח למדוד את הפרמטרים שהקרניות היו צריכות לתת. היה שם חיווי מאוד־מאוד קשה לאי ראייה.
"'למעשה, את כבר עיוורת', אמר לי ד"ר סגל, 'אבל אני עדיין לא יודע כתוצאה ממה'. שוק. הלם טוטאלי. מה זאת אומרת עיוורת? החזקתי את המשקפיים בידיים ואמרתי לו, 'דוקטור, תן לי בבקשה מרשם למספר חזק יותר'. ניסיתי לשאוב עידוד מסוים מהבדיקות המקיפות שנקבעו לי, חשבתי שימצאו את הבעיה, יטפלו בה ואז אחזור לעצמי".
זה לא קרה. מאז אותו יום חניתה לא חזרה לראות ("פרצה אצלי מחלת ניוון עצבי הראייה", היא מסבירה. "מחלה תורשתית במשפחה שלנו. מאז ועד היום יש לי שרידי ראייה קלושים, שרק הולכים ומידרדרים. כיום אני יכולה לזהות רק בין אור לחושך צלליות בלבד. בשל המצב הזה אני מוגדרת כעיוורת ונושאת תעודת עיוור לכל דבר"). מצב העיניים שלה רק החמיר. במשך שמונה חודשים עברה בין בתי חולים, דילגה מרופא מומחה אחד למשנהו, וכל אחד בדק משהו אחר וניסה למצוא פתרון. "עד שהגעתי לנוירולוג פרופ' אבינועם רכס, שאמר לי בפשטות: 'חניתה היקרה, את עיוורת. קחי מקל נחייה ותתחילי להתרגל לכך. את כבר לא צעירה והגיע הזמן לעצור את ההתרוצצויות והבדיקות ואת תקוות השווא. לא מגיע לך להתגלגל בלי סוף, כי בסוף אין פה כלום חוץ מעיוורון'".
ומה עבר לך בראש באותו רגע?
"אז, ברגע הזה, נפל עלי סלע ענק. כל התקוות התנפצו. עד אז החזיקה אותי התקווה שהבעיה תתגלה ויטפלו בה ואני אחזור לראות, שאחזור לעצמי, להיות אותה חניתה שלפני".
חניתה חזרה הביתה שבורה. ישבה לשיחה עם משה והציעה לו להיפרד אחרי חמש שנים יחד. "הרגשתי שאני חייבת לו את זה, שלא ירגיש שהוא חייב להישאר איתי במצבי החדש והלא פשוט. משה היה מדהים ורגיש ואוהב כמו שהוא תמיד. הוא אמר, 'אני יודע איפה הדלת, אני גם יודע שהיא פתוחה. אני יודע שאני יכול ללכת. מצד שני, את לא יודעת לאן את הולכת מכאן והלאה, מה אכפת לך שאני אבוא איתך? אני רוצה להישאר איתך, למה את זורקת אותי?'"
• • • •
משה וחניתה נשארו יחד עד היום. השניים החליטו להמשיך את חייהם המשותפים באהבה גדולה, בלי למסד אותם, ולא התחתנו. הם עברו להתגורר בנהריה, בבית של משפחתה; הוא המשיך לעבוד בחברת ספנות המתעסקת בסחר ובייבוא בנמל חיפה, ובשאר הזמן לטפל ולתמוך בה.
חניתה החלה את הקרב הגדול על החיים החדשים שנכפו עליה באחת. "הראייה שלי רק הלכה והידרדרה. נתקלתי בחפצים שונים, נפלתי, פגשתי לא מעט משקופים בבית והמצב הפך קשה מרגע לרגע. היה עוד דבר מאוד משמעותי. החלטתי לא להביא ילדים לעולם. זה נגע ישירות למצב הגנטי שלי. בחרתי שלא להיות אמא, וזה המחיר האישי הקשה ביותר שחוויתי בחיי.
"יותר מהעיוורון. ידעתי בוודאות שקיים סיכוי רב שהילד שלי ייפגע בגלל הפגם הגנטי אצלי, ולא יכולתי לעמוד באפשרות הזאת. בכל בוקר מחדש אני קמה עם ההחלטה הזאת ומאוד קשה לי. למזלי, יש לי בן זוג שבוחר בי כל פעם מחדש ומכיל הכל ורוצה להיות נאהב על ידיי. אני שואבת ממנו המון השראה ואהבה גדולה".
עם בן הזוג משה דויטשר. "בחרתי שלא להיות אמא, וזה המחיר האישי הקשה ביותר שחוויתי בחיי"
חניתה נזקקה אז לעזרה יומיומית. "אמא שלי כל הזמן באה לעזור לי, עם כל דבר", היא נזכרת. "חתכה לי את השניצל, מזגה לי את הקפה ונתנה לי לאכול תפוח. מרבית שעות היום היא היתה איתי, עד שמשה היה חוזר מהעבודה".
חניתה הוכרה בביטוח הלאומי עם נכות של מאה אחוז. הממצאים העלו כי היא סובלת מניוון של עצבי ראייה מרכזיים - פגם גנטי במשפחתה מצד אביה. "זה פגע בסבתא של אבא ובאמא של אבא, שסבלו מלקות ראייה מאוד משמעותית; גם אבא סבל מכך, אבל הוא הצליח להסתדר וראה בעזרת משקפיים".
כדי להסתגל לחיים בחשיכה קיבלה חניתה מהביטוח הלאומי מורה לניידות, שלימדה אותה מחדש את כל הפעולות הבסיסיות של החיים. "למדתי לתפקד בבית ומחוצה שלו. למשל, איך מקלפים תפוחי אדמה ומרגישים שכל הקליפה כבר ירדה, איך מצחצחים שיניים ואיך חופפים את השיער; כיצד משתמשים נכון במכשירי חשמל ואיך שוטפים כוסות וסכינים. אפילו שמנו צפצפן בכוס, שציפצף כשהמים הרותחים מילאו את הכוס.
"למדתי בעל פה איפה נמצאים כל שקעי החשמל בבית, איך מפעילים מעבד מזון בלי להסתכן ואיך מנגבים אבק. שנה וחודשיים היא היתה איתי. הלכנו יחד ברחוב ולאט־לאט למדתי להסתדר בתור עיוורת".
איך שהחזירה לעצמה את הביטחון בתוך המציאות החדשה, החליטה חניתה ללמוד עד הסוף ונרשמה לאקדמיה. "ידעתי שאני חייבת לעשות משהו מועיל עם החיים. הבנתי שאני עלולה לשקוע ברחמים עצמיים ובחוסר מעש, וזה הרי כל כך לא אני. לא רציתי להיות סתם טלפנית ולא רציתי לעשות משהו שארגיש איתו לא טוב, אז החלטתי ללכת ללמוד. עם כל הקשיים, עם כל המגבלות. 'אני אנצח את זה', אמרתי לעצמי, 'אני מסוגלת'".
אחרי מחשבות ומחקר קצרצר החליטה ללמוד חינוך ונרשמה ללימודי תואר ראשון בחינוך וסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי. חמושה באמביציה הגדולה שלה ובאופטימיות הטבעית שניחנה בה, הגיעה חניתה למכללה עם תעודת זהות ותעודת נכה והחלה בלימודים.
"במכללה קיבלו אותי באהבה, בהכלה, באהדה. הרגשתי רצויה גם בקרב הסטודנטים וגם מצד ההנהלה ואנשי סגל ההוראה. באו לקראתי ועשו מאמצים כדי שאשתלב חלק. ישבתי בכיתה, הקלטתי את המרצים, ובבית הקלדתי את החומר למחשב. בעזרת תוכנה מיוחדת הגדלתי משמעותית את האותיות ויכולתי איכשהו להבין מה כתוב", היא מספרת.
"חניתה היתה סטודנטית יוצאת דופן בחריצותה", מספר ד"ר יעקב גולדגרבר (67), מרצה בכיר במכללה. "אחת הדרישות שלי בקורס מכל סטודנט היא לפגוש אדם שסובל ממגבלה התפתחותית ולעשות עליו תצפית אישית. בסוף השיעור הראשון חניתה ביקשה לדבר איתי ואמרה, 'אני עיוורת'. שאלתי איך היא מכירה אנשים, והיא השיבה, 'דרך השמיעה'. אז ביקשתי ממנה לעשות את המטלה באמצעות חוש השמיעה שלה.
"וזה בדיוק מה שעשתה. היא חזרה אלי עם עבודה מופלאה שבה הגיעה לתובנות יוצאות דופן על ילדה בת 8 שסובלת מתסמונת דאון. הוקסמתי. לעבודה היא צירפה גם מכתב אישי שבו כתבה לי, 'תודה שלא ויתרת לי'. זה ריגש אותי מאוד".
בין ד"ר גולדגרבר לחניתה נוצר קשר מיוחד. הוא ליווה אותה לאורך הלימודים וגם עמד לצידה כשתלמידתו חלתה בסרטן. "היא אחת הסטודנטיות הכי רציניות ומשקיעניות שראיתי בחיי. יש לה תשוקה אדירה ולהט בלתי נגמר ללמוד עוד ולהשכיל", הוא מתגאה. "יש לה אישיות מאוד חזקה - העיוורון לא פגע ברוח האישית החזקה שלה. היא תמיד הגיעה מוכנה לכיתה, ותמיד היתה אסירת תודה על כל מה שניתן לה. זו תכונה מאוד אנושית ויפה, ולא פחות חשובה בעיניי. אני גאה בה על מה שהיא, ואני יודע שהיא תצליח ותגיע גם לדוקטורט".
• • • •
ב־2003 סיימה בהצטיינות את התואר הראשון שלה. "היתה לי צניחה חדה בראייה. רציתי להמשיך ללמוד לתואר שני, אבל מבחינה ויזואלית באמת שכבר לא ראיתי כלום מלבד צלליות".
על מנת להמשיך בלימודים האקדמיים חניתה נזקקה ללמוד כתב ברייל. וכך, במשך שנתיים, היא למדה שלוש פעמים בשבוע את השפה, ובשאר ימות השבוע ישבה בבית ותירגלה. באוקטובר 2005 החלה ללמוד לתואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל־אביב.
"הרגשתי שזה המסלול הנכון. זה נתן לי טעם לחיים, זה היה מסעיר ומרתק. הייתי מגיעה ברכבת מנהריה לאוניברסיטה בתל אביב, הרגשתי שמקבלים אותי בזרועות פתוחות ועם הרבה הבנה לקשיים שלי. בלימודי התואר השני כבר לא יכולתי לראות כלום במחשב. ישבתי בשיעורים והקלדתי הקלדה עיוורת בעזרת מערכת מיוחדת שיש לי במחשב. יכולתי לשמוע את מה שכתבתי וכך למדתי את החומר".
לפני כשש שנים וחצי חשה חניתה חולשה פיזית. "אני ומשה ישבנו אצל חברים בנהריה והרגשתי שהלחי שלי מצד ימין נפוחה וקשה כמו אבן. עבר בי גל של חרדה גדולה. זה היה מבהיל ממש. רופא אף־אוזן־גרון שבדק אותי למחרת נבהל ממש. 'חניתה, יש פה משהו', הוא אמר לי. ואני הרגשתי דז'ה וו".
על המקום ביצעו בה ניתוח להוצאת בלוטת לימפה, אך תוצאות הביופסיה איבחנו אצלה סרטן בפה. כעבור שבוע נשלחה למחלקת פה ולסת בבית החולים רמב"ם, ושם בישרו לה כי הסרטן משתולל אצלה בפה כבר שמונה חודשים.
"הוצאתי רק שלוש מילים מהפה - 'אני רוצה למות'. כולם סביבי ניסו להרגיע אותי. שאלתי את הרופאים כמה זמן נשאר לי לחיות, והם ענו שאם לא יטפלו ויצילו אותי אז זה בערך עשרה חודשים. עניתי, 'אז תודה לכם, אני הולכת הביתה'. יצאתי מהמשרד של הרופא והתמוטטתי ליד הדלת".
הרגשות והחששות הציפו אותה מחדש. "הרגשתי שחרב עלי עולמי. עם העיוורון התמודדתי, התגברתי על מכשולים, הרגשתי ראויה ופעילה והישגית, אבל מאיפה נפל עלי הסרטן הזה עכשיו?"
אחרי כמה ימים קשים של הלם וקריסה נפשית שבו אליה הכוחות הנפשיים, וחניתה החליטה לצאת למאבק הגדול על חייה. כעבור חודש בישרו הרופאים כי הסרטן טרם הגיע לקנה הנשימה, ולכן עדיין אפשר להציל את חייה ולא רק להאריך את הסבל. "הם הסבירו לי שהניתוח יכלול כריתות שונות בחלל הפה והלסת, בפנים, והאפקט יהיה כאילו כריש נשך אותי".
ערב לפני הניתוח ישבה חניתה אצל חברים. גם משה היה שם. היא כתבה מסמך תחת הכותרת "צוואה", המוריש את כל רכושה למשה, "שלא מש ממני כבר 22 שנים". בבוקר הניתוח הוא ליווה אותה עד שולחן הניתוחים ורגע לפני ההרדמה היא הבטיחה לו, "אני חוזרת מכאן הביתה".
לא פחות משלושה מרדימים וכשלושים אנשי צוות שונים השתתפו בניתוח שנמשך קרוב ל־12 שעות, ושבו כרתו לה את הגידול. לאחר מכן שיפצו מחדש את פניה של חניתה על מנת לשוות לה תווי פנים מוכרים ואסתטיים. במשך חודש הוחזק פיה באמצעות מערכת ברזלים, היא ניזונה מנוזלים שהוחדרו אליה בעזרת מזרקים וישנה בישיבה "כדי שלא אבלע את הלשון".
"אמא שלי, משה, חברים וד"ר גולדגרבר לא עזבו אותי לרגע כשהייתי מאושפזת ברמב"ם. יום אחד שאלתי את ד"ר גולדגרבר, 'תגיד, למה אתה פה?' והוא ענה לי, 'אני כאן כדי להזכיר לך שאיך שאת מסיימת פה את העניינים, את חוזרת להשלים את התואר השני'. כל הפה שלי היה תפוס בברזלים אז עשיתי לו פרצוף כזה שזאת פנטזיה שלו, לא יותר מכך".
חודש לאחר מכן הראו תוצאות הפתולוגיה כי הגידול הוסר בשלומו מהפה ומהצוואר. "לא יכולתי לדבר, אז פשוט פרצתי בבכי אדיר. בכיתי את נשמתי ומעולם לא היה לי ככה כיף לבכות", היא מספרת.
כמעט שלוש שנים נאבקה לשמור על מצבה ועברה באין־ספור טיפולי שיקום, ובהם פיזיותרפיה, שיקום הדיבור וקלינאית תקשורת. "יצאתי מהבית רק לטיפולים, ידעתי שאני חייבת לנצח גם כאן. גייסתי את כל כוחות הנפש שלי למטרה הזאת, ויכולתי לסרטן. במארס 2011 השתילו לי פרוטזה בפה, ולמרות קשיים בדיבור ידעתי את החשוב מכל: אני בריאה!"
"איך שחזרתי מטיפול הפיזיותרפיה האחרון, הודעתי לאמא שאני רוצה לחזור ללימודים" // צילום: אפרת אשל
• • • •
מכאן כבר אף אחד לא היה מסוגל לעצור את חניתה. לאחר שהתגברה על העיוורון והכניעה את הסרטן, נותרה לבחורה החזקה הזאת משימה נוספת להשלים. "איך שחזרתי מטיפול הפיזיותרפיה האחרון הודעתי לאמא שלי שאני רוצה לחזור ללימודים. היא חשבה שאני מטורפת או שהיא לא שומעת טוב. אז לקחתי נייר גדול ורשמתי באותיות גדולות - ל־י־מ־ו־ד־י־ם! משה מייד הגיב בשמחה ואמר, 'הנה, חני שלי חזרה'".
חניתה קיבלה אישור מיוחד מהמועצה להשכלה גבוהה וממשרד החינוך לסיים את לימודיה. לפני כמה חודשים השלימה את כתיבת התזה וסיימה את כל המטלות שהחסירה עקב המחלה. בחודש מאי תקבל חניתה פיטרו בגאווה את תעודת התואר השני.
"אתה יודע, אני מרגישה מאוד טוב עכשיו. אני לא נטל על אף אחד, אני מגשימה את החלומות שלי למרות הקשיים והמבחנים שהיו בדרך ושממשיכים לאתגר אותי בכל יום מחדש", היא אומרת בחיוך. "אני ממש מרגישה שהתמודדתי בהצלחה על המקום שלי בחברה, בחיים, במדינה הזאת. אני מרגישה שלמרות כל הכאב הגדול שנחת עלי והמגבלות הקשות נשארתי שפויה, ואני באמת בסדר גמור". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו