לא איבדו את התקווה

6 באוקטובר 1973, דרום רמת הגולן. 15 חיילים של הנח"ל המוצנח יושבים במוצב 116, ממזרח לרמת מגשימים ליד גדר המערכת, 3 ק"מ מבסיס המפקדה אל על, ומצפים לעוד יום שגרתי של שמירות וסיורים. זהו מוצב קטן, גודלו כ-40 מטר על 40 מטר. הבונקר, מבנה בטון שעליו רשת ובתוכה אבני בזלת להגנה, נמצא בצידו המערבי של המוצב. חצר המוצב חשופה, ובניגוד למבני המוצבים כיום, שבהם התעלות מחברות בין העמדות והבונקר, כדי לעבור בין עמדות הלחימה שנמצאו בתעלות היה צורך לצאת לחצר.

ב-13:50, באמצע השקט של צהרי שבת ויום הכיפורים, מבחינים חיילי המוצב בשיירה של טנקים סוריים. הסורים מתחילים לתקוף, והחיילים המופתעים במוצב הקטן והמבודד נלחמים על חייהם. הם לא יודעים שמדינת ישראל כולה נמצאת במלחמה. המג"ד יורם יאיר (ייה) מבטיח להם: "התגבורת עוד מעט אצלכם, אל תאבדו את התקווה". הוא משקר. אבל בזכות המילים האלה, הם מצליחים לעמוד במתקפה הקשה.

קיץ 2012, רמת הגולן. ייה (68) ושניים מהחיילים שעברו עימו את הקרב במוצב 116 מתהלכים בין התעלות של בסיס המפקדה באל על ומביטים אל מרחבי הרמה הצהובה. אז, באוקטובר 73', אותו השטח ממש נראה להם שחור מרוב הפגזות. "גידלת בלורית", אומר ייה ליוסי גור, ומקניט את ציון עזר: "אתה צבעת את השיער ללבן".

יוסי (60) הוא היום וטרינר שגר בכפר ויתקין, אב לשניים. ציון (59) הוא ד"ר לפיזיקה, מנכ"ל חברה לפיתוח ציוד רפואי, אב לשלושה. אחרי המלחמה קיבל יוסי את עיטור העוז, וציון קיבל את עיטור המופת. ייה גידל ארבעה ילדים וב-1987 שכל את בתו, סרן שלומית יאיר ז"ל, שנפלה בהתרסקות מטוס ססנה צבאי.

"כשאני רואה לאן הגיעו החיילים שיצאו מהקרב ההוא, אני סולח לעצמי על ששיקרתי להם", אומר ייה. "אולי נתתי להם מצג שווא כדי שיוכלו להיאחז בו, אבל זה עזר כדי שכולם ייצאו חיים ממוצב 116".

שבת, 14:00: הסורים באים

יוסי הגיע לרמה שבוע לפני תחילת הקרבות. למוצב 116 הגיע במקרה, אחרי שהתבקש להחליף מפקד מחלקה במילואים שיצא לחופשה לרגל יום כיפור. "פתאום ראיתי מולי שני טורים של טנקים סוריים מתקרבים אלינו", הוא נזכר, "דיווחתי למפקדת הגדוד ולמחלקת הטנקים שהיתה צמודה אלינו וביקשתי תחמושת, אבל לא קיבלתי כלום. חטפנו פגז. היו לנו במוצב מעט מאוד קני ירי, לעומת 1,000 טנקים סוריים".

ציון אומר שבהתחלה דווקא התלהב מההמולה. "חשבנו שזה סתם עוד יום של קרב על גדר המערכת, שיש אקשן. הסורים ינסו לעשות מחטף קרקעי, ישראל תרביץ להם, ובזה זה ייגמר. כולנו היינו חיילים סדירים שגדלו על מורשת מלחמת ששת הימים, היה לנו ברור שעוד מעט כולם יגיעו ושננצח. בגיל הזה חיפשנו להיות גיבורים, לא להימנע מקרבות. אף אחד לא הבין אז שבאותה שעה, צה"ל היה כמעט גמור".

הם זוכרים את הקרבות הקשים כאילו התרחשו אתמול. הם מדברים בשטף על טקטיקת הקרב מול השריון הסורי ונזכרים כיצד החלו לירות פגזי תאורה כשהתחמושת במוצב נגמרה.

רק בדיעבד גילו החיילים שהפקודה שקיבלו שלושת הטנקים שנאלצו להתייצב אל מול הצבא הסורי הגדול היתה לנסות ולשמור על הקו בכל מחיר, גם כשהפגזים נגמרו. "טנקים שלנו נדרשו לירות במקלעים על הטנקים הסוריים, אתם מבינים את זה-" אומר יוסי, והתדהמה ניכרת על פניו גם כיום.

שבת, 15:00: כאוס במפקדה

ייה, שהתמנה למג"ד רק באותו היום, הגיע למפקדת הגדוד בדיוק עם פתיחת המתקפה הסורית. "עליתי לכיוון הרמה, ובדרך, כשהגעתי לבני יהודה (יישוב קהילתי בשיפולי הרמה), התגלתה לי הרמה המופגזת", הוא נזכר. "מאות קני ארטילריה פתחו באש, ומולי היה מין מסך שחור שכיסה את כל הרמה. ברגע של הפוגה קצרה פרצתי בנסיעה מטורפת אל מפקדת הגדוד באל על. מצאתי שם רק את קצין המודיעין אורי הויזנר, קצין בדרגת סג"מ, וכמה סמלי מבצעים. סגן מפקד הגדוד ואנשי המטה יצאו כולם לכיוון תל פארס ונלכדו בלב ההפגזה. מכל המוצבים, מצבו של 116 היה הקשה ביותר. הוא היה תקוע לסורים כמו עצם בגרון, ממש ליד נקודת הפריצה שלהם, ובמשך יומיים זכה להתקפות חוזרות ונשנות.

"בשלב הזה עוד היו לי כמה טנקים שיכלו לנסות ולסייע ללכודים במוצבים על קו האש הסורי. הבעיה היא שמהר מאוד אזלו הפגזים, ולא היתה אפשרות לחדש את התחמושת. לי כמפקד היה מעט מאוד מה לעשות. ב-10 בערב נשארתי עם טנקים בודדים שהיו צמודים למוצבים. לא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור לחיילים שלי במוצבים או כדי לבלום את ההתקדמות של הסורים".

בכל אותן שעות קשות, החיילים במוצב 116, שהיה ממש על ציר הפריצה העיקרי של הסורים לרמת הגולן, ובתל סאקי, זעקו בקשר לעזרה ולסיוע. כל הקריאות הגיעו אל ייה, שלמרות המצב הנואש החליט להבטיח להם שהתגבורת אוטוטו מגיעה. "ניסיתי ליצור להם תמונה שלא היתה נכונה. בקול הכי רגוע ושקט אמרתי שהנה מגיעים כוחות מילואים, כבר אנחנו תוקפים את הסורים ומחלצים אתכם. ידעתי שאין כלום, אפילו לא טנק אחד וגם לא קנה ארטילריה, אבל הם לא ידעו את זה. אמרתי להם שיחזיקו מעמד, שהשריון קצת מתעכבים.

"כך עברה עוד שעה ועוד שעה, יותר מ-36 שעות. הייתי צריך להחזיק אותם כמעט שתי יממות, והדבר היחיד שיכולתי לתת להם היה תקווה. אמרתי: 'עמדתם בכל ההתקפות עד עכשיו, אז תחרקו שיניים עוד קצת'. כל מצג השווא הזה נועד לשמר זיק של תקווה. אדם במצב הכי נואש, התקווה מחזיקה אותו".

מוצאי שבת: פלוגת התגבור נפגעת

"כשייה אמר לנו שהנה, עוד מעט חיל האוויר מגיע, כולנו ידענו שיהיה בסדר", נזכר יוסי, וציון מוסיף: "הוא היה הקול היחיד שאפשר לסמוך עליו. הסיפורים שלו נשמעו הגיוניים. היה לנו טוב להאמין במה שהוא אמר. אחד החששות הגדולים שלנו היה שהסוללה של מכשיר הקשר תיגמר, ואז לא יהיה לנו קשר עם העולם. גם אם זה היה סתם קול בקשר, זה נתן לנו עוד מישהו לדבר איתו. במיוחד עזר לנו כשהוא אמר: 'אתם יודעים, השריון הם לא כמונו, לוקח להם זמן להגיע'".

השעות נקפו, ושום שיפור לא נראה באופק. לאחר בקשות רבות הגיעה פלוגת טנקים לתגבר את הגיזרה בדרום הרמה, אבל גם היא נתקלה בטנקים הסוריים ונפגעה ברובה. "באותו זמן עוד נותרו אזרחים ברמת מגשימים", נזכר ייה, "היינו חייבים לפנות אותם כדי שלא ייפגעו. לא היתה לנו ברירה אלא לשלוח להם חיילים עם רימונים ובזוקות בניסיון לעצור את הנגמ"שים הסוריים".

במקביל, הלחימה במוצב נמשכה. "הטנקים הסוריים התחילו להתקרב למושב, ואנחנו שמנו בכניסה שרשראות של מוקשים נגד טנקים. התחלנו לשמוע את הצרחה האיומה של הטנקים שמתקרבים. ראיתי טנק אחד עולה על שרשרת המוקשים - ולא מתפוצץ. רק האבקה הלבנה של המוקשים נשפכה החוצה. הטנק הצליח להיכנס לחצר של המוצב".

הסיבה לכישלון התבררה רק בשנה שעברה. ותיקי הקרב גילו שרוב המוקשים שהניחו בכניסה לרמת מגשימים היו צבועים בכחול, שהתברר בדיעבד כסימן של מוקשי תרגול.

"עד היום אני לא מבין איך אחרי 40 שנה עדיין מתבררים כל מיני דברים מוזרים לגבי המוכנות של הצבא", אומר ציון, "איך נכנסנו למלחמה בלי להבין מה קורה, עם חוסר ידע מוחלט מהם מוקשי תרגול, ואיך קרה שמוצב שלם נשאר רק עם שלוש פצצות נגד טנקים, שאחת מהן בכלל לא עובדת".

האש הגיעה אל פתח המוצב. "התחלנו לירות, ושני טנקים סוריים נפגעו", משחזר יוסי. "הטנקיסטים הסורים קפצו החוצה. טנק שלישי לקח רוורס והסתבך בגדרות, אבל אנחנו היינו מודאגים בעיקר מהחיילים שקפצו. החלטנו לגלגל רימונים לתעלות, כדי למנוע מהסורים לרוץ אל תוך המוצב".

דקות לאחר מכן התגנב ציון אל הטנק הסורי שננטש וזרק רימון לתוכו, כדי לוודא שכל צוותו נמלט. "בשלב הזה עדיין לא הבנו שאנחנו במלחמה", מוסיף יוסי. "חשבנו שזה זמני, שזה עניין של כלום".

בכל אותה עת המשיכו החיילים לעמוד בקשר עם ייה במפקדה. המג"ד ידע שהמחלקה שנשלחה לנסות לחלץ את הלכודים בתל סאקי נתקלה בחטיבת טנקים סורית. הוא שמע את קריאתו המפורסמת של סג"מ מנחם אנסבכר, "קודקוד, כאן סידן 616ב. תמסור ד"ש בבית. יותר לא נתראה, עבור". אנסבכר, שהיה אז מפקד מחלקה, שהה בתוך הבונקר הקטן בתל סאקי שלתוכו ירו החיילים הסורים, ונשאר בחיים. אבל ייה הבין שהמצב נואש.

ראשון, 06:00: הפקודה - לסגת

בבוקר קיבל ייה פקודה לסגת. הוא הורה לכל מי שנשאר במפקדה באל על - כוח עתודה, חיילי מפקדה ותחנת איסוף גדודית - לנוע לכיוון עין גב. "נתתי פקודה לשבתאי, רס"ר הגדוד, לארגן מייד את הנסיגה בריצה לכיוון עין גב. מגג הבונקר ראיתי את כולם רצים מערבה, והודעתי לרס"ר שאני נשאר. קצין המודיעין אורי התנדב להישאר איתי ועם סמב"צ. ממזרח ראיתי דיוויזיה סורית שלמה מתארגנת להתקפה. זה היה הרגע שבו התגנב לליבי החשש שאולי זהו, הגיע הסוף של מדינת היהודים".

לאחר המלחמה נשאל ייה בוועדת אגרנט למה לא נשמע לפקודה לסגת ונשאר במפקדתו. "הסיבה הראשונה היתה שלפניי במוצבים, מעבר לקו של הדיוויזיה הסורית, היו לכודים חיילים שלי", הוא אומר, "איך אשאיר אותם שם? הייתי היחיד שהיה איתם בקשר כל הזמן. ניסיתי ליצור אצלם את התחושה שבכל רגע כוחות המילואים שלנו מגיעים לסייע להם, שכבר באים לחלץ אותם. במהלך הלילה הראשון עוד האמנתי שזה באמת מה שיקרה, אבל בבוקר צפיתי שחורות.

"הסיבה השנייה היתה שמאחוריי עמדו כל יישובי עמק הירדן על כל יושביהם. הסיבה השלישית היא לגמרי אישית: אמרתי לעצמי, 'עוד לא נולד האיש שאברח ממנו'".

ביום ראשון בצהריים פתח אחד החיילים הנצורים במוצב 116 את הרדיו. רק אז הבינו החיילים שהם נמצאים בעיצומה של מלחמה. החששות החלו לחלחל, אבל ציון אומר ש"זה לא שינה הרבה, אנשים מתרגלים מהר למצבים. היינו עסוקים בהישרדות, זה לא ממש הרגיש כמו מלחמה. לא יכולנו ליזום כלום, כי לא היה נשק. הנשק הכי ארוך טווח שהיה לנו היה בזוקה, ואיתו אפשר לירות רק 200 מטר קדימה. אז עולים עליך סורים, אתה הודף, ומהנקודה הזאת, בכלל לא משנה אם יש מלחמה או אין, כי אתה כבר בפנים".

הערב השני של המלחמה הגיע, ועימו הרוחות הקרות וההבנה שיש סיכוי שהחיילים ייאלצו להישאר במוצב עוד זמן רב. "ייה כל הזמן דיבר על זה שהטנקים בדרך אלינו, ומג"ד טנקים גם הודיע שהוא בדרך", אומר ציון. "אבל עברו שעתיים, שלוש, ארבע. אתה יושב בשלוש בבוקר בלי כלום, ומבין שמשהו פה התפקשש".

שני, 03:00: המוצב מותקף

במהלך הלילה החלה התקפה עזה נוספת על המוצב. יוסי: "שמתי על עצמי שכפ"ץ וקסדה והתחלתי לירות ברובה רימונים נגד הטנקים שהגיעו לצומת המוצב. ראיתי בעיניים רשף של פגז סורי, ונשכבתי בעמדה כדי לא להיפגע. המוצב התמלא עשן ואבק. עקבתי אחרי השיירה, ובאותו זמן הודעתי לגדוד שיש חדירה וביקשתי אש של כוחותינו.

"הטנקים הסוריים התקרבו, שניים מהם כבר הגיעו לשער. ברגע שנורה פגז משער המוצב התחלתי לירות על הטנק. שמתי פצצה שנייה, יריתי ופגעתי בטנק השני. התחילה מהומת אלוהים".

מהאש הסורית נפגע יוסי בידו ונפל לתעלה. "הרגשתי שאני מרים את היד, אבל היא נופלת לי. התחלתי לשקוע לתוך ערפל אדמדם וחמים, וחשבתי לעצמי 'אם ככה מתים, אז זה לא נורא'. הספקתי עוד להגיד לחברים שיש לי חסם עורקים בחגור. הם גררו אותי למטה, לבונקר, ושם נשארתי.

"ציון היה לידי בעמדה, אני שכבתי למטה בבונקר ורציתי להגיד לו שיתפוס פיקוד על המוצב, אבל זה נשמע לי דרמטי מדי, כמו משהו ששמור למלחמות בסרטים. אז אמרתי לו רק 'תארגן את העניינים למעלה', והוא הבין בדיוק למה התכוונתי".

ציון תפס את הפיקוד על המוצב. "ביום ראשון בלילה כבר חילקתי אנשים למשמרות שינה, כי לא ישנו בעצם מיום שבת. כל זוג ירד לישון לחצי שעה. פתאום הבנו שאנחנו הולכים להישאר במצב הזה כמה שבועות, לא כמה ימים.

"כל החיילים הפצועים הורדו לבונקר. נלחמנו בתחושה שעוד מעט זה עומד להיגמר, כי זה מה שעניין אותנו באותו רגע. את ייה אולי עניינה מדינת ישראל, אבל אנחנו ידענו שאנחנו נמצאים בתוך מוצב, ושני מטרים מאיתנו נמצאים הסורים".

יוסי: "הסורים התקדמו אלינו בקפיצות, יורים אר.פי.ג'י. הם פגעו בחיפוי של עמדת השער, ואנחנו ביקשנו בקשר חילוץ לפני מותנו. בכלל לא היינו מודעים לעובדה שאנחנו לבד. ייה כל הזמן תיחזק אותנו בסיפורים, ולנו היה ביטחון גמור שזה עניין של מה בכך, שבקרוב צה"ל החזק והגיבור חוזר לשלוט במצב.

"הטנקים הסוריים התקדמו אלינו, נעמדו בשורה והתחילו לכלות את זעמם במוצב. הרגשנו את הבזלת והאפר נשפכים לתוך הבונקר, והיה חשש שהמבנה כולו יקרוס. ההפגזה הזאת נמשכה בערך שעתיים, ואחרי שהיא נפסקה התחלתי לשמוע צעקות בערבית. חשבתי 'אשר יגורתי בא לי, הנה הסורים חדרו לתוך המוצב בלי שאף אחד ישים לב'.

"ראיתי סורים בחצר. לקחתי את הרובה שלי, עם אר.פי.ג'י ומקלעת משכתי ג'ריקן גדול של מים כדי להשעין עליו את הרגל ואת הנשק, והתחלתי לירות עם היד הפצועה. הסורים ברחו לפתח המוצב, ומשם פתחו באש לעבר הבונקר. חיפשתי את החבר'ה שלנו, אבל לא ראיתי אף אחד. זה היה יום מעונן והתחיל לרדת גשם. היתה אווירה מלנכולית כזו, עגומה ואפרורית. הבנתי שאנחנו לבד ושהסורים יפרצו שוב. אני והלוחם הפצוע השני גילגלנו לעבר החיילים הסורים רימונים והרגשנו את הפיצוצים".

ציון: "בשלב הזה כולנו בעצם הוצאנו כבר את נצרות הביטחון מהרימונים, כדי שגם אם הסורים יפגיזו, נוכל לפוצץ את המוצב. היה ברור לנו שאנחנו לא הולכים לשבי הסורי. הפחד מהשבי בסוריה היה גדול יותר מהכל. הספקנו לראות את הסורים ולירות עליהם. זה היה מהלך המלחמה האחרון שאיתו התמודדנו".

שני, צהריים: סוף הסיוט

לקראת הצהריים הגיעה סוף סוף פלוגת טנקים ישראלית עם חיילי מילואים לבסיס המפקדה באל על והחלה לבלום את הסורים. ייה הודיע שצריך לחלץ את הלוחמים שלו, שנשארו במוצב 116 ובתל סאקי. הוא החליט להצטרף לכוחות המילואים של משה פלד ולהגיע בעצמו למוצבים הנצורים.

"הדאגה שלי היתה שבלהט הקרב והאש ישכחו שיש לוחמים שלנו במוצב, ושאולי גם בתל סאקי נשאר מישהו בחיים. הגדוד התארגן לנוע בעקבות הטנקים כדי להגיע ללוחמים, לטפל בנפגעים ולחלץ את החללים הפזורים בשטח.

"נסעתי עם הכוח לתל סאקי. ראינו את גופות החיילים, שנותרו כפי שהיו כשהסתערו, עם הנשק דרוך והרימונים ביד. אבל מצאנו גם חיילים שנותרו בחיים, ובהם גם אנסבכר, שממנו נפרדתי כ-30 שעות קודם לכן. פתאום הגיעה בקשר ההודעה שכוח הטנקים שלנו הגיע למוצב 116. ירדה לי אבן מהלב".

יוסי נזכר בהתרגשות ברגע החילוץ. "אחרי שהצלחנו להדוף את הסורים, ראינו פתאום ג'יפ מתקרב למוצב. כל אדם נורמלי היה רואה שמדובר בג'יפ ישראלי, אבל לנו זה לא היה כל כך ברור, לא חדר לתודעה. למרבה המזל, התרגולת שאנחנו לא יורים לטווחים רחוקים עזרה. מישהו צעק: 'זה שלנו!', אבל לקח לנו זמן להבין שאלה החבר'ה מגדוד הסיור של מוסה פלד".

כל המציל נפש אחת

הודאתו של ייה כי כבר ממוצאי שבת היה ברור לו שלא יוכל לחלץ את החיילים ממוצב 116 מפתיעה אותם. "אנחנו ישבנו במוצב, וייה נשאר עם כמה חיילים מאחור, בלי שום דבר", אומר ציון. "עד היום חשבנו שהוא ניסה, ושהיה לו מישהו לשלוח אלינו, אבל מתברר שהוא שיחק איתנו עד הסוף. הוא היה די אמין. רק אחרי המלחמה הבנו שבין הסורים לבין יישובי עמק הירדן ניצבנו רק אנחנו, החיילים של תל סאקי וייה עם שלושה חיילים במפקדה".

ויוסי אומר: "לא היתה לו שום סיבה להישאר על הרמה, הוא לא היה בתוך מוצב או במקום שצריך להגן עליו. הוא נשאר לבדו רק כדי להחזיק אותנו".

"שיקרתי להם וסיפרתי להם סיפורים", אומר ייה, "ולחלק מהסיפורים הם אולי מאמינים עד היום. אבל אין לי ייסורי מצפון. אני מסתכל עליהם ועל המשפחות שלהם ורואה כמה רחוק הם הגיעו, כמה הצליחו. אני סולח לעצמי על כל השקרים ועל מצג השווא ומשתדל להאמין שאולי בכך הצלתי אותם, וכבר נאמר שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.

"מבחינתי הדבר הכי חשוב הוא שאף חייל שלי לא נפל בשבי. לא היה לגדוד אף חייל נעדר. אף מוצב לא נפל אלא כולם פונו באופן יזום, וממוצב 116 כולם יצאו בחיים".

במאי 1975 קיבל יוסי את עיטור העוז. בתעודה שניתנה לו עם העיטור נכתב ש"באומץ לב, בתושייה ובקור רוח הצליח להדוף, במשך יומיים תמימים, את האויב – למרות שהאויב הצליח כבר לחדור למספר אזורים בתוך המוצב. סגן יוסי גור נתן דוגמה אישית לאנשיו ועודדם להמשיך להילחם, כשהוא עצמו פצוע אך מחזיק מעמד, עד להגעת כוחותינו".

ציון קיבל את עיטור המופת. עליו נכתב: "כשתקפו הסורים את המוצב, ולאחר שמפקד המוצב נפצע, נטל את הפיקוד לידיו ועודד את שאר החיילים להמשיך ולהילחם. במעשיו אלה גילה אומץ לב, יוזמה, כושר מנהיגות ודבקות במשימה למופת".

batchene@israelhayom.co.il

סרטה של הבמאית דלית קימור על מוצב 116 יוקרן בתוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון מחר בערב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו