אומיימה חלבי בת ה־20 חוברה למכשיר הדיאליזה, יודעת שעוד מעט תתקוף אותה סחרחורת קשה, כמו בכל טיפול. חצי שנה חלפה מהיום שכליותיה קרסו באופן פתאומי. היא היתה בשיאם של לימודי המשפט, בריאה לגמרי, חזקה וחיונית, כשהחלה להשתעל ללא הפסקה ואושפזה בבית החולים רמב"ם. שם גילו שהיא סובלת מאי ספיקת כליות חריפה.
באותו הזמן, בצידו האחר של העולם, השתרע סמית' גָ'דֶסימי בן ה־26 במיטתו הגדולה בביתו שבדרום ניגריה. הוא הדליק את המחשב הנייד והחל לגלוש באינטרנט. זה שנים שהוא תורם כספים לארגונים בינלאומיים שונים, ובאותו היום החליט שהוא מחפש ארגונים במזרח התיכון. בעבר כבר תרם פעמיים לעמותות שמסייעות לפליטים סורים.
החיפוש הביא אותו לאתר של עמותת "מתנת חיים", שעוסקת בתרומת כליות אלטרואיסטית.
זזה היה באוקטובר 2013. סמית' יצא למסע ארוך, "מסע קשה ומדהים, שדרש זמן וסבלנות. אבל ניצחנו בסוף. האהבה מנצחת הכל".
אנחנו נפגשים במסיבה שנערכת לכבודו במסעדה בדליית אל־כרמל, שנה וחודשיים מהיום שבו החליט לתרום אחת מכליותיו. בלוני הליום צבעוניים מרחפים מעל שולחנות האוכל הגדושים מטעמים דרוזיים, וקהל נרגש ממלא את האולם: בני משפחתה של אומיימה וחברים מהכפר, ולצידם אנשי "מתנת חיים" החרדים, שבאו לחגוג את החיים החדשים של אומיימה. היא עצמה יושבת בפינת המסעדה כשמסיכה מכסה את אפה ופיה, נשמרת מזיהומים; רק 18 יום חלפו מניתוח ההשתלה. סמית', גבוה ורזה, בחולצה תכלת מחויטת ומעיל רוח בהיר, קורן משמחה.
הוא כבר רגיל לשאלות שמעוררת ההחלטה שלו. "כשהתקשרתי ל'מתנת חיים', הם התפלאו לשמוע שאני מצלצל מניגריה ומעוניין להגיע לישראל כדי לתרום כליה", הוא מספר באנגלית רהוטה במבטא ניגרי כבד. "הם שאלו אותי למה אני לא תורם בניגריה, ואמרתי להם שאני תורם המון בניגריה, בלי סוף. ואני בן העולם כולו, לא רק בן ניגריה. גם ישראל היא חלק ממני, לא פחות מניגריה ומכל מקום אחר בעולם. לאורך כל הדרך הייתי צריך להסביר את ההחלטה שלי, וכנראה כל החיים אמשיך להסביר אותה".
תסביר לי.
"גדלתי להורים שלימדו אותי לתת לאחרים יותר מאשר אני נותן לעצמי. החיים היו טובים אלי תמיד, אז אני צריך לתת מעצמי לאחרים. האהבה היא הדבר הגדול ביותר על פני האדמה, בלעדיה אין לנו קיום. והאהבה היא לא אנוכית. אתה צריך להעניק אהבה לכל מי שאפשר. תחשבי מה יקרה בעולם אם כולם יתמקדו בלהעניק אהבה. זה יהיה אדיר".
עזב את כל חייו
סמית' הוא בעליה של חברה לייבוא דגי מאכל מסקנדינביה, בעל תואר ראשון בהנדסת מחשבים מאוניברסיטה בדרום אפריקה ותואר שני בתחום הטלקומוניקציה משלוחה של אוניברסיטה בריטית בגאנה. בסתיו האחרון עמד להתחיל את לימודי הדוקטורט במינהל עסקים באוניברסיטת אוקספורד, אבל ברגע שהחל את מה שהוא מכנה "פרויקט אומיימה", נדחק הכל לפינה. "דחיתי את הדוקטורט בשנה, עזבתי את העסקים שלי ואת כל חיי, כדי להקדיש את עצמי רק לנושא הזה".
הוא נוצרי אדוק, כמו שמעיד צמיד הגומי הכחול שהוא עונד, ועליו מוטבעים המילה "נוצרי" וציור של ישו הצלוב. הוא נולד להורים הנמנים עם הזרם הנוצרי־אנגליקני, אך בילדותו הצטרף ל"Synagogue Church of All Nations" ("כנסיית בית הכנסת של כל אומות העולם"), בהובלת המטיף טי.בי ג'ושוע, שממנו הוא מושפע מאוד.
אביו ג'ים, הוגדר לאחרונה על ידי המגזין "פורבס" כ"בנקאי ניגרי מולטי מיליונר": הוא מדורג במקום ה־19 ברשימת עשירי אפריקה, והונו מוערך ב־900 מיליון דולר. אוביה ייסד את חברת טלקומוניקציה ששמה "ויזפון" וחברת כימיקלים ששמה "קוונטום פטרוכימיקל".
סמית'. "עיכבו אותי לתשאול בשדה התעופה"
אמו אנני היא בעלת תואר שני במדעי הרפואה מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. בשנים האחרונות היא מנכ"לית של חברת ענק בתחום הנפט והגז, שאביה היה ממקימיה. אנני מקדישה משאבי זמן וממון רבים למען פעילות קהילתית התנדבותית, ובין השאר מובילה ארגון רפואי גדול ללא מטרות רווח, הפועל להפחתת שיעור מקרי המוות של נשים במהלך לידה, שהוא גבוה ביותר בניגריה.
יש לו עוד שלושה אחים למחצה מצד אביו ואשתו, הגדול שבהם בן 31, חי בלוס אנג'לס ועובד כמעצב מכוניות בחברת שברולט. האמצעי, בן ה־20, לומד לימודי רפואה באוקראינה; והצעיר, בן 15, הוא תלמיד תיכון. יש לו גם אחות אחת מצד אמו, בת 22, שסיימה לאחרונה לימודי משפטים בניגריה.
סמית' שולף את מכשיר הטלפון הנייד ומדפדף בין תמונות. אחותו שעוּנה על פסנתר כנף לבן, במרכזו של סלון רחב ידיים; אביו ואחיו הגדול במטוס הפרטי של המשפחה, בדרכם למשחקי המונדיאל בברזיל; ותמונות שלו בפתח הבית הדו־קומתי, שרכש לאחרונה. הוא חובב כדורגל מושבע, אוהד שרוף של ארסנל הלונדונית, אבל ויתר על הכרטיסים הטובים ביותר למונדיאל לטובת קידום תהליך תרומת הכליה שלו בישראל.
לאחר לימודי התואר הראשון התחיל לעבוד באחת החברות שבבעלות אביו. כעבור זמן, נודע לו שאדם שגר בסביבה חולה בסרטן וחייב לטוס להודו לעבור ניתוח. "הלכתי לאבא שלי וביקשתי ממנו מקדמה על חשבון השכר שלי לשלושה חודשים, 5,000 דולר. השארתי אצלי עשרה אחוזים מהסכום, ואת כל היתר נתתי לחולה הסרטן.
"אחרי כמה זמן, נגמר לי הכסף. לא היה לי אפילו כסף לקנות אוכל בקפטריה של העבודה, אז הייתי עוזב בצהריים את העבודה כדי לחזור הביתה לאכול, ואז חוזר לעבוד. לא סיפרתי לאבא שלי. אבל כשהוא שאל למה אני נעלם בכל יום בצהריים, נאלצתי לגלות לו. הוא אמר לי שהוא גאה בי, החזיר לי את הכסף ומימן למשפחה את הטיפול כולו, כולל הטיסה".
איך הגיבו הוריך להחלטה לתרום כליה בישראל?
"הם שאלו אותי שוב ושוב אם אני בטוח שזה צעד נכון, ולמה אני צריך לעשות את זה כשאפשר לתרום בכל כך הרבה דרכים אחרות. אמרתי להם שהם אלה שלימדו אותי לאהוב, שהטמיעו בי את האמונה שככל שאתה תורם יותר, אתה מקבל יותר. ותרומה כזאת, של איבר מהגוף שלי, עולה על כל תרומה אפשרית אחרת שמישהו מבני המשפחה שלי אי פעם תרם".
למי אתה תורם בניגריה?
"יש כרגע 74 יתומים, אלמנות וקשישים שאני תומך בהם, מאזורים שונים במדינה. אני עוזר להם כלכלית, שיהיו להם ביגוד, חינוך, אוכל, כל מה שהם צריכים. אני המשפחה שלהם. להערכתי אני תורם לפחות 5,000 דולר בחודש, אני לא בודק את זה כל הזמן. לא מעט מהתרומות נעשות באמצעות אתרי אינטרנט, שמאפשרים לי להגיע לגופים שונים בעולם, ובעיקר באפריקה. אני משאיר לעצמי חמישית ממה שאני מרוויח, וזה מספיק לי. ישו אמר שאין טעם לאגור כסף, צריך לתרום אותו למי שאין לו".
אתה בודק לעומק את הארגונים שאתה תורם להם באינטרנט?
"אני קורא, מתקשר, שואל כמה שאלות. לא בודק יותר מדי. אני משאיר לאלוהים את הבדיקות".
עמותת "מתנת חיים" הוקמה לפני שש שנים על ידי הרב ישעיהו הבר, לאחר שחבר תרם לו כליה והציל את חייו שהיו בסכנה עקב מחלת כליות קשה. הבר ניסה למצוא תורם כליה לידיד, שהיה מאושפז לצידו בבית החולים, אולם לא הצליח, והחבר נפטר. בעקבות זאת החליט להקים את העמותה.
בשש שנות קיומה של העמותה כבר בוצעו 176 תרומות כליה מן החי. "הפעילות נעשית בתחילה בקרב בני משפחתו של האדם הזקוק להשתלה, על ידי פגישות אישיות או חוג בית", מסביר הבר. "אם לא נמצאת התאמה, אנחנו עוברים לחפש תורמים מתנדבים מחוץ למשפחה. בסך הכל, כשישים אחוזים הם תורמים שאינם בני משפחה, לרוב חרדים או דתיים־לאומיים, אם כי יש גם חילונים. אדם מאמין יודע שהוא לא ייפגע כתוצאה ממצווה. אבל מעבר להיבט האמוני, גם מבחינה רפואית, אדם בריא שתורם כליה לא יינזק מכך, למעט הסיכון התמידי שקיים בכל ניתוח. מרבית התורמים מבקשים 'להציל נפש יהודייה', כך שבהתאם, רוב המושתלים הם יהודים. סמית', לעומת זאת, לא היתנה את תרומתו בדבר".
הוא הלא־יהודי השני מחו"ל שתורם כליה בארץ באמצעות "מתנת חיים". הראשונה היתה אישה הולנדית ממוצא גרמני, בת 43 ואם לשישה, שתרמה כליה לאישה ישראלית מפתח תקווה לפני שלוש שנים. היא הסבירה את המעשה ב"חמלה כלפי העם היהודי ורצון לכפר על פשעי משפחתה בתקופת השואה".
אושפזה עם אחיה
את סמית' ליוותה לאורך התהליך יהודית אברהמס (65), תורמת הכליה המבוגרת ביותר של "מתנת חיים", שתרמה כליה בגיל 62, "כי הרגשתי שאני רוצָה לצאת להרפתקה הזאת, אחרי הרבה שנים של נתינה", היא מחייכת.
בתחילת התהליך התבקש על ידי העמותה לעבור סידרה של בדיקות רפואיות בניגריה: בדיקות דם, שתן ואולטרה־סאונד של הכליות, כדי לוודא שמצבו הרפואי תקין ושהוא כשיר לתרום כליה. "כשסיפרתי בבית החולים בניגריה מה הסיבה לבדיקות, התחילו מייד לחשוד בי. חשבו שאני לא שפוי, או שאני מנסה להסתיר משהו. הזמינו אותי לוועדה רפואית, ושם שאלו אותי אם אני עושה את זה בשביל כסף או בשביל לעזוב את ניגריה.
"אמרתי להם, תבדקו את התיעודים של הנסיעות שלי לחו"ל ותראו שאני לא מפסיק לטייל בכל העולם. אין לי שום בעיה לעזוב את ניגריה אם אני רוצה. כדי שיהיו בטוחים שאני לא מקבל כסף עבור התרומה התחייבתי לחשוף את חשבון הבנק שלי, כך שיוכלו לשאול אותי על כל סכום כסף שמועבר אלי. רק לפני כמה שבועות הייתי צריך להסביר מהו מקור של העברה כספית לחשבון הבנק, שהיתה קשורה בעסק שלי.
"אחרי שעברתי את הבדיקות הרפואיות בניגריה בהצלחה, פניתי לשגרירות ישראל באבוג'ה, בירת ניגריה, כדי לקבל ויזה לישראל. שם שוב נשאלתי למה אני עושה את זה. לא הבינו מה עובר עלי. אני יכול להבין אותם, הם לא נתקלו בדבר כזה קודם. בנקודה מסוימת אמרתי להם, אם תמשיכו לשאול שאלות, מישהו ימות. חיים של אדם כלשהו, אני לא יודע מי, תלויים בי, אז כדאי שאעבור את התהליך הזה כמה שיותר מהר ואגיע לישראל.
"אבל התהליך נמשך ונמשך. חיכיתי שמונה חודשים".
ולא היו לך הרהורי חרטה בכל הזמן הזה?
"להפך, ההחלטה שלי רק התחזקה. כשהגעתי לישראל, עיכבו אותי לתשאול בשדה התעופה. הראיתי להם את כל האישורים, והם עדיין היו ספקנים מאוד. ראיתי שהם אומרים לעצמם: הוא לא לגמרי שפוי.
"הסברתי להם שלא באתי לעזור רק לאדם אחד, אלא ל־800 חולים שמחכים להשתלת כליה, ובזכותי יתקדמו בתור. זה מעשה הרבה יותר גדול ממה שאפשר לתאר. הבודקת הביטחונית הסתכלה עלי, קיפלה את הדפים של האישורים, אמרה לי 'בהצלחה' והסתכלה עלי במבט עקום. קמתי מהר והלכתי משם.
"לפני הבדיקות בבית החולים רמב"ם היו לי מפגשים עם פסיכיאטר ועם עובדת סוציאלית. ביקשו ממני לצייר צורות ובתים, לספר על המשפחה שלי, להסביר מה אני עושה למחייתי ומה אני מתכנן לעתיד. אחר כך הושיבו אותי מול ועדה של שבעה אנשים ושאלו אותי: 'אתה לא מפחד למות?' אמרתי להם שלא. מה שאתה עושה מתוך אהבה לא יהרוג אותך. אני מאמין שכשאתה עושה דבר כזה גדול ומשמעותי הוא רק יחזק אותך ויאריך את חייך".
באביב לפני שנתיים השתעלה אומיימה חלבי מדליית אל־כרמל שיעול טורדני ומציק. היא מיהרה לרופאה, שגילתה אצלה עלייה מדאיגה בלחץ הדם ושלחה אותה לבית החולים. שם איבחנו שהיא סובלת מאי ספיקת כליות חריפה ואישפזו אותה.
ארבעה ימים לאחר אשפוזה של אומיימה, כשהוריה שבו הביתה מבית החולים, הם מצאו את בנם סלימאן (26) יושב ליד האח, קפוא מקור. אחרי דקות אחדות הוא התמוטט. ההורים המבוהלים לקחו אותו מייד לבית החולים, ושם התברר שגם הכליות שלו קרסו, וגם הוא זקוק לדיאליזה דחופה.
"ככה היו לי שני ילדים, מאושפזים באותו חדר ברמב"ם, עם אותה בעיה", אומרת האם דליה (48). "עד עכשיו, לא ברור איך וממה זה קרה.
"לא יכולתי לסבול לראות אותם עוברים את הדיאליזה. סביבם היו אנשים מבוגרים וחולים, בני 60 או 70, והם צעירים, אח ואחות, יושבים אחד ליד השני ועוברים בכל יומיים את הטיפול הקשה הזה. במיוחד היה קשה לי עם אומיימה. הגיליון הרפואי שלה נקי, מעולם לא היה כלום, בקושי צינון. סלימאן היה לפעמים חולה, שקד שלישי, ניתוח כפתורים באוזניים, כבר היו לנו סיפורים איתו".
אומיימה. "האנשים מהכפר נמצאו לא מתאימים לתרומה" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
אומיימה היתה מאושפזת חודש. לאחר ששוחררה, נסעה בכל יומיים לבית החולים, לטיפול דיאליזה של ארבע שעות. אחרי כל טיפול היתה שבה מותשת הביתה, קורסת למיטתה ונרדמת. הרופאים הודיעו להוריה שהיא, כמו אחיה, חייבת לעבור השתלת כליה.
דליה: "פראח לא היה יכול לתרום, בגלל המצב הבריאותי שלו, ואני לא יכולתי לעמוד במצב שאני צריכה לבחור למי מהילדים לתת את הכליה שלי, את מי מהם להציל. לכן גם ביקשתי מהבת הגדולה שלי, אוסיימה (28), שלא תתרום. היא אמא לשני ילדים קטנים, וחששתי שיש לה בעיה דומה לשלהם, שתסכן אותה.
"היו כמה אנשים מהמשפחה ומהכפר שרצו לתרום, אבל בבדיקות מצאו שהם לא מתאימים. הבנו שאנחנו צריכים לחפש תרומה או לממן ניתוח השתלה בחו"ל".
אומיימה מספרת שלאחר חודש של אשפוז התעקשה לחזור הביתה ולהמשיך את לימודי המשפטים בקריית אונו. "השתדלתי לחיות חיים רגילים, עם כל המגבלות. לשתות כמויות קטנות של מים, לאכול מגוון מצומצם של אוכל, שזה אומר בעיקר אורז וחזה עוף. לא חשבתי כל הזמן על זה שאני עלולה למות, אבל המחשבה הזאת, שהזמן שלי הולך ואוזל, עברה לי בראש מדי פעם".
בחודש מאי האחרון, שנה אחרי שגילו אצלה את המחלה, הודיעו לאומיימה שנמצא לה תורם פוטנציאלי - בניגריה. אדם שמוכן להגיע במיוחד לארץ כדי לתרום כליה. "נסענו לאסוף את סמית' משדה התעופה, בלי שידענו עדיין אם הוא מתאים", מספרת דליה.
אומיימה: "ישבנו איתו במסעדת בשרים בדליית אל־כרמל ודיברנו. היה מרגש מאוד. הוא סיפר על עצמו, על הרצון שלו לעזור לכל מי שזקוק לעזרה, על החיים שלו, על האמונה שלו. ככה באנגלית, עם המבטא הזה שלו, שקצת קשה לנו להבין. הוא אדם מיוחד מאוד. מאמין מאוד, חיובי מאוד. מאז שפגשתי אותו ועד היום הוא שולח לי סמסים על אמונה, שצריך להאמין בטוב והכל מסתדר. הוא חמוד", היא צוחקת.
סמית' לא שמע כלל על הדרוזים עד הקיץ האחרון, אבל החיבור שלו עם המשפחה היה מיידי. "סוף סוף היו פנים לאנשים שאני אמור לעזור להם, אחרי תהליך ארוך כל כך שבו לא היה לי מושג למי תהיה מיועדת הכליה", הוא מחייך. "שמחתי שאני יכול לעזור לבחורה צעירה כל כך ולאנשים טובים כאלה".
על ישראל הוא דווקא שמע, "אני שומע ולומד עליה מיום היוולדי. אני יודע שתמיד היה פה קשה, ושהיתה פה מלחמה לא מזמן".
עבר להתגורר בירושלים
בני משפחת חלבי קשרו עם סמית' קשרים קרובים כל כך, עד שלאחר שלושה שבועות כבר הזמינו אותו לשהות בביתם המרווח שבדליית אל־כרמל. באותה עת טסו פראח, דליה וסלימאן לסיביר, כדי שסלימאן יעבור שם ניתוח, בתשלום, מתורם מת. אומיימה עברה להתגורר בבית סבתה, וסמית' נותר להתגורר לבד בבית המשפחה.
"הוא עבר המון בדיקות, כולל חזרה על הבדיקות שכבר עבר בניגריה, ליתר ביטחון", מספרת אומיימה. "גם אני עברתי ועדות רפואיות. בדקו איך הכרתי אותו, אם היה מעורב בתהליך תשלום כלשהו. שאלו אותי הרבה שאלות".
עם שובם של ההורים וסלימאן מסיביר, לאחר שההשתלה עברה בהצלחה, הם קיבלו את ההודעה שסמית' נמצא מתאים לתרומת הכליה. אולם האישור הסופי לניתוח, שהיה אמור להתקבל מהמרכז הארצי להשתלות, עדיין התעכב.
סמית' חזר לניגריה, אך לא איבד לרגע מנחישותו לתרום את הכליה לאומיימה. "אבא שלי רצה שאחזור למסלול החיים שלי, ולכן הוא החליט לממן את הניתוחים שלי ושל אומיימה בלוס אנג'לס. הוא שילם 350 אלף דולר לבית חולים בלוס אנג'לס, וכבר קבעו לנו תאריך לניתוח. אבל אז בדיוק קיבלנו את האישור הסופי לעבור את הניתוח ברמב"ם. אני מיהרתי לחזור לישראל, ואבא שלי קיבל את הכסף בחזרה".
"היינו קרובים לחשוב שהסיפור שלנו לא יסתיים בטוב", אומר פראח חלבי לסמית' במסיבה לכבודו. "אבל אז אתה הגעת, והצלת אותנו. הפכת לחלק מהמשפחה שלנו, לעולם לא נשכח את מה שעשית בשבילנו".
אומיימה מראה לי תמונות שלה, שצולמו דקות מעטות לפני כניסתה לחדר הניתוח, בחודש שעבר. היא מאושרת, חיוך גדול על פניה.
יש לה הרבה תוכניות. לא מכבר סיימה בהצלחה את לימודי המשפטים, למרות הקשיים הבריאותיים, ובקרוב תתחיל את ההתמחות.
בבית החולים. "שמחתי שאני יכול לעזור לבחורה צעירה כל כך" // צילום: מתוך האלבום הפרטי
סמית' התכוון לנסוע לאחר הניתוח לאחיו בלוס אנג'לס, להעביר שם את התקופה שלפני תחילת לימודי הדוקטורט באנגליה. בהמשך חשב להקים עסק חדש, "מפעל לייצור מוצרי חלב. חשבתי להביא פרות מאתיופיה או מדרום אפריקה.
"אבל ההורים שלי בכלל רוצים שאמצא חברה. בגלל שעברתי את הניתוח הם רוצים שאתחתן מהר. אבל זה פחות בראש שלי, אני עדיין צעיר, רוצה להמשיך ללמוד, ליהנות".
השבוע, רגע לפני שפג תוקפה של אשרת השהייה שלו בישראל, הוא מצא פרויקט חדש. ביום ראשון הודיע למשפחתו שהאריך את האשרה בחודשיים נוספים: בשיטוטיו באינטרנט גילה את עמותת "שבת אחים", המסייעת לילדים מהמזרח התיכון הסובלים ממומי לב לעבור ניתוחים מצילי חיים בישראל.
סמית' התחבר מייד למטרה החדשה. הוא עזב את הצימר הקטן בדליית אל־כרמל, שבו התגורר בתקופה האחרונה, נפרד ממשפחת חלבי ועבר לירושלים. "מגיעים לפה ילדים מפקיסטן, מאיראן, מירדן ומסוריה, וכאן מצילים אותם", הוא מספר לי בהתרגשות בעודו צועד ברחוב יפו, בדרכו למשרדי העמותה בירושלים. "הם מגיעים בדרך כלל בלי ההורים שלהם וצריך ללוות אותם, לשמור עליהם, להיות כמו אבא עבורם. זה מה שאני עושה.
"חשבתי לעצמי שיש לי עוד זמן עד לתחילת לימודי הדוקטורט באנגליה, ובלאו הכי המסע עם 'מתנת חיים' גרם לי לעזוב את רוב עיסוקיי, כך שאני די פנוי. אז למה לא לנצל את החודשים שנותרו בשביל להפיץ עוד קצת אהבה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו