בוקר אחד משה קפטן התעורר וגילה שהוא כבר בן 43. הוא הסתכל על החיים שלו וגילה אינסוף הצגות תיאטרון שביים עבור כולם - בית ליסין והקאמרי והבימה והפקות חנוכה והפקות פרטיות, "ופתאום שאלתי את עצמי, איפה אני בעצם נמצא בחיים המקצועיים שלי? איפה אני נמצא בחיים הזוגיים שלי? איך אני מול הילדים שלי? איך אני בתור אבא? מה עשיתי בשביל להישאר בקשר עם החברים שלי? או יותר נכון, מה לא עשיתי? מה שכחתי בדרך? מה עזבתי בדרך?"
נשמע כמו משבר קיומי לא פשוט.
"ספרתי לא מעט פצועים בשטח..." הוא חצי מחייך. "בדקתי, לדוגמה, כמה חברים טובים יש לי, והגעתי למסקנה שבמקרה הטוב - שניים. עם כל שאר החברים שהקיפו אותי בעבר אני מתקשר רק באמצעות הרשתות החברתיות. אני מסתכל על אשתי, שמוקפת בחברות, ואני מבין כמה זה עצוב ומוזר שנשארתי ללא חברים. בחרתי בקריירה ובעבודה על פני חברים, רצתי קדימה כמו אחוז אמוק כדי להצליח.
"לפני שנה וחצי היתה לי הארה לגבי המקצוע, כשפנו אלי מ'מחוברים' והציעו לי לעשות טסט. לקחתי מצלמה ותיעדתי את החיים שלי. ההפקה בדקה אותי, ואני בדקתי אותם. אני זוכר רגע אחד, כשמיקה, הבת הגדולה שלי, עלתה לכיתה א', והיא בכתה נורא. ואני, במקום לחבק אותה, הייתי עסוק בלצלם ולתעד, ולא הייתי שם בשבילה.
"פתאום, באותו רגע, זה היכה בי, וקלטתי כמה זה נורא. יש במקצוע הזה הרבה מאוד היעדרויות מהבית, אין ארוחות ערב וסיפור לפני השינה. אני משתדל לקחת את הילדים למסגרות, להחזיר אותם, להיות איתם קצת אחר הצהריים ולהקדיש להם את סוף השבוע. אבל זו לא החוויה השלמה.
"יש הרבה מקצועות טוטאליים בעולם, ויש מקצועות חשובים בהרבה מבימוי, אבל בעבודה הזאת יש משהו ממכר. יש בה הכרה, יש בה תהילה ברנז'אית, ולפעמים תהילה רחבה יותר, אם אתה מצליח להגיע לרמה שהקהל מזהה את שמך ועשייתך. וקל מאוד להסתחרר מכל העשייה, אתה תמיד רוצה עוד ועוד ועוד.
"בשנים האחרונות היו לי קונפליקטים לא קטנים עם עצמי, ואני חושב שהם גרמו לי להבין שרצתי ריצה ארוכה מאוד במשך כל השנים, מגיל 16 אני רץ ורץ ורץ ורץ ועובד ועובד ועובד ועובד, ובדרך נעדרתי מהבית ימים ולילות, טסתי לחו"ל אינספור פעמים כדי לראות הצגות והופעות, והיה לזה מחיר לא פשוט. החלטתי שזהו, הגיע הזמן לנסוע בנתיב אחד, ולא בחמישה נתיבים במקביל.
"ואז הגיעה ההצעה להצטרף להבימה ולהיות במאי הבית, חלק מהצוות האמנותי שמייעץ ובונה את תוכנית העבודה השנתית לצד המנהל האמנותי, אילן רונן. זה בא בדיוק בזמן".
למה מלכתחילה נסעת על פני חמישה נתיבים בו בזמן? למה הסכמת לביים שתיים או שלוש הצגות במקביל?
"להתנהלות שלי יש מניע מרכזי ברור מאוד: להוכיח לכולם שאני מסוגל וראוי. וזה הולך הרבה שנים אחורה. גדלתי בבת ים במשפחה דתית, בית פשוט בלי יותר מדי אמצעים, עם אבא שהיה מנהל מחלקת הרכב בתעשייה הצבאית ואמא שהיתה מזכירה בבית ספר, וכל כך רציתי שיעריכו אותי ולהיות חלק ממשהו. בגלל הרקע ובגלל הדת לא מצאתי את עצמי, ואף פעם לא הרגשתי מקובל ולא הייתי במרכז.
"בבני עקיבא, לדוגמה, לא הייתי מספיק דתי בשביל להיות מדריך. כשהלכתי לאודישנים ל'צעירי תל אביב', בתקופה שהם היו היסטריה, לא קיבלו אותי בגלל שאני דתי, אמרו לי שהם עושים חזרות ומופיעים גם בסופי שבוע. לפחות זה היה התירוץ שלהם. אז בגלל שכל כך רציתי להופיע, הקמתי בגיל 17 להקת נוער שנקראה 'צוות הווי בת ים', ומהעירייה פנו אלי והתחלנו להופיע באירועים עירוניים.
"אני חושב שאז, לראשונה, הבנתי את הכוח שיש בעשייה, ביצירה של אלטרנטיבות. התחלתי להיות שותף בהפקות, כמפיק וכבמאי, ויצרתי לעצמי את העבודה".
אחרי ששרת בצוות הווי, בצבא היית זמר בלהקת הרבנות הצבאית. אז במאי הוא לא יותר ממבצע מתוסכל?
"לא, לא, ממש לא מתוסכל. בגיל 21, בצורה הכי מפוכחת שיש, הבנתי שיש טובים ממני. הסתכלתי מסביב והבנתי שאני לא הזמר הכי טוב, ושבמקצוע הזה, שמוצף באנשים מוכשרים, אם אתה לא הכי טוב, מוטב לך לעשות דברים אחרים. אז בצורה הכי מושכלת החלטתי להיות מפיק. התחלתי לעבוד אצל יהודה טלית בכל מיני הפקות, ולאט לאט התקדמתי לעמדת הבמאי. תיעלתי את הידע המוסיקלי למחזות זמר ואפילו לאופרות שביימתי.
רציתי לקבל הכרה מהממסד
"בשלב מסוים רציתי להתקדם ולקבל הכרה של הממסד. אני מניח שחלק מהעשייה הרבה שלי לאורך כל הקריירה היה להוכיח שאני מסוגל לעשות הפקות שהן לא רק מופעי בידור לחנוכה או מחזות זמר. תיסכל אותי שאני יושב מול מנהלי תיאטראות רפרטואריים, והם אומרים לי: 'אבל אתה במאי של הפקות בידור', כאילו יש הבדל בין עבודת בימוי לעבודת בימוי. רק בארץ אוהבים לקטלג ולשים בתוך צנצנות עם פתקיות, ולקח לי הרבה שנים להוכיח לעולם התיאטרון שאני מסוגל לעשות יותר מזה".
בגיל 26 הוריד קפטן את הכיפה ("זה כבר התחיל להיות לי מורכב ומגביל, גם מבחינה מקצועית. מצאתי את עצמי צועד בשבת שעות מבת ים לחזרות ברמת גן"). בגיל 31, למרות שכבר היה בתוך שיא של עשייה תיאטרלית, נרשם ללימודים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ("רק כדי לעשות שני תארים ולהביא גם תעודה לכל מי שיהיה לו מה להגיד").
אם אתם לא שחקנים או במאים, ולא נמנים עם צופי התיאטרון שמתעמקים בתוכנייה לפני ההצגה, סביר להניח שהשם משה קפטן לא אומר לכם יותר מדי (אלא אם כן צפיתם, לאחרונה, בריאליטי "היחידה", שבו שימש קפטן במאי הלהקה). מצד שני, אם ראיתם בשנים האחרונות את "ינטל", "כנר על הגג", "קומדיה של טעויות", "גבירתי הנאווה", "ארוחה עם אידיוט", "חיזור גורלי", "כתם לידה", "רעל ותחרה", "אווניו קיו", "33 וריאציות", "בחורים טובים", "אוליבר", "היפה והחיה", "שרק", "שיר נולד", "אלאדין" ו"צלילי המוסיקה" - או את "אקס פקטור" הטלוויזיונית - או משהו מהיבול התרבותי של פסטיבלי ישראל האחרונים - או הצגות המדיטק בחולון - אז נתקלתם בידיים הארוכות שלו.
מאחורי הקלעים של המחזמר "שיער". "אני בטח לא מאה אחוז קריסטל" // צילום: קוקו
טביעות האצבעות של קפטן נוגעות כמעט בכל אירוע בימתי משמעותי שנעשה כאן בעשור וחצי האחרונים. לאורך הטיפוס הסיזיפי למעלה הבימוי בתיאטרון הלאומי וסימון היעד הסופי - כיסא מנהל התיאטרון - הספיק קפטן לצבור לא מעט אוהדים, אך גם לא מעט אויבים. אפשר למצוא אותם בשפע בטוקבקים על כל אחת מההפקות שביים.
על המחזמר "שיער" כתב אחד המגיבים ש"קפטן מצליח שוב להביא לארץ סגנון שעד עכשיו ראינו בעיקר בחו"ל", ולעומתו ציינה "דרמטורגית" בארסיות: "קפטן מזלזל לנו באינטליגנציה. מוטב שיתרכז בניהול או משהו כזה. לאורך קריירה שלמה האיש מתגלה כנטול כישרון אמיתי, עם יכולת הישרדות מצוינת כמו של אברם גרנט".
גם בקרב אנשי עולם התיאטרון הדעות חלוקות. יש את המעריצים האדוקים, ובהם שחקנים רבים ששבים לעבוד עם קפטן ומשבחים אותו, ויש גם לא מעט יוצרים שטוענים שמדובר ב"במאי שהוא בעיקר פוליטיקאי, דיפלומט ואדם שעסוק בקידום הקריירה שלו".
קפטן מסרב להראות סימני התרגשות. "כבר שמעתי על עצמי כל כך הרבה דברים, שמועות ורכילות, שאם הייתי טיפה יותר רגיש, הייתי צריך להישאר בבית ולא לצאת משם לעולם. שמעתי שאני פוליטיקאי, צבוע, יצרן הצגות סדרתי, מה לא. אני לא אשקר לך ולא אעמיד פנים שאני חסין. לפעמים אני קורא טוקבקים, רואה את הטינופת שהולכת שם ונעלב.
"זה כואב, כי ברור לי שאלו תגובות של אנשי ברנז'ה, מן הסתם שחקנים ושחקניות שלא קיבלתי להצגה, מחזאים שדחיתי את הפרויקטים שלהם או במאים שתפסתי להם את המקום. מצד שני, אני מאמין בדרך שלי וביכולות שלי, ואני מנסה עם השנים לטפח את הביטחון העצמי ולא לקחת את זה קשה מדי. זה לא פשוט לקבל מצד אחד חיבוק פומבי מכל כך הרבה אמנים ואנשי מקצוע ותיאטראות שמזמינים אותי לביים, ומצד שני את הרפש הזה, שיוצא משמות אנונימיים".
מה אתה עושה כדי לשמור על שפיות?
"אני בטיפול פסיכולוגי כבר הרבה זמן, פעם־פעמיים בשבוע. המפגשים האלה הם תרפיה הכרחית. אני סופג וסופג וסופג, ביקורות של מבקרים על הצגות שאני מביים וטוקבקים ולשונות רעות מסביב, ואני די בודד במערכה. שחקנים מבלים יחד בין החזרות, גם שאר אנשי הצוות מסתובבים יחד, והבמאי עם עצמו. עם הדילמות, עם הקשיים ועם האחריות לייצר מוצר שיהיה ראוי מבחינה אמנותית, וגם מכניס".
איך ילד טוב בת ים הפך לדמות שנויה במחלוקת בתיאטרון הישראלי?
"אני לא חושב שאני שנוי במחלוקת כמו שלא תמיד יודעים איך לעכל אותי. זה התחיל מזה שבמשך שנים לא פתחו לי את הדלת בתיאטרון הרפרטוארי. אני זוכר שישבתי מול ציפי פינס וביקשתי ממנה לביים אצלה הצגה, והיא אמרה לי: 'אבל אתה עושה מחזות זמר'. את המשפט הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים, וזה היה מתסכל ומרגיז. הרבה מאוד שנים הסתכלו עלי בתור זה שעושה הצגות קלילות. אבל לא הסכמתי לקבל את הסירוב ויצרתי לעצמי אפשרויות. הפקתי וביימתי את 'אווניו קיו', 'היפה והחיה' ועוד דברים, עד שלא יכלו יותר להתעלם מהעשייה שלי.
היו לא מעט הרמות גבה
"נקודת המפנה היתה לפני שבע שנים, כשקיבלתי טלפון מהקאמרי והציעו לי לביים את 'כנר על הגג', בגלל שלוח הזמנים לא הסתדר למיכה לוינסון שהיה אמור לביים. זו היתה עבורי התגשמות של חלום, גם בגלל החומר של המחזמר הקלאסי הזה, אבל בעיקר כי נפתחה עבורי דלת בתיאטרון הרשמי. אני יודע שהיו לא מעט הרמות גבה כשחדרתי לשם".
מרבית ההפקות שאתה מביים עצומות בגודלן ועמוסות בשחקנים ובכוכבים. אין בחדרי החזרות התנגשות אגואים?
"אני חושב שהכל מתחיל ונגמר בראש של ההפקה ואם הבמאי לא נותן מקום ובמה לאגו ולא משדר אגו בעצמו, אין סיבה שזה יבצבץ. אני תמיד אומר כבדיחה שאצלי מזדכים על האגו מחוץ לחדר החזרות ושכוכבים יש רק בשמיים. יצא לי לא פעם לעבוד עם גדולי הכוכבים בישראל ועם שחקניות שמוגדרות דיוות תיאטרון ולשמחתי לא נתקלתי בשום בעיה דרמטית. אם אני מזהה אגו מבצבץ אני לוקח את השחקן או השחקנית לשיחה אישית ומסביר להם מה לדעתי המחיר שהם משלמים על חוסר ההקשבה או שיתוף הפעולה, למרות שזה טבעי שאגו יצא החוצה בחזרות".
למה זה טבעי?
"כי אלה שחקנים, זה עם כזה... לשם כך התכנסו, לא? הם באו לעמוד על הבמה, שיהיה עליהם ספוט ושיראו אותם הכי טוב שיש. התפקיד שלי הוא לייצר אווירה נעימה בחדר החזרות על מנת שהיא תמשיך לאורך עשרות ומאות הצגות על הבמה, ולשמחתי זה מצליח ברוב הפעמים. אני יכול להגיד לך שב'שיער', לדוגמה, היתה כמות שחקנים וכוכבים שהיתה יכולה להיות בקלות מטען נפץ תיאטרלי, אבל היו הרבה הקשבה, חברות, פרגון והתלהבות שהובילו לתוצאה של מסיבה על הבמה".
אתה פגעת באנשים לאורך הדרך?
"אני מניח שכן. אני בטח לא מאה אחוז קריסטל. אני רק בן אדם, ולא פעם אני אומר לעצמי בסוף היום, 'פאק, דיברתי לא יפה'. למרות שיש מי שאומרים לי, 'תירגע, אתה בן אדם כמו כולם, מותר לך'".
יכול להיות שהעובדה שאתה חולש על הפקות בכל התיאטראות סוגרת את הדלתות בפני יוצרים? הרי אם יש שחקן או שחקנית שאתה לא מעריך, השוק הקטן די סגור בפניהם.
"שמעתי את התיאוריה הזאת, והיא מצחיקה אותי. בוא נראה מה ביימתי בשנתיים האחרונות בתיאטרון הרפרטוארי? 'שיער', שעלה לאחרונה, 'גבירתי הנאווה' ו'חיזור גורלי'. שלוש הפקות ב־18 חודשים. זה כלום מתוך היבול התיאטרלי בישראל".
מצד שני, אלה הפקות גדולות שזוכות להרבה כותרות ותקציבים. כולם רוצים להיות שם, ולא לכולם יש כניסה.
"ברור שיש לי טעם משלי, ויש שחקנים או שחקניות או אנשי מקצוע שאני לא מתחבר אליהם. אבל אני עובד עם עוזרי במאי, כוריאוגרפים ועוד הרבה מאוד אנשי מקצוע, שמאירים את עיניי ולא פעם הופכים החלטות שלי. לא פעם שיניתי ליהוקים ברגע האחרון בגלל המלצות של אנשי צוות. אין לי בעיה להודות בטעויות שלי. רק לאחרונה, לפני שהתחלנו את העבודה על 'שיער', ישבתי לראות יותר מ־700 שחקנים כדי למצוא את האנשים הנכונים. לא הייתי חייב לעשות את זה, כי אני באמת מכיר את כל מי שמסתובב בתעשייה, כולל בבתי הספר למשחק. אבל היה חשוב לי לראות, להיזכר ולהתרענן.
"ליהקתי למחזמר הזה לא מעט שחקנים מפתיעים, למשל רוני מרחב, שהיא שחקנית שרחוקה מלהיות הטייפ קאסט הקלאסי של 'שיער', ואין אחד שלא שואל מי זאת משי קלינשטיין, שהיא במקרה הבת של ריטה ורמי ובעיקר מוכשרת בזכות עצמה ומקבלת בכל ערב מחיאות כפיים סוערות על השיר שלה".
קפטן. "ערך תרבותי זו שאלה שאפשר להתווכח עליה" // צילום: זיו קורן
ומצד שני, בתפקידים הראשיים הצבת את עוז זהבי וחן אמסלם, שמוּכרים מהטלוויזיה.
"והם שחקנים נהדרים שעושים עבודה מעולה ב'שיער'. תקרא את הביקורות עליהם. מה אתה רוצה? שאפול במלכודת שממנה ברחתי בעצמי? שאקטלג שחקנים ולא אתן להם עבודה כי הם בטלוויזיה? שחקן הוא שחקן, כשם שבמאי הוא במאי".
ב"גבירתי הנאווה" ליהקת את שני כהן לתפקיד הראשי, במהלך שעורר הרמת גבות מצד המבקרים ואנשי התיאטרון, בגלל שיכולת השירה שלה מוגבלת. אולי זה סוד ההצלחה של ההפקות האלה? שימוש בכוכבי טלוויזיה, שימשכו את הקהל?
"שני כהן היא קומיקאית אדירה עם טיימינג נהדר ויכולת דרמטית מופלאה, והיה ברור לי שהיא תספק את כל הנתונים לדמות ושזה יהיה חזק יותר מכוחה הטלוויזיוני או מיכולת השירה שלה. אגב, היא שרה לא רע בכלל ויצאה לגמרי סבבה".
סבבה זה לא מצוין.
"ההצגה מוכיחה את עצמה עד היום, ואם היא לא היתה שובה את לב הקהל לא היו ממשיכים להגיע אליה. אתה יודע מה? גם על דטנר היה אפשר לוותר ב'כנר על הגג', כי הוא לכאורה לא הכוכב הקלאסי שיפוצץ את הקופות. אבל הוא עשה את זה בענק ומיצב את עצמו כשחקן אדיר.
"אין חוקיות בתיאטרון, ואין חוקים בליהוק. אם לא הייתי רעב לגלות שחקנים חדשים או לגלות יכולות חדשות אצל שחקנים ותיקים, לא הייתי יושב ימים שלמים באודישנים. השלמתי עם זה שבפיסגה נמצאים לבד, ושכל מהלך הוא שנוי במחלוקת".
חולם לביים מחזמר של דיסני
הפיסגה שאליה טיפס קפטן נמצאת כיום בקומה השמינית של בניין תיאטרון הבימה, קומת ההנהלה. שם הוא פותח את יומו ב־9 בבוקר ברצף של פגישות עם שחקנים שמבקשים להיפגש איתו ועם מחזאים שבאים להציע את מרכולתם. משם הוא ממשיך לישיבות הנהלה. בקרוב ייכנס לחזרות על המחזמר "שיר אשיר בגשם" שהוא מביים ("כרגע אני מייעד לרן דנקר את התפקיד הראשי, אבל זה עוד נבדק"), ובהמשך השנה צפוי חידוש למחזה הישראלי "פליישר", שעלה בתחילת שנות התשעים ועוסק ביחסי חילונים ודתיים ("הנושא הזה אף פעם לא מפסיק להיות רלוונטי, והוא גם נוגע בי ישירות בגלל העבר הדתי שלי").
ההישג של קפטן ראוי, מכובד ומרשים גם בגלל גילו הצעיר יחסית. אבל לנוכח הגירעון הכלכלי של התיאטרון הלאומי, נטישת טאלנטים משמעותיים כמו מוני מושונוב ואלי יצפאן, וגישה לא מחמיאה של מדורי התרבות וכתבי התרבות, שממהרים לעדכן על המתרחש מאחורי הקלעים לא פחות מאשר על הבמות - יש גם טעם חמצמץ באוויר.
האישה, מאיה מעוז. "עוד תעשה הרבה דברים" // צילום: ז'ראר אלון
קפטן ממהר להגן על הבית החדש שלו ברגע שסוגיית היסודות הרעועים של התיאטרון עולה על השולחן. "כמו שיש קיבעון מחשבתי בעולם התיאטרון לגבי מי יכול לעשות מה, כך גם לתקשורת יש לא פעם קיבעון מחשבתי, דעות ודפוסים שלא משתחררים מהם.
"רק לפני שבוע פורסמה ידיעה בחדשות 2 שוועד השחקנים הולך לקראת שביתה. האם זה נכון? לא. האם הידיעה נבחנה עד הסוף? לא. האם מישהו פירסם את המכתב שהוועד הוציא למחרת, שסותר את הידיעה? לא.
"קל מאוד להתנגח בתיאטרון הלאומי. מצער מאוד שאף אחד לא משנה את התקליט וכותב גם דברים חיוביים על המהלכים שאודליה פרידמן, המנכ"לית, עושה עם החשב שהוצמד ממשרד האוצר כדי לשפר את המצב הכלכלי. נכון שעוד יש עבודה לעשות, וגם אני סבלתי בעבר מעיכובי שכר, כמו כולם. אבל אין תיאטרון לאומי אחר, וחייבים להגן עליו. אני רואה בכל יום, מקרוב, את הניסיונות לשקם את הבימה, ואני מאמין שאנחנו נצליח לקדם את הדברים".
התפקיד הנוכחי שלך ימנע ממך לנדוד להפקות תיאטרון אחרות, להפקות חנוכה ולטלוויזיה.
"נכון. למעט בימוי העונה החדשה של 'אקס פקטור', שקיבלתי בשבילה אישור חריג, לא אעשה דברים מחוץ להבימה, וזה בסדר גמור. הגיע הזמן קצת להוריד הילוך, להתמסר למקום אחד, להקדיש יותר זמן לאשתי מאיה ולאדם, שהוא בן שלוש וחצי, ולמיקה, שהיא בת שמונה וחצי".
מאיה מעוז, אשתך, היא שחקנית תיאטרון מוערכת. היא שילמה מחיר על זה שביימת עד היום בכל התיאטראות? זה מנע ממנה להיבחן להצגות מובילות?
"תראה, אני לא אכחיש שזה מורכב. ברור לי שיש טעם לפגם אם אתחיל ללהק אותה להצגות שלי, ושזה רק יוסיף שמן למדורה של המקטרגים. מצד שני, מאיה לא צריכה להיפגע בגלל שאני מביים בתיאטרון. היא שחקנית מצוינת ומוצלחת בזכות עצמה, והיא עשתה את זה הרבה לפני שאני התחלתי לביים בתיאטרון הרפרטוארי.
"כשיש בבית במאי ושחקנית, אז באופן טבעי, גם המריבות הן דרמטיות יותר מבבתים אחרים. היו שנים שההתנגשות הזאת עלתה על השולחן בבית, ותמיד זה הסתיים ב'אז מה את רוצה שאני אעשה? שלא אביים?' בשורה התחתונה, אנשים מוכשרים יצליחו ומצליחים בלי קשר לכל המהמורות, ומאיה מוכיחה את זה מצוין בשנים האחרונות. היא עושה תפקידים בהבימה, בקאמרי ובבית ליסין, היא היתה בסידרה 'פלפלים צהובים', והיא עוד תעשה הרבה דברים".
משה קפטן הוא במאי מוכשר יותר או חרוץ יותר?
"וואו... זאת השאלה הכי טריקית שנשאלתי אי פעם. אוי... (נאנח ושותק) אני חושב שאני חרוץ יותר. כן, חרוץ. חרוץ לא סותר את זה שאני יכול גם להיות מוכשר, אבל אין לי ספק שהגעתי לאן שהגעתי בזכות החריצות, ההתמדה ודילוג מעל כל המהמורות. היתה לי מטרה להוכיח לכולם שאני מסוגל, ועשיתי את זה".
ביימת את ההעמדה הבימתית של "אקס פקטור" בעונה הראשונה ואתה עומד לחזור לעונה השנייה – יש בכלל ערך תרבותי לכל תוכניות המוסיקה שמציפות את המסך בשנים האחרונות?
"תראה, ערך תרבותי זו שאלה מאוד גדולה ואפשר להתווכח על זה אם כן או לא. אני חושב שהסוגיה היא דווקא אחרת. המסך הישראלי מוצף בכל ימות השבוע בתוכניות בישול ובתוכניות מוסיקה, מה שיוצר איזה תמהיל גדוש שלפעמים חוטא לכוונה של לתת חשיפה ובמה ליוצרים מתחילים בגלל שיש עומס פנים וכישרונות. באופן אישי וכבמאי אני נורא נהנה לעבוד ב'אקס פקטור', בגלל שזה משהו שהוא אקסטרה אורדינר, ארט, רקדנים, במה ענקית וזה ממש מופע בידור מושקע מאוד".
יש טעם לשאול אותך איזו תחרות מוסיקלית היא הטובה מבין הקיימות?
"אני חושב ש'דה וויס' ו'הכוכב הבא' עושות יופי של עבודה אבל אין כל ספק, ולא בגלל שאני מעורב ב'אקס פקטור', יש שואו בימתי מאוד גדול שהוא מעבר לתחרות שירה. כבמאי זה מאוד מאתגר ומחבר אותי לזה".
אבל קפטן כמו קפטן, לא נח לרגע. הוא פוזל גם לחו"ל. "אני נמצא במגעים עם תיאטרון בקפריסין לביים עבורם הצגה, ואולי אביים גם מחזמר של דיסני במקסיקו סיטי. משם המרחק לברודוויי כבר מתחיל להיות הרבה יותר קצר".
איך המינוי בהבימה מסתדר עם החלום הזה?
"הכל ממש חדש כך שאין לי עדיין תשובות ואני לא יודע איך זה יתנהל. כשהדברים יהפכו להיות קונקרטיים וסגורים אשב עם אודליה פרידמן ואני בטוח שנמצא את המוצא לכך".
אגב, עשור מהיום, איפה אתה רואה את עצמך?
"מקווה שסיימתי לנהל תיאטרון גדול בישראל ושאני כבר אחרי הפריצה שלי כבמאי בחוץ לארץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו